מה המטרה של מעמד זה? מן הפסוקים עולה שישנה מטרה חשובה למעמד זה: “למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ אלקיכם” (שם, יב) – במעמד זה מקבלים יראת שמים. מטרה זו חוזרת פעם נוספת, ושם היא אף מודגשת יותר: “ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלקיכם” (שם, יג). ישנו הבדל חשוב בין הפסוקים: בפסוק הראשון מתואר שבמעמד הקהל שומעים ולומדים את דברי התורה, ומתוך כך מגיעים ליראת שמים. אולם בפסוק השני, עיקר הלימוד הוא לימוד יראת שמים – “ולמדו ליראה”.

מעמד הר סיני

מסתבר שישנה נקודה מרכזית נוספת. בדברי הרמב”ם (חגיגה ג, ו) מבואר שמעמד הקהל הוא מעין שחזור של מעמד הר סיני:

וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה… שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.

כלומר, במעמד הקהל כולם מקבלים את התורה מחדש – המכירים ושאינם מכירים, המבינים ושאינם מבינים; כולם צריכים להיות במעמד זה. עם ישראל כולו עומד ושומע את התורה, עומד ומקבל עול מלכות שמים.

מצוות הקהל בימינו

מאז חורבן בית המקדש, לא נהגה מצוות הקהל. האם אפשר לנהוג הקהל בימינו? התורה אומרת שמצוות הקהל מתקיימת “במקום אשר יבחר”, ולכאורה המשמעות היא שהמצווה מתקיימת דווקא בבית המקדש.

אולם מסתבר שכוונת הפסוק איננה לתיאור מקום אלא לתיאור זמן: מצוות הקהל מתקיימת בזמן שעולים לרגל. ואכן, הרמב”ם בספר המצוות (עשה טז) לא מזכיר שצריך את בית המקדש כדי לקיים את המצווה. משום כך הסיק המנחת חינוך (תריב) שאולי לכתחילה צריך לקיים את המצווה בבית המקדש, אך מעיקר הדין אפשר לקיים את ה’הקהל’ בכל ירושלים.

גם המלך, שמתואר במשנה ובגמרא (סוטה מא.) כמי שקורא את התורה במעמד הקהל, איננו מעכב, ומסתבר שהחשוב שבקהל הוא שקורא בתורה (מנחת חינוך שם; העמק דבר דברים לא, יא).

“בבוא כל ישראל”

התורה אומרת שהמצווה מתקיימת “בבוא כל ישראל”. אפשר היה להבין שהמצווה מתקיימת דווקא כאשר “כל יושביה עליה”, כדוגמת מצוות השביעית והיובל, אולם תנאי זה כלל לא נזכר ברמב”ם, ובספר החינוך (תריב) מובא רק שמצווה זו נוהגת “בזמן שישראל על אדמתם”.

לכן מסתבר שגם פסוק זה הוא תיאור זמן ולא חובה הלכתית. דהיינו, זמן ה’הקהל’ הוא כאשר עם ישראל באים לעלייה לרגל בסוכות. בזמן זה לא צריך להביא את העם במיוחד, שכן הוא בכל מקרה נמצא שם, בגלל מצוות העלייה לרגל.

יתכן שיש קשר אחר בין השמיטה למצוות הקהל, שכן בתורה נאמר שהמצווה מתקיימת במוצאי השמיטה. לפי זה יכול להיות שכיוון שהשמיטה כיום היא מדרבנן, הרי שגם קיום מעמד הקהל הוא לכל היותר מדרבנן. אך לא ברור שאכן יש קשר מהותי בין שמיטה להקהל (עיין סוטה מא.), ולכן יתכן שגם כיום מצוות הקהל היא מן התורה.

קיום המצווה בטומאה

נקודה נוספת שעלולה להיות בעייתית בקיום מצוות ה’הקהל’ היא שכיום אנו טמאי מתים. הרמב”ם (חגיגה ג, ב) כותב אמנם שהטמא פטור מהקהל, אולם יתכן שהרמב”ם התייחס דווקא למציאות האידיאלית שבה הקהל נערך בתוך בית המקדש, שבה הטמא איננו יכול להשתתף במצווה. אך אם ה’הקהל’ נערך במקום אחר בירושלים, גם טמא יכול להשתתף, וממילא הוא חייב בכך (עיין מנחת חינוך שם). לכן, יתכן שתנאי זה איננו מפריע במציאות שלנו.

