האם אדם שרגיל במשך השבוע להשאיר כלים בכיור, צריך לנהוג כך גם בשבת ולא לשטוף כלים מעבר למה שהוא רגיל? או שמא גם אדם שלא מקפיד שהכיור יהיה נקי, אך בשבת רוצה שהמטבח יהיה נקי אחרי הסעודה, רשאי לשטוף את הכלים בשבת?

תשובה

המשנה (שבת קיג.) אומרת שמותר לקפל בגדים בשבת (בדרך המותרת בשבת – עיינו שו”ע, או”ח ש”ב), אם הקיפול נעשה לצורך השבת. אך אם הקיפול הוא לצורך מוצאי שבת – הדבר אסור. הגמרא (קיח.) מביאה ברייתא האומרת דברים דומים ביחס לשטיפת כלים בשבת:

תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית – מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים – מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח. אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות, מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה.

אם כן, מותר לשטוף כלים בשבת עבור הסעודה הבאה, ולכן משעות אחר הצהריים אסור לשטוף כלים, שהרי אין לו צורך בהם בשבת. עם זאת, מותר לשטוף כוסות וצלוחיות במהלך כל היום, כיוון שיש סיכוי שיצטרכו לשתות בהן גם מן המנחה ולמעלה. וכך נפסק בשולחן ערוך (שכ”ג, ו).

מדוע נאסרה שטיפת הכלים לצורך מוצאי שבת? הרמב”ם (שבת פכ”ג ה”ז) מבאר ששטיפת הכלים נחשבת כתיקון כלי, ולכן הדבר אסור בשבת (אך אין זה תיקון של ממש אלא רק פעולה שדומה לתיקון, ולכן מותר לשטוף את הכלים אם יש בהם צורך לשבת עצמה). אולם הראב”ד (שם) כותב ש”כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול”, כלומר, האיסור הוא מפני שאדם טורח בשבת לצורך יום חול: השבת קדושה מאוד. כאשר אדם טורח בשבת עבור יום חול, הרי שיש בכך זלזול בקדושת השבת, ולכן אסרו חכמים טִרחה בשבת עבור יום חול (וייתכן שזו גם כוונת הרמב”ם, עיינו מגיד משנה שם ושו”ת הרדב”ז, ח”ה סימן ק”ל, ואכמ”ל).

שטיפת כלים כדי שהמטבח יהיה מסודר

האם מותר לשטוף כלים כדי שהמטבח יהיה מסודר? המשנה ברורה (ש”ב ס”ק יט) כותב בשם המגן אברהם (ס”ק ו) ביחס להצעת המיטה בשבת:

אין מציעין משבת למוצאי שבת. ומכל מקום אם המטה עומדת בביתו והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך – מותר להציע, דמקרי צורך שבת.

כלומר, על אף שאין לאדם צורך בסידור המיטה הוא שטיפת הכלים עבור השבת, הרי שאם השארתם בצורה לא מסודרת גורמת ביזיון לשבת, מותר לסדר את המיטה ולהדיח את הכלים. ובשו”ת מהרש”ג (ח”א, או”ח, סימן ס”א) הוסיף, שאף אם עושה כדי שהבית יהיה נאה יותר (והדבר חשוב לו לשבת), ולא רק כדי למנוע ביזיון, מותר להדיח כלים או להציע את המיטות:

אם רוצה להציע המטות או להדיח כלים בשבת בשביל שהבית [יהיה] נאה יותר… כי הם קישוט להבית, אזי באמת מותר להדיח ולהציע גם בשבת.

יישום הדין

כיצד מיישמים הלכה זו למעשה? מסתבר שהיישום משתנה ממקום למקום. לדוגמה, השארת כלים בכיור מסעודת ליל שבת עד מוצאי שבת – מפריעה כיום לאנשים רבים. לכן, בדרך כלל שטיפת כלים מלוכלכים מסעודת ליל שבת היא בדרך כלל צורך השבת.

לעומת זאת, לגבי שטיפת כלים מסעודת יום השבת, הרי שעבור רוב האנשים, השארת כלים בכיור במשך כמה שעות איננה מפריעה. בנוסף, צריך לדאוג לכך שהשבת לא תהפוך ליום של טִרחה וליום של הכנה לחול. לכן, בדרך כלל אין לשטוף את הכלים מסעודת הצהריים. עם זאת, אנשים שרגילים לשטוף כלים ולרוקן את הכיור מיד לאחר כל ארוחה בימות החול, והדבר משמעותי עבורם גם בשבת, יכולים להקל לשטוף גם את הכלים של סעודת הצהריים, מצד כבוד השבת (עיינו שולחן שלמה, או”ח שכ”ג, ו, ס”ק ג. וכל זה בתנאי שהמטרה היא באמת הניקיון והסדר בשבת עצמה, ולא חיסכון במשימות במוצאי שבת).

האם אדם שלא רגיל לשטוף כלים בימות החול מיד לאחר הארוחה, אבל הדבר חשוב לו בשבת מפני “כבוד השבת”, יכול לשטוף כלים בשבת? כיוון שהמטרה היא כבוד שבת, ובהנחה שאכן הדבר משמעותי לשבת, אינני רואה איסור בדבר. כמו כן מסתבר שכאשר יש כמות כלים חריגה (כגון שהיו אורחים ויש כעת כלים מלוכלכים רבים מאוד במטבח) – מותר יהיה לשטוף כלים גם לאדם שלא רגיל לשטוף כלים מיד לאחר הארוחה. אולם בכל המקרים הללו  צריך שהמטרה תהיה באמת כבוד השבת, ולא חסכון זמן במוצאי שבת.

סידור הכלים במדיח

האם מותר לסדר את הכלים במדיח? לכאורה הדבר אסור, שהרי זו ממש הכנה מקודש לחול. אולם יש מקום לדון בכך. השארת הכלים במדיח מאפשרת להשאיר את הכיור נקי בשבת עצמה. לכן, אדם שחשוב לו שהכיור יהיה נקי לצורך השבת, יכול לשים את הכלים במדיח, שהרי הוא עושה זאת לצורך השבת. עם זאת, צריך לעשות זאת באופן שאינו גורם לטִרחה יתירה, ושאינו ניכר שעושה זאת לצורך יום חול. לכן, ניתן להוריד את הלכלוך ואולי אף לשטוף קלות במים (שהרי אנשים רבים עושים כך גם כששמים בכיור, בכדי שלא יהיה לכלוך בכיור, והשארתם שם תהיה נעימה יותר) ולשים אותם במדיח, אך לא יתעמק בסידור הכלים במדיח. ומעין זאת כתב גם בשו”ת אגרות משה (או”ח, ח”ד, סוף סימן ע”ד):

כלים מלוכלכים מסעודת שבת האם מותר להניחם במדיח הכלים (דישוואשער) לרחצם לאחר השבת, וכן האם מותר לסדרם כפי שצריך להדחתם.

תשובה: מותר, ואין בזה משום הכנה, שבשביל היום טוב לאנשי הבית שלא יתראו בבית במקום שבאים לשם כלים מלוכלכים, וטוב יותר להניחם שם מלכסותם. אבל לסדרם בכוונה אסור מצד הכנה, ולפעמים גם משום בורר. ובלא כוונה, אלא שמתחלה לסלקן מעל השלחן היה נקל לסלק גדולים עם גדולים וקטנים עם קטנים – מותר.

חשוב לשים לב מראש שאין במדיח הכלים נורות העשויות להידלק בשבת במהלך פתיחת הדלת או במהלך הנחת הכלים, וכמובן שאין להפעיל את המדיח בשבת, גם לא באמצעות שעון שבת (אלא אם המדיח הותאם לשימוש בשבת על ידי טכנאי של צומת וכדומה).

לכן למעשה, אם רוצים לשים כלים במדיח בכדי שהכיור יהיה נקי יותר לכבוד השבת, מותר לעשות זאת, אם אין בכך טִרחה יתירה. כמו כן מותר להוריד את הלכלוך מהצלחות ולשטוף קלות במים (בדומה למה שעושים כששמים כלי בכיור), אך לא להתעמק בסידור הכלים במדיח, על מנת להימנע מבעיות נוספות של בורר.

פינוי השולחן לאחר סעודה שלישית

האם ניתן לפנות את השולחן בסיום סעודה שלישית, לפני צאת השבת? כפי שראינו, ניתן לעשות פעולות המסייעות לשבת עצמה. לכן מותר להסיר כלים מן השולחן ולהחזירם למקרר בסעודות הראשונות של השבת. אולם בסעודה שלישית, המסתיימת ממש לקראת מוצאי שבת, אין להוריד כלים, שהרי אין כאן כל צורך לשבת (אלא אם כן רגילים לפנות את הכלים המלוכלכים לקראת מנה אחרונה, כדי שיהיה נעים יותר בשעת אכילתה וכדומה).

The post שטיפת כלים בשבת appeared first on סולמות.

האם ישנו גודל מסוים לכיפה? האם הכיפה צריכה לכסות את רוב הראש?

תשובה

ישנם כמה טעמים להליכה עם כיפה. טעם אחד הוא שהכיפה קשורה לנוכחות השכינה. הגמרא (קידושין לא.) אומרת:

רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי.

רב הונא בנו של רב יהושע לא היה הולך ארבע אמות בלי כיפה, כי אמר “שכינה למעלה מראשי”. מדבריו נראה שהצורך לכסות את הראש הוא מחמת נוכחות השכינה, כדי להתנהג כלפיה בכבוד.

אולם מסוגיה אחרת נראה שמטרת חבישת הכיפה איננה כבוד כלפי השכינה אלא פעולה שמשפיעה עלינו. הגמרא (שבת קנו:) מספרת שאמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק שבנה יהיה גנב. אמרה האמא לבנה: תמיד תכסה את ראשך (=תשים כיפה) כדי שתהיה לך יראת שמים. כיצד הכיפה גורמת ליראת שמים? נראה שהכיפה היא מעין תזכורת תמידית לאדם ששכינה מעל ראשו, וממילא כאשר הוא זוכר את ה’, הוא מתחזק ביראת שמים. זכירת ה’ מסייעת לאדם שלא ייכשל בעבירות (ראו את דברי הרמ”א בפתיחת השולחן ערוך, או”ח א’, א), ואם כך הכיפה היא מעין “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, וממילא היא מסייעת לנו לפעול נכון.

