טבילת כלים בזום?

כלי שיוצר על ידי גוי או נקנה מגוי צריך טבילה במקווה כשר. מה ניתן לעשות כיום, כאשר בעקבות מגפת הקורונה, ייתכן שלא ניתן יהיה להטביל את הכלי?

 

תשובה

האם יש איסור להשתמש בכלי שאיננו טבול או שמא יש רק מצווה לטבול את הכלי?

ניתן להבין בשתי צורות את דין טבילת כלים: א. ישנו איסור להשתמש בכלי ללא טבילה.  ב. ישנה מצווה לטבול את הכלי שרוצה לייעד לאכילה. לפי ההבנה הראשונה, התורה אסרה להשתמש בכלי שנקנה או נלקח מן הגוי (וכך הבין האור זרוע), וטבילת כלים היא מתיר להשתמש בכלי. לפי ההבנה השנייה, ישנה מצווה חיובית, להטביל כלי הנלקח מן הגוי, אולם, אין איסור להשתמש בכלי ללא טבילה (וכך הבין ראבי”ה).

להלכה פסק הביאור הלכה (שכ”ג, יז) ואחרונים רבים נוספים שיש איסור דרבנן להשתמש בכלי ללא טבילה.

מה הדין כאשר אדם לא יכול להטביל את הכלי?

הגרשז”א (מעדני ארץ, שביעית ט”ז ס”ק י, ובמנחת שלמה ח”ב ס”ו) סבור שבמקרה זה פטור מטבילה. דבר זה מובן לפי ההבנה השניה, שטבילת כלים היא מצווה.  ממילא, אם אינו יכול לקיים את המצווה ייתכן שפטור.  אולם, אם נאמר שזהו מתיר, הרי שישנו איסור להשתמש בכלי כל עוד איננו טבול, וגם אם אי אפשר לטובלו, עדיין יהיה איסור להשתמש בו. מכל מקום, המציאות שלנו קרובה למציאות שלא ניתן להטביל את הכלי, ולכן יש בהחלט מקום לצרף את דעת הגרשז”א, לאחד מהפתרונות הבאים.

 

 הפתרונות:

פתרון ראשון: נתינה במתנה לגוי והשאלה ממנו:

הגמרא במסכת עבודה זרה (עה:) לומדת שצריך להטביל רק כלי שעכשיו שייך לישראל, ולא כלי שלוקחים בהשאלה מגוי.

מה ההגיון בדין זה? הרי סוף סוף כלי שאול הוא כלי של הגוי? הירושלמי (סוף ע”ז) מבאר שמטרת הטבילה היא כמו גיור של הכלי. כמו שאדם שמתגייר צריך טבילה, כך גם כלי שעובר מטומאת הגוי לקדושת ישראל צריך טבילה.

השלחן ערוך (שכ”ג, ז) הביא פתרון זה לגבי כלי שצריך להטבילו בשבת, שיתן את הכלי לגוי במתנה, ויחזור ויקח ממנו בהשאלה. הרמ”א (יו”ד ק”כ, טז) הציע לעשות כך כאשר אין לו מקווה “וכן יעשה אפילו בחול, במקום שאין לו מקוה”.

לאור זאת יש להציע גם במציאות שלנו, לתת לגוי במתנה ולחזור ולקחת ממנו בהשאלה (או על ידי כך שהגוי יגביה את הכלי או בשטר מיוחד או בדרכים אחרות). אפשר גם למנות מישהו לשליח (בטלפון או באינטרנט) והוא ימכור את הכלים לגוי.

בעתיד כאשר יהיה ניתן להטביל את הכלי, יטבילנו ללא ברכה (משנה ברורה שכג ,לה) או שיבקש מהגוי להקנות לו את הכלי, ויטבילנו בברכה (הגרשז”א, שמירת שבת כהלכתה י”ב, הערה פט).

 

פתרון שני: יתכוון מראש לא לזכות בכלי

מלכתחילה כאשר קונה את הכלי, יתכוון מראש שלא לזכות בו אלא לאחר הטבילה, וממילא כיוון שהכלי איננו שלו, אינו צריך טבילה (מנחת שלמה ח”ב סימן ס”ו). (אך אין לנהוג כך לכתחילה, כיוון שכאשר לוקח את הכלי ומשתמש בו, נראה כאילו רוצה לזכות בו). 

 

פתרון שלישי: הפקרת הכלי

בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סימן ס”ו, אות טז) כתב שבשעת הדחק שאינו יכול להטביל את הכלי, יש מקום להפקיר את הכלי, וכשלוקח אותו לאחר מכן, יתכוון שלא לזכות בו (אך אין לנהוג כך לכתחילה, כיוון שכאשר לוקח את הכלי ומשתמש בו, נראה כאילו רוצה לחזור ולזכות בו). 

כיצד מפקירים?

מדוע מצריכים שלושה להפקר? בגמרא מסכת נדרים (מה., לפי רבי יהושע בן לוי, ודלא כר’ יוחנן שם) מבואר, שהטעם שצריך שלושה אנשים להפקר הוא, שיהיה אחד שיכול לזכות בחפץ המופקר (אם ירצה בכך) ושני עדים שיראו שזכה בחפץ.

יש הסוברים שיש כאן ממש עדות, אך יש הסוברים שהצורך בשלושה הוא כדי לפרסם את הדבר ואין כאן ממש עדות (עיין במפרש שם בנדרים ובתוס’ שם ד”ה הא, ובר”ן וברא”ש שם).

האם ניתן להפקיר באמצעות זום?

אם אין צורך בעדות גמורה, מסתבר שיועיל הפקר גם בטלפון ובוודאי בזום, שהרי יש כאן פרסום בדיוק באותו אופן כפי שהיה אם היו לידו. אולם, אם יש צורך בעדות יש מקום לדון האם זיהוי קול בטלפון נחשב כעדות?