זכר להקהל

מן האמור עולה, כי ישנם כמה דינים שעלולים לגרום לכך שבימינו אי אפשר יהיה לקיים את מצוות הקהל. אך גם אם אי אפשר לקיים את המצוה מדאורייתא (או אפילו מדרבנן), יש בכך דבר יפה כזכר להקהל, שכל ישראל מצטרפים יחד בירושלים, והגדול קורא בתורה.

בשנת תרמ”ט ניסה האדר”ת לחדש את ה’הקהל’, אולם בסופו של דבר הטקס לא התרחש. בשנת תש”ו אירגן הרב הרצוג את ה’הקהל’ הראשון, ולאחר מכן, במשך כמה מוצאי-שמיטות, נערך טקס זה בירושלים. נדרשים אנו לחשוב היטב כיצד לארגן אירוע הקהל רציני וממלכתי, כיצד לחבר אליו ציבורים שונים בעם ישראל, ועל ידי כך ליצור אחדות סביב התורה.

מדוע במוצאי שביעית?

לסיום, נשוב לשאלת הקשר בין ה’הקהל’ והשמיטה. החזקוני (דברים לא, יב) מסביר שכיוון שבמוצאי השמיטה לא אוספים תבואה (שהרי לא זרעו בשמיטה), ממילא בחג האסיף העם פנוי מעבודה, ובמקום לאסוף תבואה הוא יכול לבוא ולשמוע תורה.

אפשר להוסיף על דבריו ולהסביר, שבסיום שנה שלמה שבה היה ניתוק מן החומר, שנה של התעלות רוחניות, שנה של בנייה מוסרית, ערכית וחברתית, שנה של חיזוק עצום באמונה, צריכים לעצור, לחשוב ולראות, כיצד תשפיע שנה זו על שש השנים הבאות. כיצד נדאג ששנות העבודה הרגילות יהיו מתוך קדושה וטהרה, מתוך מוסר וערכים.

מעמד הקהל יש בו בכדי לסכם את המשמעות הרוחנית של השמיטה שסיימה את שבע השנים הקודמות, אולם יש בו גם כדי לחשוב על שש השנים הבאות, כפתיחה לשנים טובות יותר, נכונות יותר, רוחניות יותר ומוסריות יותר.

The post מצוות הקהל appeared first on סולמות.

מדוע ט”ו בשבט הוא ראש השנה?

המשנה בתחילת מסכת ראש השנה מציינת שני ‘ראשי-שנים’ שיכולים להיות משמעותיים לפירות האילן בשביעית:

באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.

בעוד ביחס שלשמיטה ולירקות קובעת המשנה שא’ בתשרי הוא ראש השנה, ביחס לפירות האילן נאמר שראש השנה הוא דווקא בט”ו בשבט. מתי הוא אם כן ראש השנה לאילן בשביעית – א’ בתשרי או ט”ו בשבט? לשם בירור שאלה זו יש לבחון מדוע ראש השנה לאילנות הוא ט”ו בשבט. בירושלמי (ר”ה א, ב) הובאו שני הסברים לכך:

• בט”ו בשבט יצאו רוב גשמי השנה, עלה השרף באילנות והגיע שלב החנטה, ולכן תאריך זה מהווה את תחילת השנה החקלאית של האילן.
• פירות החונטים עד ט”ו בשבט, בעצם חנטו משרף שנכנס בהם קודם תשרי, ולכן נחשבים כאילו חנטו לפני תשרי.

קדושת שביעית בפירות

לשני ההסברים בתלמוד הירושלמי יש משמעות הלכתית לקביעת זמן תחילת קדושת שביעית בפירות. לפי ההסבר הראשון, ט”ו בשבט הוא הזמן שבו מתחילה העונה החקלאית באילן, ועל כן נקבע בו ראש השנה לאילנות; אולם לפי ההסבר השני, ט”ו בשבט הוא רק סימן לכך שהפירות שחנטו עד לתאריך זה נוצרו למעשה כבר בשנה שעברה (לפני א’ בתשרי).