סמל והצהרה

אם הטעם לחבישת כיפה היה רק כדי לחזק יראת שמים או אפילו כדי לנהוג בכבוד כלפי השכינה, ייתכן שחבישת הכיפה במשך כל היום הייתה רשות ולא חובה, ורק בתפילה, שיש בה מפגש עם השכינה, הייתה חובה לחבוש כיפה (וכך מבואר באורחות חיים, תפילה, סימן מ”ח, בשם מהר”ם מרוטנבורג, וכך משמע מהגמרות שהזכרנו). אולם מדברי הבית יוסף (או”ח מ”ו) עולה שיש חובה לכסות את הראש במשך כל היום, ואם כך יש להבין מה טעם הדבר.

ואכן, הט”ז (ח’, ס”ק ג) כותב שכיום ישנו איסור ללכת בלי כיפה, כיוון שהגויים מסירים את הכובע (מיד כשיושבים), וממילא ההולך בלי כיפה עובר על איסור הליכה בחוקות הגויים. ואמנם במציאות מסתבר שכיפה איננה חוקות הגויים (עיינו מטה אפרים ברכות, סוף פרק ז’; שו”ת יחוה דעת, ח”ד, סימן א’), אבל יש בה סמל והצהרה של אדם המקבל על עצמו עול מלכות שמים.

סמל הוא דבר חשוב ומשמעותי. הגמרא (סנהדרין עד:) אומרת שאפילו קשירת הנעליים באופן שבו נוהגים כל היהודים, זהו סמל חשוב עד כדי כך שאין לשנות אותו אפילו בשעת השמד. הדבר קיים כיום אצל כולנו. כאשר אנחנו רואים אדם המבזה את דגל ישראל, הדבר כואב לנו. אמנם זהו רק סמל, אבל אנחנו מבינים עד כמה חשוב הסמל ועד כמה הוא משמעותי עבורנו. חבישת כיפה מראה לאן אנחנו שייכים, מי המלך שלנו, למי אנחנו נאמנים!

אם כך, ניתן לומר שהכיפה איננה רק כבוד לשכינה, אמצעי לחיזוק יראת שמים או סמל, אלא היא הצהרה ברורה שאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ושאנחנו נאמנים לה’ יתברך!

לעשות רושם

שמעתי סיפור מרגש ממר חגי כרמי, הנמצא בדרגה גבוהה בצבא (בתחומי המחשוב): כרמי הוא בעל תוקע. במסגרת הצבא, הוא נסע לשנת לימודים באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, בארצות הברית. בתחילת שנת הלימודים החדשה, כל התלמידים (כ-500 תלמידים) הציגו את עצמם, ברצף, אחד אחרי השני. לכל אחד מתלמידים החדשים היו חמש עשרה שניות בכדי להציג את עצמם.

כרמי התלבט – כיצד ניתן להגדיר את עצמך בחמש עשרה שניות? כשהגיע תורו – הוא אמר את שמו, ושהוא מישראל, ולקח שופר ותקע – תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

דבר זה עשה רושם גדול על כל הנוכחים, וגם לאחר זמן רב כולם זכרו את הרגע הזה.

צריכים לזכור תמיד: אנחנו שמחים להיות יהודים, ולא מתביישים בכך! אנחנו שמחים להיות עבדי ה’! וכך כותב הרמ”א (שם) בהמשך הדברים שהזכרנו:

ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך.

עלינו לעשות רצון ה’, לפעול כרצונו ואף להתלבש כרצונו, גם אם הדברים שונים מהחברה שסביבנו. עלינו צריכים לשמוח ולא להתבייש בזהות היהודית שלנו ובזהות הדתית שלנו.

לעיתים אנשים חוששים ללבוש בגדים המשייכים אותם לחברה “דוסית”. הם חוששים לשים כיפה גדולה מידי, חוששים ללבוש בגדים צנועים מידי. אולם אנחנו לא חוששים – להיפך! אנחנו שמחים ומניפים את הדגל שלנו – דגל ה’. אנחנו שמחים להיות יהודים! שמחים להיות דתיים! שמחים להיות עבדי ה’! אדם ההולך עם כיפה – יודע גם שהוא מייצג את ה’, שליח של ה’, וממילא הוא יודע שיש לו אחריות להתנהג בהתאם – ביושר, במוסריות ובערכים.

מהו הגודל שבו צריכה להיות הכיפה?

לאור הטעמים השונים נבוא לדון בגודלה של הכיפה. אם הצורך בחבישת כיפה הוא כדי לכבד את השכינה, ייתכן שצריך לכסות את רוב הראש. אולם אם יש כאן תזכורת עבורנו, הרי שהכיפה צריכה להיות בגודל שבו נשים לב שהיא נמצאת מעלינו, והדבר יאפשר לנו לזכור מציאות ה’.

אם חבישת כיפה היא סמל והצהרה שאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, מסתבר שגודל הכיפה אמור להיות באופן שניתן לראות אותה בצורה ברורה, ולא כיפה שבקושי נראית, כדי שההצהרה תהיה ניכרת וברורה. כעין זה כתב הרב עובדיה יוסף (שו”ת יחוה דעת שם):

מכל מקום גם בכיפה קטנה אפשר לדון להקל, ובלבד שתהיה נראית היטב מכל צדדי הראש, הן מלפנים הן מאחור. ולא כיפה קטנה שבקושי אפשר להבחין בה.

הוא מוסיף שם, שבשעת קריאת שמע ותפילה צריכה הכיפה לכסות את רוב הראש, אולם, מסתבר שאין בכך חובה הלכתית, אלא רק הידור.

הלכה למעשה

מסתבר שמצד הדין, הכיפה איננה חייבת לכסות את רוב הראש, אלא די בכך שהיא בולטת וניכרת, וניתן לראות בכך שהאדם מצהיר בכך שהוא מקבל מלכות ה’ על עצמו. בכיפה קטנה יותר, שאינה ניכרת כל כך לסובבים, יש אמנם תועלת בכך שהיא מזכירה לפחות לאדם עצמו, ששכינה מעל ראשו (ראו שו”ת האלף לך שלמה, או”ח, סימן ג’), אולם לכתחילה טוב שהכיפה תהיה ברורה וניכרת מכל צד.

ישנו הידור בכך שהכיפה תהיה בגודל משמעותי (ותוספת הידור כשהיא מכסה את רוב הראש ונראית מכל צד), הן לעניין תפילה וברכת המזון (אם כי אין חובה כזו מצד הדין, אפילו לתפילה וברכת המזון) והן מפני שהיא מראה שאדם גאה ושמח בשייכותו לעולם תורה ומצוות, גאה ושמח ומודה על כך ש”ברוך אלקינו שבראנו לכבודו… ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”.

The post מהו גודל הכיפה? appeared first on סולמות.

שלום הרב, האם מותר לשמוע מוזיקה או ללכת להופעות בשלושת השבועות? ומה הדין לגבי הליכה לים, קניית בגדים חדשים או חתימה על חוזה חדש?

תשובה

חז”ל אומרים (גיטין דף ז.) שבעקבות החורבן לא היו מנגנים בכלי שיר בכל השנה, וכך פוסקים הרמב”ם (תעניות פ”ה הי”ד) והשולחן ערוך (תק”ס, ג). העצב בעקבות חורבן הבית היה גדול כל כך, עד שלא ניתן לנגן בכל השנה. זאת ועוד – בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה בו שירת הלויים בזמן הקרבת קרבן התמיד, בזמן ניסוך המים ועוד, והיא הייתה מלווה בכלי נגינה. ייתכן שביטול שירת הלויים בעקבות החורבן גרם לכך שלא רצו להתיר נגינה בכל השנה.

למרות זאת, למעשה המנהג הנפוץ הוא להקל ולשמוע מוזיקה במשך השנה כולה (רמ”א תק”ס, ג. ועיינו שו”ת יחוה דעת, ח”ו, סימן ל”ד). אולם לגבי ימי בין המצרים כתבו הפוסקים שאין להתיר ריקודים ומחולות בימים אלו (מגן אברהם תקנ”א ס”ק י, משנה ברורה שם; שו”ת יחוה דעת שם ועוד).

לכן, אסור ללכת להופעות או לאירועים משמחים בימים אלו (וגם לזמר עצמו אסור להופיע), מפני שהם ימים של צער ושל כובד ראש בעקבות החורבן. אמנם הדבר דורש מאמץ, אולם עלינו להתאבל על החורבן ועל מאורעות העבר, כדי לסלול את הדרך לבניין העתיד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר אלקטרוני

בעקבות דברי הפוסקים שכתבו שאין לעשות ריקודים ומחולות בזמן זה, כתבו חלק מפוסקי דורנו, שאין לשמוע מוזיקה מרדיו או ממכשיר אלקטרוני בבין המצרים. ואכן, רבים אינם שומעים מוזיקה כלל בשלושת השבועות.

אולם יש מקום לדון בכך במציאות שלנו. במציאות שלנו, רבים שומעים מוזיקה בצורה שגרתית. כך הם נוהגים, כך הם לומדים וכדומה. לנקודה זו יש משמעות לא רק בגלל הצורך, אלא גם בגלל המשמעות של המוזיקה בימינו.

נראה שבעבר, כאשר לא היו רגילים כל כך לשמוע מוזיקה, הרי שגם לשמיעת מוזיקה מרדיו וכדומה הייתה משמעות של שמחה. אולם כיום, כאשר מוזיקה היא דבר שגרתי, מסתבר שישנה מוזיקה רבה שאין בשמיעתה שמחה אלא הנאה, ומדברי הפוסקים נראה שרק מוזיקה של שמחה נאסרה (“ריקודים ומחולות”, כלשונו של המגן אברהם).