מצד אחד, הגמרא במסכת גטין (כג.) אומרת שסומא מותר באשתו בהסתמך על זיהוי קול, אולם, בגמרא במסכת סנהדרין (סז.) משמע ביחס לדין מסית, שאין סומכים על זיהוי קול (בכדי להפלילו, אלא צריך “שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו”).

נחלקו הקצות (סימן פ”א, יג) והנתיבות (שם ס”ק ז) ביישוב הסתירה. הקצות מיישב, שלעניין עדות נפשות או ממון אין לסמוך על זיהוי קול, כיוון שצריך עדות גמורה של שני עדים (הגמרא בסנהדרין). רק לעניין איסורים ניתן לסמוך על זיהוי קול (הגמרא בגטין), כיוון שבאיסורים הכלל הוא, שעד אחד נאמן באיסורין. אולם, הנתיבות מחלק בין נפשות לממון: לעניין נפשות צריך ראיה וידיעה, ובכך עוסקת הגמרא בסנהדרין, אולם לעניין ממון די בידיעה. לפי שיטה זו יש מקום לדון שייתכן שיועיל זיהוי קול לעניין הפקר, כגון על ידי טלפון (עיין שו”ת אג”מ אבה”ע א’, קל”ט). פרט לכך, יש הסוברים שבמטלטלים אין צורך בשלושה עבור הפקר, ואם כך אין זה מדיני עדות (תוס’ נדרים מה. ד”ה רבי), וממילא זום יועיל.

ייתכן שגם אם נאמר שבדרך כלל זיהוי קול מועיל בדיני ממונות, זיהוי על ידי הטלפון איננו מספיק, שהרי ניתן להערים באופן זה. מאידך, ייתכן שגם חלק מהמחמירים בזיהוי קול בדיני ממונות, יודו בזיהוי באמצעות זום, כיוון שיש כאן זיהוי על פי קול וראיה.

ולמעשה: אם יכול להפקיר בפני שלושה – עדיף. ואם לא, נראה שכיוון שדין שימוש בכלים ללא טבילה הוא דרבנן, יוכל להפקיר גם דרך הזום, כי יש סברות רבות שהפקר באופן זה יועיל לעניין טבילת כלים  (ואם יכול שיהיה לידך אחד, עדיף). בעתיד כאשר יהיה ניתן להטביל את הכלי, יזכה בחזרה בכלי, ויטבילנו בברכה.

 

מציאות הקורונה איננה פשוטה וגובה מחירים יקרים. אולם, במהלך כל ההיסטוריה מגפות כאלו היו מלוות בעוני רב, בחוסר מזון ובתמונה בלתי נפסקת. ב”ה שגם במציאות הקשה, יש כל כך הרבה דברים טובים גם בעולם, ובמיוחד במדינת ישראל. מדינת ישראל מתמודדות בצורה מרשימה עם הקורונה ובע”ה נקווה שהמגפה תסתיים ותביא את העולם למקום טוב יותר, טהור יותר ומזוכך יותר.

 

לסיכום:

כאשר אי אפשר להטביל כלים, ניתן לנקוט בפתרונות הבאים:

  • לתת את הכלי לגוי, ולחזור ולקחת ממנו בהשאלה. אם הגוי לידינו, הטוב ביותר הוא שהוא יגביה את הכלי (לאחר שיתאפשר להטבילו, יש להטביל את הכלי בלא ברכה או לבקש מן הגוי את הכלי בחזרה ולהטבילו בברכה).

[קניין אודיתא: אפשר לומר “את הכלים הללו נתתי לפלוני (גוי מסוים. לא צריך לדבר אתו והוא לא צריך לדעת מהעניין), ובאופן זה הכלים שייכים לגוי (הצעת הרב מרדכי אליהו). אם יש עדים – עדיף. אם לא, יכתוב בכתב ידו שנתן את הכלים הללו לגוי, ויאמר כנ”ל].

  • אם קונים כלי חדש, להתכוון שלא לזכות בכלי עד הטבילה (זהו פתרון רק למציאות שלנו, אבל לא לכתחילה).
  • להפקיר את הכלי בפני שלושה אנשים (הכלי לא צריך להיות ליד האנשים שאנחנו מפקירים בפניהם). אם לא ניתן להפקיר בפני שלושה, ניתן להפקיר גם באמצעות זום, ואם גם זה לא אפשרי, ניתן גם להפקיר בשיחת ועידה בטלפון (וכאשר יתאפשר להטבילו, יתכוון לזכות בו, ויטבילנו בברכה). אם יש אדם אחד לידו, כדאי להפקיר גם בפניו.
  • כלי מתכות וזכוכית – צריכים טבילה (או את הפתרונות שלעיל).

כלי עץ, חרס, אבן – פטורים מטבילה.

כלי פלסטיק, כלי קרמיקה המצופה בזכוכית (רוב הצלחות והספלים שלנו) – מחלוקת הפוסקים, רבים נהגו להטביל בלי ברכה, אולם במציאות שלנו, ניתן לסמוך על המקלים ולא להטביל כלל (או להדר באחד מהפתרונות לעיל).

כלים שהאוכל לא נוגע בהם ישירות – לא צריכים טבילה.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

האם יש איסור להשתמש בכלי שאיננו טבול או שמא יש רק מצוות לטבול את הכלי?

במהלך כל ההיסטוריה  מגפות כאלו היו מלוות בעוני רב, בחוסר מזון…ב”ה שגם במציאות הקשה יש כל כך הרבה דברים טובים, גם בעולם וגם במדינת ישראל.