לכן, לפי ההסבר השני, פירות שחנטו עד ט”ו בשבט של שביעית לא יהיו קדושים, שהרי כל הפירות שחנטו קודם לכן בעצם נוצרו עוד בשנה השישית, ואילו פירות שחנטו עד ט”ו בשבט של שמינית יתקדשו, שהרי כל הפירות שחנטו קודם לכן בעצם נוצרו עוד בשנה השביעית (וכן דעת רבנו חננאל (ר”ה טו:)). לעומת זאת לפי ההסבר הראשון מסתבר, שאמנם השנה החקלאית הטבעית של האילן מתחילה בדרך כלל רק בט”ו בשבט (למשל לעניין מעשרות), אולם השמיטה נקבעת על פי שבת הארץ, ושבת הארץ מתחילה מ-א’ בתשרי עד כ”ט באלול (וכן משמע מדברי הרמב”ם (שמיטה ויובל ד, ט) ורוב הראשונים (ועיין תורת זרעים שביעית ה, א)).

רוב האחרונים, ובהם הרב קוק (שבת הארץ ד, ט) והחזו”א (ז, יג), הכריעו כדעת הרמב”ם, שפירות שקדושים בקדושת שביעית הם אלו שחנטו בין א’ בתשרי של שביעית לא’ בתשרי של שמינית. למעשה דבר זה בא לידי ביטוי רק בחציה השני של שנת השמיטה, כיוון שרק אז יוצאים לשוק הפירות שחנטו לאחר א’ בתשרי של שביעית. קדושה זו ממשיכה לתוך השנה השמינית, כיוון שהפירות האלו חנטו בשנת השמיטה.

נטיעת עצים בט”ו בשבט

מכאן נפנה לשאלה השנייה. מנהג ידוע כיום הוא לטעת עצים חדשים בט”ו בשבט. אמנם אין קשר מהותי בין נטיעה לט”ו בשבט, אך זהו מנהג יפה (התחיל בכך זאב יעבץ, בראשון לציון תרנ”ב, 1892 למניינם). חשיבות הנטיעה מופיעה במקומות שונים, ובינהם בדברי חז”ל (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא):

רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי הוא היה אומר… אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה [ואח”כ צא והקבילו].

בשנת השמיטה אי אפשר לעסוק בנטיעות, שהרי אסור לנטוע בשמיטה. אולם בשנת השמיטה ניתן לעסוק במהותן של הנטיעות: ניתן לדבר על נטיעה, על מצוות התלויות בארץ, על ארץ ישראל, על חקלאות בארץ ישראל וכדומה.

קדושת השמיטה מאפשרת לנו להגיע בשנה זו לאותה רוממות שבדרך כלל ניתן לעשות רק בחיבור הפיזי אל האדמה. בשמיטה, גם ללא הנטיעה הפיזית, ניתן לחוש רוממות מיוחדת.

קדושת ארץ ישראל מלמדת אותנו, שלא רק הצדדים הרוחניים במציאות קדושים, אלא כל המציאות, כל היבול, הפירות והירקות – נובעים כולם ממעיין הקדושה.

בט”ו בשבט ננסה לחוש את הקדושה המיוחדת של הארץ, ננסה לחוש את הקדושה המיוחדת של השמיטה, ננסה ללמוד ולהעמיק בטעמי השמיטה ובערכי השמיטה, ומתוך קדושת השמיטה נגיע לרוממות קדושת הארץ ורוממות טהרת האדם; נתחבר לאמונה, לביטחון בה’, לעזרה ולנתינה לחברה, לחיבור לטבע ולארץ ישראל.

The post ט”ו בשבט של שמיטה appeared first on סולמות.

אחת הדוגמאות לכך היא אוצר בית דין. אוצר בית דין מבוסס על כך שבית הדין או שלוחיו יכולים לקטוף את כל התוצרת שבשדה (אך אסור להם לזרוע). הפירות יחולקו בחינם לעם ישראל, אולם ניתן לגבות תשלום עבור העבודה של הפועלים.

המחיר של אוצר בית דין

לכאורה, המחיר של יבול אוצר בית דין אמור להיות זול יותר. אולם פעמים רבות המחיר זהה ולעתים אף יקר יותר. מדוע?