כדברים אלו כתב הרב דייכובסקי בשם הרב פיינשטיין (‘מנהגי אבלות בימי בין המצרים’, תחומין כא, עמ’ 70-65), להתיר מוזיקה שאינה מביאה לידי ריקוד. ומעין זאת כתבו בשו”ת בנין אריאל (עמ’ 63-66) בשם הרב זלמן נחמיה גולדברג, שמותר לשמוע מוזיקה לצורך מנוחת הנפש (ובשו”ת חלקת יעקב, סימן ס”ב, אות ב, התיר אף יותר מכך, כיוון שמכשירים אלו לא היו בזמן הגזרה).

למעשה נראה שיש לחלק בין המצבים הבאים:

• מוזיקה רועשת ושמחה – יש להימנע מלשמוע בבין המצרים.
• מוזיקה רגועה, שמטרתה הנאה ורגיעה – רבים נוהגים שלא לשמוע בשלושת השבועות, אולם מי שרוצה להקל יש לו מי לסמוך (ועדיף שתהיה מוזיקה של שירי קודש שקטים). עם זאת, בתשעת הימים יש להימנע גם ממוזיקה כזו, מפני שבתשעת הימים ממעטים עוד יותר בשמחה. גם במקרים שהתרנו, ראוי לשמוע את המוזיקה באזניות וכדומה, בצורה אישית ולא ציבורית.
• שירים עצובים – ניתן להתיר לשמוע גם בתשעת הימים, שהרי שירים אלו אינם מובילים לשמחה, אלא אדרבה, להרהור ולמחשבה על חורבן המקדש ועל תיקון דרכינו.
• כלי נגינה – כל האמור לעיל הוא לגבי שמיעת מוזיקה ממכשיר אלקטרוני, אולם לגבי כלי נגינה יש להימנע לגמרי (וניתן להקל רק לצורך לימוד או פרנסה, אם כי בתשעת הימים ראוי להחמיר גם בכך).

האם מותר ללכת לים?

בשלושת השבועות אין איסור להתרחץ, ואם כן אין איסור מצד הדין בהליכה לים או לברכה. אולם יש לשקול שני גורמים: 1. שמחה (ולכן תלוי הדבר האם הולכים לרחצה, או שמא הולכת קבוצה של חברים לבילוי משמח וכדומה). 2. סכנה (כלומר, צריך לדאוג שלא יהיה סיכון מיוחד החורג ממצבו הרגיל של האדם – שו”ע תקנ”א, יז). כאשר הולכים לשם שחייה רגועה ולא לשם בילוי משמח, אין כל בעיה ללכת לים או לבריכה בשלושת השבועות (אך לא בתשעת הימים).

האם מותר לקנות בגדים חדשים?

נוהגים שלא לקנות בגדים חדשים או חפצים משמחים בשלושת השבועות. עיקר הטעם הוא כדי שלא לומר ברכת שהחיינו בשלושת השבועות (שו”ע שם), אולם למעשה התקבל שלא לקנות חפצים משמחים גם אם לא מברכים שהחיינו (אף שיש מקילים בכך במקרים מסוימים – שו”ת אגרות משה, או”ח, ח”ג, סימן פ’). מכל מקום מותר לקנות בגדים פשוטים (בוודאי לבנים, גרביים וכדומה) או חפצים פשוטים (משנה ברורה ס”ק מה), וכמו כן ניתן להקל אם יש הפסד.

חתימה על חוזה בשלושת השבועות

מותר לחתום על חוזה העסקה או שכירות דירה וכדומה בשלושת השבועות, עד ר”ח אב. מר”ח אב והלאה, ראוי שלא לחתום על חוזה שלא לצורך, מפני שממעטים במשא ומתן (שו”ע שם, ב), ובמיוחד אם מדובר בחוזה שיש בחתימתו שמחה מיוחדת. אך אם הימנעות מחתימה על חוזה תגרום הפסד (כגון שלא יחתמו איתו על החוזה, או שישכירו את הדירה לאדם אחר) – מותר לחתום על חוזה גם אחרי ר”ח אב, ולא צריך לחשוש ממזל רע וכדומה (ראו משנ”ב שם ס”ק יא).

עין טובה

איסורי שלושת השבועות אינם רק איסורי אבלות. יש בהם גם תזכורת לצער שיש לנו על חורבן הבית. לכן, צריך לשים לב בימים אלו להצטער ולדאוג על חורבן המקדש, לנסות להתחזק בקיום מצוות ובמיוחד באיסור לשון הרע ובחיזוק הראייה הטובה שלנו, שהרי “אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם” (הרב קוק, אורות הקודש, ח”ג עמ’ שכג-שכד).

The post מהלכות בין המצרים appeared first on סולמות.

למנהג האשכנזים, האם ניתן להעלות את העולה לתורה ללא הזכרת שם אביו, אלא כמנהג הספרדים – “שלישי יעלה בכבוד” וכדומה?

תשובה

במבט ראשון נראה שהזכרת שם העולה לתורה היא עניין טכני בלבד (שידעו למי קראו לעלות לתורה), ואם כך לכאורה לא צריכה להיות בעיה לקרוא לעולה באופן אחר, אם הוא ידע שעליו לעלות לתורה ולברך.

אך מסתבר שיש באופן הקריאה הזה עניינים חשובים וקדומים. הסידור הראשון שיש בידינו הוא סדר רב עמרם גאון. ושם כתוב (סדר שני וחמישי):

הכל הבו גודל לאלהינו ותנו כבוד לתורה, כהן קרב, כהן פלוני בר פלוני הכהן. ואם אין שם כהן, אומר ישראל קרב, ישראל.

אם כך, כבר בסדר רב עמרם גאון אנו רואים שמזכירים את שם העולה ואת שם אביו. ראשונים נוספים ציינו את הזכרת שם העולה ואביו, וביניהם מחזור ויטרי (סימן צ”ג), האור זרוע (ח”ב, שבת, סימן מ”ב) ועוד. גם הרמ”א (דרכי משה קל”ט, א; ובשו”ע שם, ג) כותב שאמנם אין חובה לקרוא לעולה בשמו ובשם אביו, אולם זהו “המנהג הפשוט בכל מקום”.

מדוע נהגו לקרוא בשם?

הראבי”ה (ח”ב, מגילה סימן תקע”ז) ביאר שהסיבה להזכרת שם העולה ושם אביו היא סיבה צדדית – כדי שלא יבואו לריב:

ומה שנהגו לומר “עמוד פלוני”, טעמא נמי משום אינצויי כהנים אהדדי או לויים או ישראל.

אולם רבי יצחק אייזיק מקומרנא (שולחן הטהור, קל”ט, ג) ביאר שיש לכך סיבה מהותית, שמכיוון שלכל אחד יש חלק בתורה, יש לומר את שמו ושם אביו, וכך העולה יתחבר לחלק שלו בתורה:

מן הראוי לדקדק הרבה כשקורין העולה לספר תורה, שיקראו אותו בשמו ובשם אביו בדקדוק גדול, כי שֵם כל ישראל ונפשו מרומז בתורה ויש לו חלק בתורה, על כן ידקדק בזה ואסור לו לעלות עד שיקראו לו.

בנוסף, בשו”ת בית יצחק (חלק תורת המנהגים, סימן כ”א) ביאר שיש בכך כבוד לתורה ולעולים (ובשערי אפרים א’, ה, כתב שיש להקפיד על הקריאה בשמו, כי הדבר משמעותי לענייני גיטין חלילה. ועיינו בכל זה בהמעין, גליון 236, טבת תשפ”א).

למרות זאת, מנהג הספרדים שלא לקרוא לעולה בשמו. כנראה שלפי מנהג זה, הקריאה בשם איננה עניין מהותי ונועדה רק למנוע מריבה, ולכן אם ישנו רמז ברור אחר שמתכוונים לעולה מסוים (כגון שקבעו איתו מראש, או שנתנו לו פתק ובה שם העלייה), לא צריך לומר את שמו. החיד”א (שו”ת חיים שאל, סימן י”ג) מוסיף ומסביר שאם אדם איננו רוצה לעלות לתורה, וכבר קראו בשמו, הוא עלול להיחשב למי שנותנים לו ספר תורה לקרוא ואינו קורא, שזהו אחד הדברים המקצרים ימיו ושנותיו של האדם (ברכות נה.), ולכן לא קוראים בשמו של העולה (וישנן גם סיבות נוספות להסבר מנהג זה).

האם ניתן לשנות את המנהג?

כאמור, מנהג האשכנזים לקרוא בשמו ובשם אביו. בשו”ת בית יצחק (שם) ובשו”ת ציץ אליעזר (חי”ז, סימן ט”ז) כתבו שאין לשנות המנהג, כיוון שמדובר במנהג קדום וחשוב ואין לשנותו. כך השיב (בתקיפות) גם בשו”ת אבני נזר (חו”מ סימן ק”ג):

בדבר אשר חדשים מקרוב באו וחפצים לשנות מנהג אבותינו להפר חוק מלקרוא בשם לעולי תורה, רק יעמוד כהן יעמוד לוי וכו’.

אשיבהו כי חלילה וחלילה להפר המנהג בקריאה לספר תורה בשמות אשר הנהיגו וגבלו ראשונים… ומהראוי שתדעו כי מנהגי ישראל לא על תהו נתיסדו ח”ו, ובכולם יש בהם סודות עמוקים ונכוחים למבין. וגם המנהג הזה לקרוא בשמות לעלות לתורה יסודתו בהררי קודש כנודע למביני מדע… ועתה אמרו לאחיכם עמי וקראו להם לשלום ותבארו להם המכתב באר היטב.

סיכום

מנהג הספרדים שלא לקרוא לעולה בשמו אלא לומר רק “שלישי יעלה בכבוד” וכדומה. טעם הדבר נובע מכך שהזכרת השם נועדה רק למניעת מריבות, ולכן כאשר ישנו סימן אחר וברור מיהו העולה, אין צורך לומר את שמו, או כדי שאם לא ירצה לעלות, לא ייחשב כאדם שקראו לו ולא עלה.

