אדר ראשון – שבט או אדר?

בשנים מעוברות, מוסיפים חודש כדי לדאוג שחג הפסח יחול באביב – “שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה’ אֱ-לֹהֶיךָ” (דברים טז, א; על פי דרשת חז”ל, ראש השנה כא.). מה מעמדו של חודש זה? האם הוא נחשב חודש אדר ממש?

מתי חוגגים את פורים?

המשנה (מגילה ו:) אומרת:

קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה – קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים.

כלומר, בדרך כלל יש לקרוא את המגילה באדר שני. אולם בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי בית דין, היה יכול להיווצר מצב שבו קראו את המגילה באדר, ואחר כך החליטו בית דין להוסיף חודש. במקרה זה, יקראו את המגילה שוב באדר שני. מכאן עולה, שכאשר עיברו את השנה לפני י”ד באדר, יש לקיים את מצוות קריאת מגילה ומתנות לאביונים רק באדר שני.

הגמרא מביאה דעה שחולקת על המשנה וסוברת שחוגגים את פורים באדר ראשון משום ש”אין מעבירין על המצוות”. אולם לדעת התנא של המשנה (וכן לדעת רבן שמעון בן גמליאל), יש שתי סיבות מדוע חוגגים את פורים באדר שני:

אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף. רבי אלעזר אמר: טעמא דרבן שמעון בן גמליאל מהכא, דכתיב “לקים את אגרת הפרים הזאת השנית”.

ההסבר הראשון הוא שעדיף לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח, וההסבר השני הוא שבמגילה כתוב “לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית” (אסתר ט, כט), ודרשו חכמים מהמילה “השנית” שקריאת המגילה צריכה להיות באדר שני (וכך גם שאר מצוות הפורים).

מעמדו של אדר ראשון

בגמרא מבואר, שישנה הלכה שכולם מסכימים עליה: “ושווין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה”. כלומר, כל התנאים מסכימים שגם בי”ד ובט”ו באדר ראשון אסור להספיד ולהתענות. לאור זאת פסק הרמב”ם (מגילה ב, יג) שאין להתענות בי”ד ובט”ו באדר ראשון.

אולם הרא”ש (מגילה א, ז) הבין את מסקנת הגמרא בצורה שונה:

ושוין בהספד ותענית שאסורים בזה ובזה – פירוש, אם קראו המגילה בארבעה עשר ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ותענית, אבל בשאר שנה מעוברת נראה לי שמותר בהספד ותענית.

מדברי הרא”ש עולה, שאם מראש עיברו את השנה ולא קראו כלל את המגילה באדר ראשון, הרי שחודש זה הוא כמו חודש שבט נוסף, ולכן גם י”ד וט”ו באדר ראשון מותרים בהספד ובתענית.

מפשטות לשון השולחן ערוך (תרצז) נראה שהוא פוסק כדעת הרמב”ם, והרמ”א (שם) מוסיף שאכן המנהג כדעת הרמב”ם.

פורים קטן – פורים ‘אמיתי’?

מדוע לדעת הרמב”ם (ולהלכה) יש איסור הספד ותענית בי”ד ובט”ו באדר ראשון? הגר”א (תקסח, ז) מסביר שלא מספידים ומתענים באדר ראשון רק מפני שימים אלו מוזכרים במגילת תענית.

אולם מדברי החתם סופר (שו”ת חתם סופר, או”ח קסג) עולה אפשרות אחרת. לדעתו, לפי חשבון הלוח, השנה שבה התרחשו אירועי הפורים הייתה אמורה להיות שנה מעוברת, והמן התכוון שהריגת היהודים תהיה דווקא בחודש אדר ראשון (“לְחֹדֶשׁ שנים עשר הוא חֹדֶשׁ אדר” (אסתר ג, ז) – ולא חודש שלוש עשרה), שבו אין לישראל את זכותו של משה רבנו (שנפטר בז’ באדר, ולדעת החתם סופר מציינים את פטירתו באדר שני).

כאשר הגזרה התהפכה ומרדכי ואסתר גברו על המן, הוחלט שלא לעבר את השנה כדי שהמלחמה תתרחש בחודש אדר ‘רגיל’, שבו קיימת לישראל זכותו של משה. אם כן, אף על פי שלמעשה הנס התרחש באדר ‘רגיל’, נס הפורים בוודאי שייך גם לאדר ראשון, ולכן יש איסור הספד ותענית באדר ראשון (וכן כתב השפת אמת, מגילה שם ד”ה ושוין).

משתה ושמחה

הראשונים נחלקו האם יש מצוות משתה ושמחה בפורים בקטן. מסקנת התוספות (ד”ה ורבי) היא שלא צריך לעשות משתה ושמחה בפורים קטן, ואילו דעת הר”ן (מגילה ג: מדפי הרי”ף ד”ה אלא) היא שצריך לעשות משתה ושמחה בפורים קטן.

מסתבר ששאלה זו תלויה בשני ההסברים שכתבנו: לדעת הר”ן, ימי פורים קטן הם באמת ימי הפורים (כאפשרות השנייה לעיל), ולכן גם בימים אלו יש מצוות משתה ושמחה. אולם לדעת התוספות, איסור הספד ותענית באדר ראשון לא קשור לכך שמדובר בימי הפורים, ולכן לא ניתן ללמוד ממנו למצוות משתה ושמחה (וכך הסביר הגר”א שם את שיטתם).

למעשה כתב הרמ”א (שם):

יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי”ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן, מ”מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד.

אם כן, מסקנת הרמ”א היא שלא נוהגים לעשות סעודת פורים, אבל מכל מקום יש להרבות קצת בסעודה.

משנכנס אדר ראשון מרבין בשמחה?

הגמרא (תענית כט.) אומרת:

כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

רש”י (ד”ה משנכנס) מסביר, שהטעם הוא ש”ימי נסים היו לישראל – פורים ופסח”. בשו”ת שאילת יעבץ (ב, פח) דייק מכאן שרק בגלל הנס של פורים מרבים בשמחה, ולכן באדר ראשון אין מקום להרבות בשמחה (וכן דעת הכתב סופר, יו”ד קלו). אולם, אם איסור הספד ותענית הוא מפני שימי הפורים שייכים גם לאדר ראשון, מסתבר שיש עניין להרבות בשמחה גם עם כניסתו של אדר ראשון.

נראה שהמנהג להרבות בשמחה גם באדר ראשון מלמד אותנו מדוע עלינו להרבות בשמחה בחודש אדר כולו, ולא רק בפורים. ההבנה הפשוטה היא שהשמחה היא תוצאה של הנסים שנעשו בחודש זה, כפי שמשמע מדברי רש”י. אולם העובדה שגם בחודש שלא חוגגים בו את נסי הפורים צריך להרבות בשמחה, מלמדת שהשמחה אינה רק תוצאה של הנסים, אלא הכנה לקראת חגיגת הנסים בפורים. אם כך, משמעות הציווי להרבות בשמחה היא שאם נבנה את השמחה בצורה הדרגתית ונכונה במהלך חודש אדר, נגיע לפורים כאשר השמחה תופסת את מקומה הראוי, והופכת להיות משמעותית ועמוקה יותר.

באדר ראשון אמנם השמחה קטנה יותר מבאדר שני, אך שמחת אדר שני השנה גדולה יותר משמחת אדר בשנה רגילה, שהרי היא באה לאחר ההכנה של השמחה של אדר ראשון. פורים ופסח באים לאחר שתי ההכנות, וממילא בע”ה הם בעוצמה מיוחדת, שמחה של קדושה וטהרה, שמחה והודאה עצומה.