ראשית יש לדעת, שכיוון שאוצר בית דין משווק בכמות קטנה, העלויות שלו גדולות יותר מאשר תוצרת שמשווקת בכמות גדולה (כפי שלמשל קמח לבן, שדורש תהליכי ייצור מרובים יותר מאשר קמח מלא, זול יותר מקמח מלא כיוון שהוא משווק בכמות גדולה הרבה יותר).

סיבה נוספת: כיוון שניתן לעשות בקרקע רק מלאכות המותרות בשביעית, ממילא התוצרת פחותה מזו שבשנים רגילות, ולעתים הפירות לא יהיו יפים כמו פירות רגילים, כיוון שהם לא יכלו לקבל את כל הטיפול הדרוש להם. פרט לכך, ישנן הוצאות מיוחדות באוצר בית דין, הן בדרך השיווק והן בטיפול בעצים (כיוון שמדובר על קרקע שיש בה איסורי שביעית ואי אפשר לעבוד בה כרגיל), ולכן לעתים שכר העבודה גבוה יותר מבשנים רגילות.

החזון איש (אגרות החזו”א ב, עג) טען שאין לתת לחקלאים סכום מלא עבור הפירות. לדבריו, צריך להיות ניכר שהמחיר על הפירות זול יותר, כדי שיידעו הקונים שמדובר במחיר עבור העבודה ולא עבור הפירות:

מה שכתבתי לחשוב כפי הטורח, כמובן שאינו בשביל לחסוך כסף, רק חובתינו שיהיו מעשינו מכריזים על קיום התורה ולפרסם קיומנו מצוותיה, וכאשר חושב את המחיר כבכל שנה משכח את עניין מצוות שביעית. אחת היא לי אם הטורח מרובה או פחות, ובלבד שיהיה ניכר.

אף על פי כן, יש לבחון האם מעיקר הדין יכול המחיר על פירות אוצר בית דין להיות גבוה יותר מהשכר המקובל הניתן לפועלים בשדה. לכאורה, העיקרון העומד בבסיס אוצר בית דין הוא שהמחיר נקבע על פי העבודה, ללא קשר להצלחת השיווק של הפירות. ממילא, לא נראה שיש בעיה להחליט שהעובדים עבור בית דין יקבלו משכורות בגבהים שונים, כל עוד המשכורת לא משתנה לפי הצלחת גידול הפירות. נדמה שגם החזו”א היה מסכים לקביעה עקרונית זו, אלא שהוא סבר שהציבור צריך לדעת שהפירות שהוא קונה הם מאוצר בית דין, ולכן קבע שהמחיר צריך להיות זול יותר.

המציאות הכלכלית של החקלאים

כיום, המציאות הכלכלית שבה נמצאים החקלאים שעשו בשדותיהם אוצר בית דין, קשה מאוד. לדוגמה, בשמיטת תשס”א נעשה אוצר בית דין על ידי תנובה. אוצר בית דין זה הפסיד עשרה מיליון ש”ח, כיוון שהיו אנשים שחששו לקנות פירות הקדושים בקדושת שביעית!

בשנת השמיטה תשע”ה, גרמו עובדות נוספות לכך שיש קושי גדול לחקלאות בארץ ישראל. כך למשל הייבוא מחו”ל היה זול מאוד (למשל בגלל נפילת הרובל הרוסי, אשר גרם למדינות שהיו אמורות לשווק לרוסיה, לחפש מקום אחר), ורבים מעדיפים אותו על פני תוצרת חקלאית ישראלית. אנו צריכים לסייע לחקלאים באופן כללי, ובפרט בענייני שמיטה – לאפשר לחקלאים להקפיד על הלכות שמיטה ולהמשיך להיות חקלאים בארץ ישראל.

כדי לאפשר אוצר בית דין ולאפשר קיום השמיטה בהידורה, גם הציבור צריך להיות שותף למאמצים! לכן, למרות שמחירם של פירות אוצר בית דין עלול להיות לא זול, וגם הפירות עלולים להראות פחות נאים, הציבור נדרש להתאמץ ולקנות פירות אוצר בית דין.