אולם מנהג האשכנזים לומר את שם העולה ואת שם אביו. זהו מנהג קדום שמובא עוד בסידור הראשון שיש לפנינו (סדר רב עמרם גאון) ובפוסקים רבים, וכך מבואר בדברי הרמ”א. לדבר זה יש גם טעמים פרקטיים (כדי למנוע מריבות וטעויות), אבל גם טעמים מהותיים (השם מסמל את החלק המיוחד שלו בתורה ובכך הוא מתחבר באופן מיוחד לתורה; העלייה בשמו ובשם אביו נותנת כבוד לתורה וכבוד לעולה; יש לכך משמעות במקרים של גירושין חלילה, כיוון שבהתאם לשם שבו קוראים לעולה לתורה יודעים את השם לכתיבת הגט).

למעשה, לכל מנהג יש מקור, וכל אחד יחזיק במנהגו. ולכן, האשכנזים צריכים להמשיך ולקרוא לעולה בשמו ובשם אביו, כי זהו מנהגם בהררי קודש, ויש לכך מקורות קדומים וטעמים חשובים (ואם יש מנהג מקובל מדורי דורות בבית הכנסת שלא לנהוג כך, יכולים להישאר במנהגם. אך אם שינו את המנהג בבית הכנסת בשנים האחרונות, נכון לחזור למנהג אשכנז המקורי ולקרוא לעולה בשמו ובשם אביו).

The post הזכרת שם האב בעלייה לתורה appeared first on סולמות.

א. הדלקה על ידי שליח בזמן

הראשונים נחלקו האם ניתן לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה על ידי שליח. מדברי הר”ן (פסחים ז ע”ב) ניתן להבין ששליחות אינה מועילה במצוות נר חנוכה, אולם הרא”ש (פסחים פ”א סימן י’) כותב בשם ריב”א שניתן לקיים מצווה זו על ידי שליח, וכן דעת ראשונים נוספים. ייתכן להסביר שלדעתם מצוות ההדלקה היא לא חובה על הגברא אלא חובת הבית, ולכן אפשר לקיימה על ידי שליח.

להלכה, פוסקים רבים כתבו שאדם יכול לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה בעזרת שליח שידליק עבורו את הנרות (פמ”ג תרע”א, א”א ס”ק א; ערוך השולחן תרע”ו, ב; שו”ת שבט הלוי, ח”ג סימן פ”ה, ועוד) . עם זאת, כיוון שבמקרה שלנו המשלח לא נמצא ליד השליח בשעת ההדלקה, לדעת רוב הפוסקים השליח ידליק בלי ברכה (משנה ברורה תרע”ה, ס”ק ט, ועוד). לכן למעשה השליח ידליק תחילה את נרות החנוכה שלו בביתו בברכה, לאחר מכן ילך לביתו של המשלח וידליק שם את הנרות עבורו (ויכוון להוציאו ידי חובה), ולא יברך על הדלקה זו.

ב. הדלקה על ידי אחד מבני הבית

עד כאן עסקנו באפשרות לצאת ידי חובה בהדלקה על ידי שליח אשר אינו מבני הבית.

במקרה שאחד מבני הבית מאחר לחזור, הוא יכול לצאת ידי חובה בהדלקת בני הבית האחרים מדין “נר איש וביתו”. כאן יש להבחין בין הנוהגים כשולחן ערוך (תרע”א, ב), שבכל מקרה רק אחד מבני הבית מדליק, ובין הנוהגים כרמ”א (שם), שכל אחד מבני הבית מדליק.

אם מנהגו הוא כדעת השולחן ערוך, אז בכל אופן רק אחד מבני הבית מדליק, ואם כך, המאחר לשוב לביתו ומדליקים עבורו, מקיים את המצווה באופן רגיל (על אף שהוא לא נמצא). עם זאת, כיוון שלא שמע את ברכות ההדלקה ישתדל לשמוע אותן במקום אחר.

אם מנהגו הוא כדעת הרמ”א, אז יכול לקיים את המצווה בזמן על ידי הדלקה של אחד מבני הבית עבורו. הוא יכול לצאת ידי חובה במקרה כזה בהדלקת בעל הבית (על אף שבדרך כלל נוהגים האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בעצמו), או להסתמך על מנגנון השליחות שכתבנו לעיל, כלומר שאחד מבני הבית ידליק בנוסף לנרות שלו נרות נוספים עבור מי שמאחר לחזור (ויברך פעם אחת).

ג. הדלקה מפלג המנחה

בערב שבת אנו מדליקים נרות קודם השקיעה, שהרי לאחר השקיעה נכנסת השבת ואסור להדליק, אלא שאנו דואגים שיהיה מספיק שמן עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

מדוע בערב שבת ניתן להדליק נרות חנוכה לפני השקיעה? יש אומרים שזהו דין מיוחד בערב שבת, מכיוון שאין ברירה אלא להדליק לפני הזמן (מגן אברהם תרע”ט, ס”ק ט, בשם תרומת הדשן, סימן ק”ב; ובסגנון אחר בברכי יוסף, תרע”ב, ס”ק א). לפי זה נראה שבימות החול אין אפשרות להדליק לפני השקיעה. ואכן, כך עולה מדברי הרמב”ם (פ”ד ה”ה) שכתב לגבי זמן הדלקת הנרות ש”לא מאחרין ולא מקדימין”, ואם כך ביום חול אין להדליק קודם השקיעה (אך עיינו ביאור הלכה תרע”ב, א ד”ה ולא מקדימים).

אולם הארחות חיים (ח”א, חנוכה אות ט”ז) סבור שההדלקה המוקדמת בערב שבת מלמדת שבשעת הצורך ניתן להקדים מעט את ההדלקה, ולכן אף ביום חול ניתן להדליק מפלג המנחה אם האדם טרוד. במקרה זה צריך שיהיה בנר שמן בכמות שתספיק כדי שהנר ידלק לפחות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים.

השולחן ערוך (תרע”ב, א) הביא את לשון הרמב”ם, “לא מאחרין ולא מקדימין”, אך מיד לאחר מכן הביא את דעת האורחות חיים בשם “יש מי שאומר”. יש שהבינו שאין כוונת השולחן ערוך לפסוק כדעה זו, ולכן אין להקדים בימות החול את ההדלקה (כך נראה מדברי ערוך השולחן (שם, ה), וכן דעת כף החיים (ס”ק י), שהמדליק בזמן זה לא יברך).

אולם לדעת הברכי יוסף (שם), ייתכן שהלכה זו נכתבה בלשון “יש מי שאומר” משום שמדובר בסברה מחודשת שאינה מופיעה בפירוש בפוסקים אחרים (ולא משום שהפוסקים האחרים חולקים על כך), וייתכן שאף הרמב”ם מסכים לדעה זו (ומה שכתב “ולא מקדימין” היינו באדם רגיל, שאינו טרוד). לכן הוא מכריע להלכה שאדם טרוד יכול להדליק מפלג המנחה והלאה בברכה, וכך פוסק גם המשנה ברורה (שער הציון ס”ק ה).

סדרי העדיפות למעשה

למעשה, סדר העדיפויות הוא כך (על פי שו”ת שבט הלוי, ח”ג, סימן פ”א; ובתשובה המובאת בספר מצות נר איש וביתו, בירורי הלכה סימן ז’; הרב אלישיב, פניני חנוכה, פ”ח עמ’ קע-קעא; תורת המועדים ס”ק ו):

• לכתחילה ידליק בזמן – בשקיעה (כשיש צורך ניתן להקדים ברבע שעה ועדיין להחשיב זאת כהדלקה בזמן (על פי הביאור הלכה ד”ה ולא מקדימים)) או בצאת הכוכבים.
• מי שלא יכול להדליק בזמן – ידליק בעצמו מאוחר יותר, ובלבד שיהיה מישהו ברחוב או מבני הבית ער.
• אם בשעה שיחזור הביתה לא יהיה אף אחד מבני הבית ער – יבקש מאחד מבני הבית או משליח שידליק עבורו בזמן (בבית המשלח).
• אם אין אפשרות להדליק על ידי אחד מבני הבית או על ידי שליח, ידליק מפלג המנחה (ועדיף שיתפלל מנחה לפני ההדלקה).
• אם אי אפשרות לבצע אף אחת מהאפשרויות לעיל, ידליק בלילה כשחוזר לביתו, אפילו אם אין אף אחד ער. לפי המשנה ברורה לא יברך על הדלקה זו, אולם לדעת הרבה פוסקים יכול בדיעבד לברך (כפי שביארנו בפינה הקודמת).

הדלקת נרות בזמן לעומת ערכים אחרים

על אף כל האפשרויות שנאמרו, כמובן שטוב ורצוי להדליק בזמן ההדלקה לכתחילה (שקיעה או צאת הכוכבים). באופן זה מקיימים לכל השיטות את המצווה לכתחילה, וזוכים לפתוח את הלילה באור הנס.

במקרה שיש צורך לאחר את ההדלקה (כגון שאחד מבני הבית חוזר מאוחר מהעבודה, או שיש פעילות משפחתית שנקבעה לזמן זה), ניתן לסמוך על האפשרויות שהזכרנו ולדחות את ההדלקה לזמן מאוחר יותר. עם זאת, נכון לתכנן מראש את שעות העבודה או הפעילות כך שכל בני המשפחה יתאספו יחד בזמן השקיעה או צאת הכוכבים וידליקו נרות בזמן.

מכל מקום, אם מידי פעם ההדלקה מתאחרת בגלל צורך כזה או אחר, ניתן להדליק נרות גם בשעה מאוחרת יותר, תוך הסתמכות על הדעות שהזכרנו, אך יש לשים לב להספיק להדליק בשעה שבה אנשים עדיין מסתובבים ברחוב (אם בן המשפחה יגיע בשעה מאוחרת יותר – עדיף להדליק בזמן מאשר להמתין לו, וכאשר הוא יגיע, למנהג האשכנזים ידליק בעצמו, ולמנהג הספרדים לא ידליק כי כבר יצא ידי חובה בהדלקה שהדליקו בבית).

הרב חיים קנייבסקי (נר חנוכה, פ”ב הערה ח) סיפר על הרב חיים זוננפלד, שהיה מקפיד להדליק בשקיעה, אולם כאשר אשתו לא הייתה בבית בזמן ההדלקה, היה מחכה כשעה עד שתבוא. והסביר: נר שבת עדיף על נר חנוכה משום שלום ביתו (שבת כג ע”ב), ואם כך בוודאי עדיף לאחר את זמן ההדלקה בשביל שלום ביתו!

במידה והדבר אפשרי, עדיף שמישהו מבני הבית ידליק בשקיעה (או בצאת הכוכבים), ושאר בני המשפחה ידליקו אחר כך. זאת בתנאי שהדבר לא יגרום לפגיעה ולחיכוכים משפחתיים.

The post מי שאינו יכול להדליק בזמן – מה יעשה? appeared first on סולמות.

המשנה (מגילה ל ע”ב) מביאה את רשימת הקריאות בתורה בחגים, ואומרת שבחנוכה קוראים את פרשת קרבנות הנשיאים שבפרשת נשא (במדבר ז’), אך לא מסבירה מה הטעם לכך.

רש”י (שם) כותב “דהוי נמי חנוכת המזבח”. כלומר, בספר מקבים מתואר שהמכבים מצאו את המזבח משוקץ, סתרו אותו ובנו אותו מחדש, וחנכו אותו בכ”ה בכסלו. לכן מתאים לקרוא בחנוכה פרשיות העוסקות בחנוכת המזבח (עיינו תוספות יום טוב מגילה פ”ג מ”ו).

טעם נוסף לקריאת פרשת הנשיאים בחנוכה עולה ממדרש רבה (במדבר רבה י”ג, ב), שם נאמר שמלאכת בניית המשכן הסתיימה בכ”ה בכסלו, אלא שהוא עמד מקופל עד ראש חודש ניסן:

שמלאכת המשכן נגמרה בכ”ה בכסלו, ועמד המשכן מקופל עד ראש חודש ניסן, והיו ישראל אומרים: הרי עשינו המשכן, מתי תבוא השכינה ותשרה בתוך מעשה ידינו? כשהגיע ראש חודש ניסן וציווה הקב”ה להקים את המשכן, שלח להם על ידי משה, מה אתם יראים כבר באתי לגני אחותי כלה.

לאור מדרש זה מסבירים כמה ראשונים (סידור רש”י, סימן ש”כ; פירוש ריב”א על התורה, במדבר ז’, פד), שכיוון שחודש כסלו הפסיד את הזכות שיוקם בו המשכן, גמל לו הקב”ה מאוחר יותר בקביעת חנוכת חשמונאי ביום זה. לפי זה יוצא שפרשת הנשיאים קשורה בצורה ישירה לכ”ה בכסלו, כי מלאכת המשכן של משה הסתיימה בזמן זה (אלא שחנוכת המזבח נדחתה לניסן), ובאותו היום הייתה גם חנוכת המזבח של חנוכה.

ניתן לחזק טעם זה לאור דברי הרמב”ן (במדבר ח’, ב), שכתב בשם רב ניסים גאון שהדלקת הנרות בחנוכה היא התחליף שניתן לאהרון בעקבות העובדה שלא השתתף בהקרבת קרבנות הנשיאים, ומכאן שיש קשר הדוק בין חנוכה לקרבנות הנשיאים.

פרט לכך יש להוסיף, שהבאת הקרבנות על ידי הנשיאים בחנוכת המשכן הייתה בעלת משמעות מיוחדת: כל שבטי ישראל הביאו קרבנות לחנוכת המזבח, וכך נוצרה אחדות ושותפות של כלל ישראל סביבה המזבח, ומתוך כך גם הייתה גם השראת שכינה. אמנם חנוכת המזבח בחנוכה נעשתה על ידי הכהנים, אולם הם היו שליחים של כל עם ישראל. כאשר אנחנו קוראים את פרשיות הנשיאים בחנוכה אנו רומזים לכך שכדי להגיע להשראת שכינה ולגאולה גם בימינו – אנחנו זקוקים לאחדות ולשיתוף של כל עם ישראל, ומתוף כך נזכה לגילוי שכינה (עיינו פרי צדיק, חנוכה, אות כב).

מהיכן מתחילים ביום הראשון?

במסכת סופרים (פ”כ ה”ח) נאמר שביום הראשון קוראים “ויהי המקריב ביום הראשון” (במדבר ז’, יב), וכך בכל יום עד היום השמיני. אך למעשה יש שני מנהגים היכן מתחילים את הקריאה:

1. בסדר רב עמרם גאון (חנוכה) ובסידור רש”י (שי”ט) כתוב שמתחילים לקרוא מ”ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” (במדבר ז’, א), וכן כתבו האור זרוע (ח”ב, סימן שצ”ד) וראשונים נוספים.
2. הרמב”ם (תפילה פי”ג הי”ז), האשכול (הלכות סדר הפרשיות) ועוד ראשונים כותבים שמתחילים בברכת כהנים (במדבר ו’, כב), הסמוכה לפרשת הנשיאים. הסיבה לכך היא שהנס נעשה על ידי בני חשמונאי הכהנים (טור, תרפ”ד), ופרט לכך, ייתכן שרוצים לפתוח את חנוכת המזבח בברכה מרגשת זו, כשם שמשה רבנו בירך את העם בהקמת המשכן (שמות ל”ט, מג) וכשם ששלמה המלך בירך את העם בחנוכת המקדש (מלכים א ח’, נה).

להלכה, השולחן ערוך (תרפ”ד, א) כותב שמתחילים מברכת כהנים, ואילו הרמ”א (שם) כותב שמתחילים מ”ביום כלות משה”. בארץ ישראל ישנם רבים מבני אשכנז המתחילים גם הם מברכת כהנים, מהטעמים שהזכרנו.

חלוקת העולים

ישנה מחלוקת נוספת בין השולחן ערוך והרמ”א, לגבי חלוקת העולים ביום הראשון. לפי השולחן ערוך (שם) מחלקים את המבוא להקרבת הקרבנות, עד “לחנוכת המזבח” (סוף פסוק יא), לשני חלקים, כיוון שהוא ארוך: לכהן קוראים עד “לפני המשכן” (סוף פסוק ג), וללוי קוראים עד “לחנוכת המזבח”. לשלישי קוראים את הנשיא של היום הראשון.

לפי הרמ”א (שם), לעולה הראשון קוראים ברצף את כל המבוא, עד “לחנוכת המזבח” (סוף פסוק יא), ושני העולים הנוספים מחלקים ביניהם את קריאת היום הראשון: ללוי קוראים עד “מלאה קטורת” (סוף פסוק יד), ולשלישי עד סוף הקריאה. בדרך זו רוב העליות עוסקות בהקרבה של היום הראשון.

מה קוראים ביום השמיני?

במסכת סופרים (שם) נאמר שביום השמיני של חנוכה קוראים מתחילת היום השמיני עד לאחר פרשיית המנורה שבתחילת פרשת בהעלותך:

ואחר כך מוציאין ספר תורה, וקורין בנשיאים, ויהי המקריב ביום הראשון, וביום השני, וביום השלישי, וכן עד יום השמיני… ביום השמיני, עד וזה מעשה המנורה.

וכן כתוב בסידור רס”ג (שם), בסידור רש”י (שם) ובעוד ראשונים. דבר זה תואם את דברי הרמב”ן שהזכרנו לעיל, שבפרשת המנורה יש רמז להדלקת המנורה העתידית על ידי החשמונאים.

אך יש סוברים שקוראים רק עד סוף פרשת נשא, וכן כתוב בסדר רב עמרם גאון (שם) וברמב”ם (שם).

להלכה מוסכם שקוראים גם את תחילת פרשת בהעלותך, עד “כן עשה את המנורה” (שולחן ערוך ורמ”א שם). כמו כן מוסכם שהכהן קורא מ”ביום השמיני” עד “מלאה קטורת”, והלוי קורא עד סוף היום השמיני, אך נחלקו מה קורא השלישי: לפי השולחן ערוך (שם) השלישי חוזר וקורא מתחילת “ביום השמיני” (כדי לקרוא מעניין היום) וממשיך “כן עשה את המנורה”, וכך נוהגים הספרדים (שו”ת יחוה דעת, ח”ד, סימן ל”ט; הלכות חגים שם, כג). אולם לפי האליה רבה (ס”ק ד) והמשנה ברורה (ס”ק ד), השלישי ממשיך לקרוא מ”ביום התשיעי” עד סוף הקריאה (על פי סידור רש”י ועוד), וכך נוהגים האשכנזים (עיר הקדש והמקדש, ג’, כ”ה, ט).

The post קריאת פרשת הנשיאים appeared first on סולמות.

מי שאחד משבעת קרוביו נפטר, הרי הוא אונן עד לאחר הקבורה. המשמעות העיקרית לדין זה היא שאונן פטור מן המצוות. אנינות נוהגת כרגיל בחנוכה, ולכן האונן אינו מדליק נרות חנוכה אלא אשתו או אחד מבני ביתו ידליקו ויברכו. ואם אין לו מי שידליק – ידליק הוא בעצמו בלא ברכה, משום פרסומי ניסא (משנה ברורה תר”ע, ס”ק יב; גשר החיים י”ח, ב, אות טז; חזון עובדיה אבלות, ח”א, עמ’ קעז).

לוויה והספדים

לא מספידים בחנוכה (גשר החיים י”ג, אות ט), אך מותר לומר דברי תורה וחיזוק שאינם מעוררים את השומעים לבכי (חזון עובדיה שם, עמ’ רפח-רצא; נטעי גבריאל, ח”א, נ”ב, ד).