קדושת פירות שביעית

כל הקדושות שאנו מכירים קשורות לבית המקדש. לכן תמיד יהיה חיבור למקדש בזמן האכילה: או שהיא תתבצע רק במקדש (קרבנות) או רק בירושלים (מעשר שני) שהיא בגדר “לפני ה’ “, או שהיא תתבצע בכל מקום אך רק על ידי הכהנים המייצגים את המקדש.

במובן זה, קדושת שביעית היא קדושה מיוחדת, שנובעת מקדושת ארץ ישראל. זו קדושה מיוחדת שמתפשטת בכל ישראל, ולכן כל אחד יכול לאכול מן הפירות, בכל מקום, ואפילו בטומאה. אבותינו יכלו רק לחלום על קדושת שביעית, ואנו זוכים לאכול קדושת שביעית! צריך להיזהר שלא להפסיד את “גודל השעה”, ולכן כל עם ישראל צריך להיות שותף.

כיצד נהיה שותפים בסיוע לחקלאים­?

כל אחד צריך להתאמץ ולקנות כמה שיותר תוצרת של קדושת שביעית. אחת הסיבות להפסדים הגדולים נובעת מכך שאנשים נרתעים מלקנות קדושת שביעית במקום להתאמץ לקנות תוצרת שכזו. שוחחתי עם כמה חקלאים וביניהם, מנחם וחיים לבני מהחווה החקלאית “שדה כלב” שבסמוך לחברון. בחווה זו דואגים לעשות את כל הזמירה לפני השמיטה ועוד הקפדות הלכתיות אחרות, ומשווקים את היין שלהם דרך אוצר בית דין. אם אנשים לא יקנו את היין של אוצר בית דין שלהם, הם לא יוכלו לשרוד מבחינה כלכלית.

מאמץ נוסף הוא לתרום לחקלאים שומרי שמיטה. ניתן לתרום בצורה ישירה לחקלאים, או לקנות חלקות קרקע (כמו ב”שדה כלב”) קטנות ובכך להשתתף סמלית במאמץ השמיטה.

מאמץ של כולנו ביחס לשמיטה יזכה אותנו באכילת תוצרת של קדושת שביעית, ויזכה אותנו בעזרה לחקלאים לשמור שמיטה ולהמשיך בחקלאות היהודית בארץ ישראל.

The post חיזוק חקלאים שומרי שביעית appeared first on סולמות.

המשנה בשביעית (י, ג-ד) אומרת שכשראה הלל שהעשירים נמנעים מלהלוות לעניים, הוא התקין פרוזבול כדי שלא יישמט החוב (פרוז=תקנה; בול=עשירים – תקנה לעשירים כדי שילוו לעניים):

פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) “השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו’ “, התקין הלל לפרוזבול.

זהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמין למטה או העדים.

הגמרא (גיטין לו.) תוהה כיצד עקר הלל דין דאורייתא, ומתרצת: לדעת רבא הוא יכול לעקור דין תורה כי הפקר בית דין הפקר, ולדעת אביי הוא תיקן זאת כי שביעית בזמן הזה דרבנן.

כיצד פועל הפרוזבול?

המשנה בשביעית (י, ב) אומרת:

והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין.

טעם הדבר מבואר בספרי (ראה, קיג) ובירושלמי (י, א): התורה אומרת “את אחיך תשמט ידך”, ולא בית דין. לכן אין דיני שמיטה חלים ביחס לבית דין. דבר זה מובן מאד אם מבינים שעיקר העניין של שמיטת כספים נובע מהאיסור להראות בעלות על הממון. לכן, בדבר ששייך לבית דין אין דין זה קיים (שכן הדיינים אינם בעלים על החפץ, אלא נציגי הציבור).

המשנה מביאה את דין “מסירת שטרות” בנפרד מתקנת הפרוזבול (שגם בו בעל החוב מוסר את החוב לבית הדין). לאור זאת נחלקו הראשונים כיצד בדיוק פועל הפרוזבול, ומהו ההבדל בינו ובין מסירת שטרות לבית הדין, אך לא נדון בכך כעת (ניתן לעיין בכך בספר “הלכה ממקורה – שמיטה”).

זמן כתיבת הפרוזבול

את הפרוזבול כותבים באלול של סוף שנת השמיטה (וכמובן שאי אפשר לאחר ראש השנה, כי החוב כבר נשמט). לכאורה צריך לעשות פרוזבול ביום האחרון של אלול, כדי שהוא ימנע גם את השמטת ההלוואות שניתנו לאחר כתיבת הפרוזבול, אולם אחרונים רבים מקלים לעשות פרוזבול כבר מתחילת אלול, כיוון שסתם הלוואה שלושים יום, ואם כן, כל ההלוואות של אלול אינן נשמטות (וכפי שהתבאר בפינה ‘שמיטת כספים א’)

טיב בית הדין ונוכחותו

הגמרא (גיטין לו:) אומרת:

תא שמע דאמר שמואל, לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא.

מכאן נראה שניתן לכתוב פרוזבול רק בבית דין חשוב, וכן פוסק השולחן ערוך (חו”מ סז, יח). אולם הרמב”ן (ספר הזכות, גיטין יח:) וראשונים נוספים סבורים שאין הלכה כדעת שמואל, ובעקבות כך פוסק הרמ”א (שם) שניתן לכתוב פרוזבול בכל בית דין, ובפרט כיום ששמיטת כספים דרבנן.

עוד נחלקו ראשונים האם בית הדין צריך להיות נוכח במעמד כתיבת הפרוזבול. להלכה עולה מפסק השולחן ערוך (חו”מ סז, כא) שאין צורך במעמד הדיינים וכך הסכים גם הרמ”א (שם, כ).

לאור זאת נוהגים לכתוב בפרוזבול שמות של דיינים חשובים (על פי שיטת השולחן ערוך לעיל), וקוראים את הפרוזבול וחותמים עליו, בפני שני עדים. עם זאת, מו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל כתב נוסח פרוזבול שבו הוא משלב בין השיטות: כתובים בו שמות דיינים חשובים, אך חותמים שלושה (ולא רק שניים), כדי שאם הלכה כראשונים הסבורים שהדיינים צריכים להיות נוכחים, אזי העדים יהפכו להיות דיינים.

מספר הנחיות מעשיות

• אין צורך לפרט בפרוזבול את שמות הלווים, אלא כותבים שהמלווה מוסר לבית הדין את כל החובות שחייבים לו.
• המלווה אומר את נוסח הפרוזבול בפני בית הדין (כל שלושה אנשים מעל גיל מצוות). ממלאים את השם, התאריך ומקום הכתיבה, ואחר כך בית הדין חותם.
• בחשבון משותף של הבעל והאשה – די לרשום את השמות של בעלי החשבון. אם יש לאשה חשבון נפרד או חובות נפרדים, צריך הבעל לבקש מאשתו להיות השליח שלה, ולהוסיף בנוסח הפרוזבול שהוא בא גם בשם אשתו (בא לפנינו פלוני ובשם פלונית).

סיום

לאחר כתיבת הפרוזבול יש הנוהגים לתת הלוואה, אפילו קטנה, כדי לקיים מצוות שמיטת כספים.

ויהי רצון שלא נזדקק – לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך המלאה והפתוחה.

The post שמיטת כספים – ב: פרוזבול appeared first on סולמות.

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’:

שלוש מצוות נאמרו בפרשה:

• מצוות עשה להשמיט את כל החובות “שמוט כל בעל משה ידו”.
• מצוות לא תעשה, שאין לתבוע את החובות מן הלווה “לא יגוש את רעהו”.
• מצוות לא תעשה, לא להימנע מלהלוות לפני השמיטה, מחשש לכך שהחוב ישמט.

מכאן לומדים אנו, שמצווה לשמוט (לבטל) את כל החובות בשביעית. חז”ל ביארו שהחובות מתבטלים בסוף השנה השביעית, “מקץ שבע שנים” (ערכין כח:, רמב”ם שמיטה ויובל ט, ד).

האם צריך לנסות להחזיר את החוב?