לא אומרים צידוק הדין בחנוכה (רמ”א, יו”ד ת”א, ו; חזון עובדיה שם, עמ’ צא-צב), ובסיום הלוויה (אחרי כיסוי הנפטר) לא אומרים את הנוסח הארוך של צידוק הדין ולא קדיש הגדול, אלא את מזמור ט”ז בתהלים – “מִכְתָּם לְדָוִד”, ולאחריו קדיש יתום רגיל (גשר החיים ט”ז, ו אות ד).

סעודת הבראה

בחנוכה עושים סעודת הבראה כרגיל (שולחן ערוך, יו”ד ת”א, ד).

דיני השבעה

כל דיני השבעה נוהגים בחנוכה כרגיל (שולחן ערוך, תרצ”ו, ד), ומנחמים אבלים בחנוכה (קל וחומר מההיתר לנחם אבלים במועד; עיינו שולחן ערוך, יו”ד שצ”ט, א).

אבל (אפילו בתוך השבעה) מברך שהחיינו על הדלקת נר חנוכה בביתו בלילה הראשון (משנה ברורה תרע”א, ס”ק מד ושער הציון ס”ק נ; ילקוט יוסף אבלות, ל”ח, ח).

אמירת הלל בבית האבל (בשבעה)

האשכנזים לא אומרים הלל בבית האבל, אך המתפללים משלימים את ההלל בביתם לאחר התפילה, משום שתקנת הלל בחנוכה חמורה ממנהג אמירת הלל בראש חודש (גשר החיים כ’, ג, אות ז. ויש אומרים שאף האבל עצמו משלים את ההלל לאחר התפילה, אך נראה שלא נהגו כך).

הספרדים אומרים הלל בבית האבל בחנוכה, ואף האבל עצמו אומר הלל בברכה. ונכון שהאבל לא יהיה שליח הציבור (חזון עובדיה אבלות, ח”ג, עמ’ לז; צרור החיים, אות קנ).

השתתפות האבל בסעודת מצווה לכבוד חנוכה

מותר לאבל בתוך השלושים או בתוך י”ב חודש להשתתף בסעודת חגיגית לכבוד חנוכה (ללא שירים וריקודים) אם היא נערכת בביתו (וכן בסעודה הנערכת מחוץ לביתו אם היא במסגרת המשפחה הקרובה), ולמנהג הספרדים מותר לו להשתתף בכל סעודת מצווה (ראו הרחבה בספרי “אבלות – הלכה ממקורה“, עמ’ 131-132).

אבל בתוך י”ב חודש

אבל בתוך י”ב חודש (אחרי השבעה) אומר הלל בחנוכה, אבל אינו אומר הלל כשליח ציבור. לאור זאת יש מנהגים שונים אם אבל יכול להיות שליח ציבור בחנוכה:

1. יש נוהגים שהאבל כלל לא משמש שליח ציבור בחנוכה, ואפילו במנחה וערבית (ביאור הלכה קל”ב, מאמר קדישין; משנה ברורה תקפ”א, ס”ק ז, בשם הגר”א; הרב פיינשטיין, מובא בשו”ת רבבות אפרים, ח”א, סימן תמ”ג).
2. יש נוהגים שהאבל לא עובר לפני התיבה בשחרית, אך הוא עובר לפני התיבה במנחה ובערבית (על פי המשנה ברורה תרע”א, ס”ק מד, ותרפ”ג, ס”ק א, בשם הפרי מגדים, תרע”א, מש”ז ס”ק ח).
3. רבים נוהגים שהאבל יכול להיות שליח ציבור בחנוכה בערבית, בשחרית ובמנחה, אך לא בהלל (משנה ברורה תקפ”א, ס”ק ז; גשר החיים כ”ג, ד, אות ה). לפי מנהג זה, מי שעובר לפני התיבה בהלל רשאי לומר בעצמו את חצי הקדיש שאחריו (ולאו דווקא האבל, שהיה חזן בשאר התפילה – הגרש”ז אויערבך, הליכות שלמה, תשרי-אדר, י”ז, הערה ו).

למעשה יש מקום לכל המנהגים, ובכל מקום יש לנהוג לפי המקובל.

אבל בתוך י”ב חודש על הוריו (או אבלות שלושים על קרובים אחרים) לא ידליק נר חנוכה בבית הכנסת (משנה ברורה תרע”א, ס”ק מד ושער הציון ס”ק נ; ילקוט יוסף אבלות, ל”ח, ח).

עלייה לקבר בחנוכה

יש שאינם עולים לקבר בחנוכה (כלבו סימן קי”ד, על פי הבנת גשר החיים, כ”ט, אות ה; בן איש חי, וישב, שנה ראשונה, כב). לכן, אם היארצייט חל בחנוכה, עולים לקבר לפני חנוכה (בן איש חי שם), וכך מנהג רוב הספרדים (ומכל מקום ביום השביעי וביום השלושים עולים לקבר גם בחנוכה).

אך מצד הדין מותר לעלות לקבר בחנוכה, וכך נוהגים האשכנזים (גשר החיים שם; הגרש”ז אויערבך, הליכות שלמה, תשרי-אדר, י”ז, הערה 31), ואף מותר לומר “א-ל מלא רחמים” או השכבה, כיוון שאין הדבר נחשב קינה אלא תפילה (על פי המגן אברהם, תרצ”ו, ס”ק ה; ילקוט יוסף אבלות מ’, כ”ו). ויש נוהגים לומר רק את פרקי התהלים שאומרים באזכרה, ולא אומרים “א-ל מלא רחמים” (גשר החיים שם).

מותר להקים מצבה בחנוכה אך ללא אמירת הספדים (נטעי גבריאל, ח”ב, ס”ח, יא). ומכל מקום כיוון שהמנהג הוא לומר הספדים בזמן הקמת המצבה, יש שדוחים את הקמת המצבה לאחר חנוכה (פני ברוך ל”ו, ט).

The post דיני אנינות ואבלות בחנוכה appeared first on סולמות.

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻּכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתָיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ.

מתי אומרים “הנרות הללו”?

מקור הקטע הוא במסכת סופרים (פ”כ ה”ד), ושם כתוב שאומרים אותו אחרי ברכת “להדליק” ולפני ברכת שעשה ניסים וברכת שהחיינו. הגרש”ז אויערבך (מנחת שלמה, ח”ב, סימן נ”ד) מסביר, שמן הקטע הזה עולה שמטרת ההדלקה היא “כדי להודות ולהלל”, וזהו חלק מהותי ממטרת המצווה, ולכן לאחר ברכת “להדליק” אומרים “הנרות הללו” כדי לדעת לכוון בהדלקה על נס הישועה והניצחון במלחמה (וכיוון שזהו חלק מהותי מקיום המצווה ממילא אין זה הפסק בין הברכה לקיום המצווה).

אולם הטור (תרע”ו) גורס במסכת סופרים שאומרים “הנרות הללו” רק לאחר הדלקת הנרות, וכך פוסק השולחן ערוך (תרע”ו, ד):

אחר שהדליק, אומר: הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות וכו’.

והסביר המהרי”ל (שו”ת מהרי”ל, סימן קמ”ה) שכיוון שאמירת “הנרות הללו” היא רק מנהג בוודאי שאין לאומרה באמצע הברכות אלא רק לאחר ההדלקה.

שיטת המהרש”ל

שיטת ביניים היא שיטת המהרש”ל (שו”ת מהרש”ל, סימן פ”ה). לדעתו, לאחר שמברכים את ברכות ההדלקה מדליקים את הנר הראשון, ולאחר מכן, תוך כדי שמדליקים את שאר הנרות, אומרים “הנרות הללו”.

לכאורה שיטה זו תמוהה: אם אין בעיה של הפסק ניתן היה לומר “הנרות הללו” גם לפני הדלקת הנר הראשון (כפשטות מסכת סופרים), ואם יש בעיה של הפסק, צריך היה לחכות לאחר גמר הדלקת הנרות! ואמנם ניתן לצאת ידי חובה בנר אחד, אך אם מדליקים כמה נרות יש בכך הידור, והברכות צריכות להתייחס גם לנרות ההידור, ואין ליצור הפסק בין הברכות לבינם.

קושיה זו הקשה הפרי מגדים (תרע”ו, מש”ז ס”ק ה, וא”א, ס”ק ג) על המהרש”ל, אך הוא לא רצה לדחות בעקבותיה את דברי המהרש”ל (“וחס ושלום אין אני אומר נגד מאורן של ישראל המהרש”ל ז”ל”), ולכן סיכם שאפשר לנהוג כדבריו אך מי שנוהג לומר “הנרות הללו” רק לאחר שסיים את הדלקת הנרות (כשיטת הטור לעיל) נוהג כדין. ואף המשנה ברורה (ס”ק ח) הביא את שתי השיטות להלכה:

אחר שהדליק נר הראשון שהוא העיקר אומר הנרות הללו ויגמור ההדלקות בעוד שאומר הנרות וכו’… עד כאן לשון המהרש”ל. ומכל מקום מי שנוהג לומר הנרות הללו לאחר שהדליק הכל נמי שפיר דמי (פרי מגדים).

נרות חנוכה כנרות המקדש

מהי אם כן סברת המהרש”ל? ייתכן שלדעתו אמנם אין להפסיק בין הברכה לתחילת קיום המצווה, אך במהלך קיום המצווה ניתן להפסיק בדברים שקשורים למצווה (כפי שלדוגמה מצאנו לעניין בדיקת חמץ, שאין לדבר כלל בין הברכה לתחילת הבדיקה, אך לאחר שמתחילים לבדוק מותר לדבר מעניין הבדיקה (שולחן ערוך תל”ב, א, ומשנה ברורה שם ס”ק ו)).

אך ייתכן ששיטת המהרש”ל קשורה לנקודה עמוקה יותר. כבר עמדנו על כך שבחנוכה כולם מקיימים את המצווה בדרך של “מהדרין מן המהדרין” (עד כדי כך שהשולחן ערוך כלל לא הזכיר את הרמה הבסיסית של המצווה), וכעת נציע לכך הסבר.