לימדונו חכמים: אם בא הלווה להחזיר את החוב לאחר השמיטה, צריך המלווה לומר “משמט אני” (משנה שביעית י, ח-ט; רמב”ם שם ט, כח). אמנם, אם הלווה אמר “אף על פי כן רצוני שתקבל” – רשאי המלווה לקבל את החוב. ואמרו חז”ל (שביעית י, ט) שהמחזיר חוב שעברה עליו שמיטה – רוח חכמים נוחה הימנו:

המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו…

מכאן ניתן להבין, שמצד אחד שמיטת כספים מאפשרת להתחיל דף חדש, ולאפשר לאנשים לעמוד על הרגליים ולהתחיל חיים חדשים. מאידך, מטרתה אינה להביא אנשים לחוסר אחריות על כספם, ואנשים שיכולים להחזיר את ההלוואה ובפרט אם זו הלוואה על דברים שאינם לקיום (לא אוכל) צריכים לעשות כך.

אלו חובות מתבטלים?

בגמרא (מכות ג:) ובראשונים (שם) ישנה מחלוקת האם חוב שזמן הפירעון שלו חל אחרי שנת השמיטה מתבטל. לדעת ריב”א ור”י הזקן (הו”ד ברא”ש מכות א, ג), גם חובות אלו נשמטים, ואילו לדעת רבנו תם (תוס’ שם) והרמב”ם (ט, ט), רק חוב שזמן הפירעון שלו חל לפני סיום השמיטה – מתבטל, וכך פוסק השולחן ערוך (חו”מ סז, י).

נדמה שהטעם לכך הוא שכל עוד לא הגיע זמן הפירעון, אין שום סיבה שהחוב יתבטל, שהרי אנו מקווים ומצפים שהלווה יחזיר את הלוואתו. רק לאחר שהגיע זמן הפירעון, והלווה לא הצליח להחזיר את החוב, מגיעה המצווה המיוחדת של שמיטת כספים, המבטלת את החוב, ובכך מאפשרת לו להתחיל חיים חדשים, מאפשרת לו לעמוד על רגליו.

חסכונות בנק

תכניות חסכון וכדומה שמועד פרעונן הוא לאחר שנת השמיטה – בוודאי אינן נשמטות. אם מועד הפירעון חל לפני סיום השמיטה, לכאורה החסכון בטל. אולם רבים הסבורים שהחוב איננו מתבטל, מטעמים שונים: יש אומרים שחוב שאיננו נובע מהלוואה, איננו בטל, והחובות בבנקים נעשים על ידי “היתר עיסקה”, וכיוון שזו עסקה בין הבנק ובין הלקוח, הרי שאינה בטלה (רדב”ז ד, ריד). אולם השולחן ערוך (שם, ג) כנראה חולק על כך וסובר שגם “היתר עיסקה” נשמט בשמיטת כספים.

אחרים סבורים שחובות הבנק אינם נשמטים כיוון שהחוב איננו מוטל על אדם מסוים אלא על חברה מסחרית, ויתכן שציווי התורה – “את אחיך תשמט ידך” – לא נאמר על חברות אלו (שו”ת צפנת פענח קפד). אולם גם על כך רבו החולקים, ולדעתם בנק נחשב כשותפות, וחובותיו נשמטים (שו”ת מנחת יצחק ג, א; שו”ת יחוה דעת ד, סד). לכן, נוהגים לכלול בפרוזבול גם את החסכונות בבנקים.

משכורת ותשלום עבור קניות בהקפה

יש פוסקים הסבורים שרק חובות שנוצרו כתוצאה מהלוואה נשמטים בשביעית (ב”ח חו”מ סז, יט; לבוש שם, יד; חזון עובדיה פרוזבול עמ’ לה; ועוד), אך כיוון שיש אומרים שגם חובות הנוצרים מעיסקה, כגון תשלום עבור קנייה בחנות או תשלומי משכורת, נשמטים (בית יוסף שם, יט), טוב לעשות פרוזבול עבורן.

כספי צדקה

הרשב”א (ב”ק לו:) כותב שכספי צדקה אינם נשמטים, כי בית הדין מופקד על קופות הצדקה, וכאילו נמסרו החובות לבית הדין, וכן פסק השו”ע (שם, כח) ושו”ת יחוה דעת (שם). מסתבר, שכאשר הבעלים על הכסף הוא אדם פרטי, החובות נשמטים כדי להראות שאין הוא בעלים על הכסף. אולם כאשר מדובר על כספי צדקה, אין כאן צד של בעלות, ולכן אין החובות נשמטים.