בהלכות רבות של הדלקת הנרות יש השוואה בין מנורת המקדש ונרות חנוכה. אחת ההלכות קשורה לקדושת הנרות ולאיסור השימוש באור הנרות. הראשונים מסבירים שעל אף שנרות חנוכה הם תשמישי מצווה, בכל זאת קבעו חכמים שנרות חנוכה הם כנרות המנורה ולכן יש בהם קדושה מסוימת (כפי אנו אומרים – “הנרות הללו קודש הם”).

לאור זאת ניתן לומר שבקביעה שנרות חנוכה הם כנרות המקדש קבעו חכמים שביתו של אדם הופך להיות כמו המקדש והאדם הופך להיות ככהן. ממילא, מצוות הדלקת נרות איננה ככל מצווה פרטית שאדם עושה בביתו, אלא זו מצווה כללית השייכת לכל עם ישראל, ובמצווה כללית בוודאי ראוי להדר!

כעת ניתן להבין היטב את המהרש”ל: סיבת ההידור היא קדושת הנרות והדמיון למקדש, ולכן הדבר המתאים ביותר הוא לומר “הנרות הללו קודש הם” מיד לאחר ההדלקה הבסיסית ולפני הדלקת ההידור, כדי להסביר מדוע מדליקים את נרות ההידור. יוצא אם כן שאמירת “הנרות הללו” היא חלק מהותי מההדלקה מחד, ומאידך יש לומר זאת דווקא בזמן הדלקת נרות ההידור.

לסיכום

מצאנו שלוש שיטות מתי אומרים “הנרות הללו”:

1. לפי פשטות מסכת סופרים אומרים “הנרות הללו” לאחר ברכת “להדליק” ולפני ההדלקה.
2. לפי השולחן ערוך אומרים “הנרות הללו” אחרי הדלקת כל הנרות, וכן דעת הפרי מגדים.
3. לפי המהרש”ל אומרים “הנרות הללו” לאחר הדלקת הנר הראשון, תוך כדי הדלקת שאר הנרות.

למעשה נראה שדעת המשנה ברורה לפסוק כשיטת המהרש”ל (אם כי הוא כותב שאפשר גם לנהוג כשיטת הפרי מגדים), וכך כותבים גם הבן איש חי (חנוכה, אות א) והילקוט יוסף (מועדים, סדר הברכות וההדלקה, ג).

The post הנרות הללו קודש הם appeared first on סולמות.

מדוע נתקנה הברכה?

מדברי הראשונים עולות שלוש תשובות שונות לשאלתנו:

א. מדברי התוספות (סוכה מו ע”א) עולה שברכת שעשה ניסים היא ברכת המצוות, והסיבה לכך שנתקנה כאן ברכה נוספת היא שיש חביבות מיוחדת להדלקת הנר (עיינו קונטרס חנוכה ומגילה, סימן ו’).

ב. ייתכן שזו ברכת הראייה, והיא נתקנה על ראיית הנרות. כך נראה מלשון הגמרא (כג ע”א) שאמרה שהרואה נרות חנוכה מברך שעשה ניסים, ומשמע שיש קשר בין הברכה לראייה, וכך עולה גם מדברי הרמב”ן (תורת האדם, שער המיחוש – ענין הרפואה):

ברכה שניה של מגילה ונר חנוכה ברכות הנס הן, ומברך אותן בשם ומלכות, ואין בין הרואה נר חנוכה לרואה מקום שנעשו נסים לאבותינו אלא שזו קבועה ביומה וזו תלויה במקום.

כלומר, שכשם שבראיית מקום שנעשה לו נס צריך אדם לברך על המקום שבו הנס, כך בראיית הנר בחנוכה עליו לברך על הזמן שנעשה בו נס. מפשט הדברים נראה שלדעתו הברכה היא על ראיית הנרות.

ג. לדעת השאילתות (וישלח, שאילתא כ”ו) ברכת שעשה ניסים נתקנה על עצם היום, אלא שחכמים הסמיכו אותה להדלקת נרות:

וכד מטי יומא דאיתרחיש להו ניסא לישראל, כגון חנוכה ופורים, מיחייב לברוכי ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה, בחנוכה – על שרגא, בפורים – על מקרא מגלה.

מדבריו עולה שברכת שעשה ניסים היא ברכת השבח, ואיננה קשורה מהותית להדלקת הנרות. כך עולה גם מדברי המאירי (שבת כג ע”א ד”ה מי שאין), שכתב שמי שלא הדליק נר חנוכה וגם אינו רואה נר חנוכה – יברך שעשה ניסים (ואם כך ברור שאין זו ברכת הראייה), ובנוסף כתב שאין צורך לדקדק לברך ברכה זו לפני ההדלקה (ומכאן שאין זו ברכת המצוות), וממילא יוצא שלדעתו זוהי ברכת השבח על ניסי החנוכה.

מי שלא מדליק ולא רואה נר חנוכה

לחקירה זו יש מספר נפקא מינות שנפרט כעת. הנפקא מינה הראשונה נוגעת למי שלא מדליק ולא רואה נר חנוכה – האם הוא מברך שעשה ניסים? לדעת המאירי שהזכרנו לעיל, כיוון שהברכה היא ברכת השבח על עצם היום, גם מי שלא רואה נר חנוכה מברך “שעשה ניסים”. אך אם הברכה היא על ראיית הנר או ברכת המצוות בוודאי צריך לראות את הנרות כדי לברך עליהם, וכן כתב המרדכי (שבת, רמז רס”ז), וכן דעת רוב הפוסקים (שו”ת אגרות משה, או”ח, ח”א, סימן ק”צ ד”ה וצריך לומר; שו”ת שבט הלוי, ח”ג, סימן צ’, ועוד).

זמן הברכה

נפקא מינה נוספת היא בשאלה מתי מברכים “שעשה ניסים”. אם הברכה היא ברכת המצוות, הרי שיש לברך אותה לפני ההדלקה, כשם שמברכים על כל המצוות לפני עשייתן (“עובר לעשייתן”). כדרך זו כותב הריטב”א (שבת כג ע”א ד”ה מאי מברך):

ונהגו לברך שלשתם קודם הדלקה משום דבכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, וכמו שמברך שלשתן קודם מקרא מגילה.

אולם אם זו ברכת הראייה, מסתבר שצריך לברך דווקא אחרי ההדלקה, כי צריך לראות תחילה את הנרות ורק אז ניתן לברך, וכך כותב הריטב”א (שם) בשם יש אומרים (ומכל מקום סיים הריטב”א שאין לשנות המנהג ויש לברך את כל הברכות לפני ההדלקה):

ויש אומרים כי הראשונה שהיא ברכת המצוה צריך לברך תחלה, אבל השתים האחרות אומרם אחר שהתחיל להדליק שיהא רואה נסו ויברך עליו כעין הרואה נר חנוכה.

ואם ברכת שעשה ניסים היא ברכת שבח על עיצומו של יום, לכאורה אין זה משנה מתי מברכים, וכך עולה מדבריו של המאירי (שם) שכתב: “ואיני רואה הכרח בכך, ומכל מקום ‘להדליק’ מיהא ראוי לברך בתחלתו מטעם עובר לעשייתן”. מדבריו שיוצא שאכן אין זה משנה מתי מברכים שעשה ניסים. אולם מסתבר שלפי דעה זו עדיף לברך לאחר שהתחיל להדליק כדי שהברכה לא תהיה הפסק בין ברכת “להדליק” ובין מעשה ההדלקה.

למעשה, אף שיש שתי סיבות מדוע לברך לאחר ההדלקה (כדי שלא יהיה הפסק בין ברכת “להדליק” וההדלקה, וכדי לברך בשעה שרואים את הנרות), הרמ”א (תרע”ו, ב) פוסק שצריך לברך את כל הברכות לפני ההדלקה, כדין ברכת המצוות (ראו משנה ברורה ס”ק ד), וכך המנהג המקובל (גם אצל הספרדים).

שכח לברך שעשה ניסים

אדם ששכח לברך שעשה ניסים בשעת ההדלקה, ונזכר בזמן שהנרות עדיין דולקים, האם רשאי לברך כשנזכר?

אם ברכת שעשה ניסים היא ברכת הראייה או ברכת השבח, מסתבר שאפשר לברך כל זמן שהנרות דולקים, אף שמעשה ההדלקה הסתיים. ובפרט שגם מי שכלל לא הדליק נר חנוכה מברך ברכה זו מדין “ברכת הרואה”, ולכן לכל הפחות מטעם זה עליו לברך, וכן דעת רבי עקיבא איגר (תניינא, סימן י”ג).

אך אם ברכת שעשה ניסים היא ברכת המצוות, מסתבר שאם סיים כבר את ההדלקה ויצא ידי חובה כבר אי אפשר לברך ברכה זו, ואף מדין “ברכת הרואה” אי אפשר לברך כיוון שברכה זו נאמרה רק למי שטרם יצא ידי חובת המצווה, וכן דעת הפרי מגדים (מש”ז ס”ק ב וס”ק ד).

למעשה פסק המשנה ברורה (ס”ק ד) שמי ששכח לברך שעשה ניסים בשעת ההדלקה יכול לברך כל זמן שהנרות דולקים, מפני שאף אם זו ברכת המצוות, מעמדו של השוכח לא גרוע יותר ממי שכלל לא הדליק, שמברך מדין ברכת הרואה (שער הציון ס”ק ח).

למה דווקא בחנוכה?

לסיום נשאל שאלה נוספת: מדוע דווקא בחנוכה (ובפורים) מברכים שעשה ניסים, ולא בפסח? נס הניצחון בחנוכה הוא נס נסתר, ויש לו מעלה מיוחדת על פני נס גלוי. נס גלוי אמנם מראה את כוחו של הקב”ה ויש בכך התגלות אדירה, אולם יש בכך גם חיסרון, כיוון שנראה שהקב”ה צריך להילחם בטבע כדי להופיע. לעומתו נס נסתר, שבו הקב”ה מופיע דרך המעשים הטבעיים, יש בו גילוי גבוה ושלם יותר של השגחת ה’ עלינו.

לאור זאת מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, מקץ, אות י), שבברכת שעשה ניסים אנו בעצם מבקשים מהקב”ה שיעשה לנו גם כיום ניסים כפי שנעשו בעבר בזמן הזה, וממילא מובן מדוע אנחנו מבקשים זאת דווקא בניסים נסתרים כחנוכה ופורים ולא בפסח – אנו רוצים לזכות ולראות הופעה שלמה ומלאה יותר של הקב”ה, שמגיעה דרך הטבע, מבלי לשבור אותו (ועיינו גם בדברי הרב חרל”פ, מי מרום, חי”ג, עמ’ רסב).

The post ברכת “שעשה ניסים” appeared first on סולמות.

בהדלקת נר חנוכה מברכים שתי ברכות – “להדליק נר של חנוכה” ו”שעשה ניסים”, וביום הראשון מוסיפים ברכה שלישית – “שהחיינו” (שבת כג ע”א). הגמרא (שם) שואלת על הנוסח של ברכת ההדלקה:

מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה.

והיכן צונו? רב אויא אמר: מ”לא תסור”. רב נחמיה אמר: “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”.

הגמרא מביאה שני לימודים מנין שצריך לשמוע בקול החכמים: א. “לא תסור” (דברים י”ז, יא). ב. “שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” (דברים ל”ב, ז). נראה שיש הבדל משמעותי בין הלימודים. הלימוד מ”לא תסור” מתייחס לחובה לשמוע אל בית הדין הגדול שבכל דור (מפני שהם אלו שמבינים בצורה הטובה ביותר את התורה), ואילו הלימוד מ”שאל אביך ויגדך” שם את הדגש על המסורת (כפי שעולה גם מהפסוק הקודם – “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור”).

מדוע הגמרא מבררת את החובה לשמוע לדברי חכמים דווקא בהקשר של חנוכה? הרי יש מצוות רבות מדרבנן שאנו מברכים עליהן “וציוונו” (נטילת ידיים, הנחת עירוב, הדלקת נר שבת ועוד), ומדוע דווקא ביחס לחנוכה הגמרא שואלת “והיכן ציוונו”?

ייתכן שהסיבה היא שהדלקת נר חנוכה היא אחת המצוות הראשונות שהתחדשו על ידי חכמים, ולכן דווקא כאן היה חשוב לציין את התוקף של תורה שבעל פה. אך ייתכן שישנו טעם נוסף לכך, שקשור במיוחד לחג החנוכה. המאבק מול היוונים אמנם היה מאבק פיזי והתבטא במלחמה עזה, אולם הסיבה למלחמה הייתה סיבה רוחנית: היוונים ניסו לעקור ולבטל את לימוד התורה וקיום המצוות באמצעות גזרות שונות. בעקבות מלחמת החשמונאים בטלו הגזרות, והתורה שבעל פה המשיכה להתפתח, לצמוח ולהתחדש, כך שחג החנוכה פרץ דרך להמשך התפתחות תורה שבעל פה בכל הדורות. לכן דווקא מתוך העיסוק בהדלקת נרות חנוכה מתייחסים חז”ל למקור החובה לשמוע לדברי חכמים, משום שההדלקה מסמלת את העובדה שעל אף שהיוונים ניסו לעקור את התורה מן העולם היא המשיכה להתפתח ביתר שאת גם אלפי שנים אחר כך.

“להדליק” או “על הדלקת”?

בנוגע לנוסח ברכת ההדלקה יש לכאורה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. לפי הבבלי (שם) הנוסח הוא “להדליק”, ואילו לפי הירושלמי (סוכה פ”ג ה”ד) הנוסח הוא “על מצוות הדלקת נר חנוכה”. מה ההבדל בין הנוסחים?

הגמרא (פסחים ז ע”א) דנה בנוסח ברכת המצוות, ויש בראשונים שיטות שונות כיצד להבין את מסקנת הגמרא. לדעת הרבה ראשונים, הכלל היסודי הוא שעל מצווה שאפשר לקיים על ידי שליח מברכים בלשון “על”, ועל מצווה שהאדם חייב לקיים בעצמו מברכים בלשון “ל…” (רא”ש פסחים פ”א סימן י’; ר”ן פסחים ג ע”ב מדפי הרי”ף ד”ה וקשיא). מדוע?

בכל מצווה יש מעשה ותוצאה, ויש הבדל בין מצוות שונות בשאלה אם המעשה הוא העיקר הוא התוצאה. לדוגמה, לגבי מצוות “תשביתו” חוקר המנחת חינוך (מצווה ט’, אות א) אם המצווה היא במעשה ההשבתה, והאדם צריך בעצמו להשבית את החמץ (כך הוא מבין את דעת התוספות) או שמא העיקר הוא התוצאה, שלא יהיה חמץ (כך הוא מבין את דעת רש”י).

על פי עיקרון זה מסביר הגרי”ד סולובייצ’יק שברכה בנוסח “ל”, מתארת את הפעולה (להדליק, להניח), ולעומת זאת ברכה בנוסח “על” מתארת את התוצאה. אם אדם עושה מצווה שעליו לעשותה בעצמו – הוא מברך על היותו חייב במעשה המצווה. לעומת זאת, אם אדם עושה מצווה שביכולתו לעשותה עבור חברו (כשליח), הרי בהכרח שעל המעשה אין הוא מצווה (שהרי אין הוא יכול להחליף את השולח) ומטרת השליח היא ליצור את התוצאה המתבקשת עבור משלחו, ולכן מברך “על”.

לאור זאת לכאורה צריך היה לברך על נר חנוכה “על הדלקת נר חנוכה”, כפי שכתוב בירושלמי, שהרי ניתן לקיים את המצווה על ידי שליח. ואכן, כך כותב שיבולי הלקט (סימן קפ”ה) בשם רבנו יוסף, ולדעתו נוסח הברכה שמופיע בבבלי הוא טעות:

במטבע ברכות שטבע רבינו יוסף זצ”ל מצאתי, ברכת חנוכה שטיבעה “להדליק” – טעות סופר הוא, ואף על פי שבכל הספרים כתוב בהן “להדליק”… דהא נר חנוכה סגי לה על ידי שליח… אלא טעות סופר הטבוע בספרים. ומפורש בלולב הגזול ירושלמי, כיצד מברכין על נר חנוכה… על מצות הדלקת נר חנוכה.

אולם ראשונים אחרים מסבירים שעל אף שאפשר לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה על ידי שליח, בכל זאת מברכים עליה “להדליק”, משום שהדרך הרגילה והמקובלת היא שכל אדם מדליק בעצמו נרות חנוכה, משום חביבות הנס, ומטבע הברכה נקבע לפי הדרך הרגילה שבה מקיימים את המצווה (רא”ש שם).

מצווה שיש בה שיהוי

תירוץ נוסף עולה מדברי רבנו תם (ספר הישר, סימן ש”מ). לדעתו, כל מצווה שנעשית מיד (דהיינו בפעולה אחת מוגדרת), כגון מקרא מגילה, טבילה, נטילת ידיים, הפרשת תרומה, אכילת מצה ומרור ועוד – מברכים עליה בלשון “על”, וכל מצווה שיש בה שיהוי (כלומר שאינה מסתיימת בפרק זמן ברור ומוגדר), כגון תפילין, ישיבה סוכה, ציצית ועוד – מברכים עליה “ל…”.

לפי זה כותב רבנו תם שהטעם שמברכים על נרות חנוכה “להדליק” הוא שמצוות נר חנוכה היא מצווה מתמשכת (שהרי לא די בהדלקה אלא הנרות צריכים לדלוק חצי שעה. ואף שאם כבתה אין זקוק לה, ראוי לחזור ולהדליקה במשך כל שיעור הזמן).

למעשה נוהגים לברך “להדליק נר חנוכה”, וכך פוסק השולחן ערוך (תרע”ו, א).

“נר של חנוכה”

שאלה נוספת הנוגעת לנוסח הברכה היא אם צריך לומר “להדליק נר חנוכה” או “להדליק נר של חנוכה”. גם בנושא זה יש הבדל בין הבבלי והירושלמי: בבבלי (שם) הגרסה היא “נר של חנוכה”, וכן גרסת הרי”ף (שבת י ע”א מדפי הרי”ף) והרמב”ם (פ”ג ה”ד). לעומת זאת בירושלמי (שם) הנוסח הוא “נר חנוכה”, וכך הנוסח בסידור רס”ג (עמ’ רנה).

השולחן ערוך (תרע”ו, א) הביא דווקא את הנוסח “להדליק נר חנוכה”, וכך הוא נוסח האר”י (שער הכוונות, ענין חנוכה, דרוש א). החיד”א (ברכי יוסף ס”ק א) מסביר שכאשר אומרים “נר של חנוכה” אפשר להבין שהכוונה היא שהנר משמש אותנו בימי החנוכה. אך כאשר אומרים “נר חנוכה” ברור שמטרת הנר היא פרסום הנס ולא על מנת להשתמש בו, ולכן יש להעדיף נוסח זה (ויש לכך טעמים נוספים על פי הקבלה, ראו בן איש חי, חנוכה, ב).

למעשה, הנוסח המנהג המקובל אצל רוב הספרדים הוא “להדליק נר חנוכה” (ברכי יוסף שם; בן איש חי חנוכה, אות ב; חזון עובדיה, עמ’ קכה), וכך נוהגים חלק מהאשכנזים (שולחן ערוך הרב, דיני וסדר הדלקת נר חנוכה; גר”א, מעשה רב אות רלט; ערוך השולחן שם, א). אולם רוב האשכנזים נוהגים לברך “להדליק נר של חנוכה”, וכן כתב המשנה ברורה (ס”ק א). ובכל מקרה גם מי ששינה מהנוסח המקובל והוסיף או השמיט את המילה “של” – יצא ידי חובה (חזון עובדיה שם).

The post להדליק נר של חנוכה appeared first on סולמות.