צ’קים

אם אדם קיבל צ’ק לפני סוף השמיטה האם הוא נשמט בסוף השמיטה?

• אם מדובר על צ’ק דחוי, מסתבר שהחוב לא יישמט, שכן הלווה איננו יכול לפורעו בסוף השמיטה (עיין שו”ת אגרות משה, חו”מ ב, טו ד”ה והנה אם).
• צ’ק שפרעונו לפני סיום השמיטה (ולא פרעו) לכאורה נשמט. אולם, ייתכן שהצ’ק נחשב כאילו נגבה כבר החוב, וממילא הוא לא נשמט. להלכה יש שנטו להקל בכך (גרש”ז אויערבך, הו”ד בשמיטת כספים כהלכתה, שביבי אש, יג; הרב ואזנר, שם בשביבי אש, ט) ויש שנטו להחמיר (עיין שו”ת מנחת יצחק ב, קיט), ולכן למעשה טוב לכלול גם דברים אלו בפרוזבול.

את הפרוזבול נוהגים לעשות בחודש אלול, ועל כך נכתוב בע”ה בפינה ‘שמיטת כספים – ב’

The post שמיטת כספים – א appeared first on סולמות.

שימוש לאכילה ולהנאה

התורה מנחה אותנו כיצד להתייחס לגידולים שקדושים בקדושת שביעית: “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה” (ויקרא כה, ו). כלומר: הגידולים צריכים להיאכל ולא לשמש למטרות אחרות (גמרא ע”ז סב. וחידושי הר”ן שם ד”ה נמצא).

אך הגמרא (סוכה מ.) מבהירה שלא רק אכילה הותרה, אלא כל הנאה שדומה לאכילה. הדמיון לאכילה נקבע לפי שני קריטריונים: א. מדובר בהנאה שכל בני האדם זקוקים לה באופן שווה; ב. מדובר בהנאה שבמהלכה מתכלה הפרי הקדוש (ולא שהפרי מתכלה רק לאחר זמן).

סיוג נוסף שקבעה המשנה (שביעית ח, ב) הוא שהשימוש שנעשה בפירות (בין אם מדובר באכילה ובין אם בהנאה אחרת) יהיה השימוש המקובל בפרי, וכך פסק הרמב”ם (שמיטה ויובל ה, א-ב).

שימוש לצרכי קוסמטיקה

לאור הגדרות אלו מתירה המשנה (שם) להשתמש בפירות שביעית לצורך סיכה, כיוון שזהו שימוש מקובל בפירות, וכך פסק הרמב”ם (שם). היות ומקובל כיום להשתמש במלפפון לצרכים קוסמטיים, הרי שמי שרגיל להשתמש בכל השנים במלפפון לצרכים קוסמטיים, יכול להשתמש גם במלפפונים שקדושים בקדושת שביעית.

עם זאת, הכנת תכשיר קוסמטי על ידי סחיטת המלפפון אסורה (רמב”ם שם) “מפני שמשנה טעמו ומוציאו מכלל שמן (=דבר שראוי לאכילה) ועושהו מכלל המשחות שמשתמשים בהן הרופאים שאינן ראוין לאכילה” (פירוש המשניות לרמב”ם תרומות יא, א; שבת הארץ ה, ו אות ב; דרך אמונה שם, ס”ק לה). בדיעבד אם כבר הוכן התכשיר ממלפפון קדוש, מותר להשתמש בו (ערוך השולחן העתיד כד, ז; שבת הארץ שם).

נקודה נוספת שיש להעלות, היא בנוגע לשימוש לצורכי רפואה בירקות הקדושים בקדושת שביעית (כגון שימוש בכרוב לצורך ריפוי כאבים). בגמ’ (סוכה מ.) נלמד כי “לאכלה ולא למלוגמא (-לרפואה)”, כי אין זה שימוש “שווה לכל אדם”. אולם אם התוצר מיועד גם לבריאים וגם לחולים (כגון ויטמינים) – מותר. גם בתרופות, אם כבר הוכנו, מותר להשתמש בהן.

לסיכום: מותר להשתמש במלפפון שקדוש בקדושת שביעית לצורכי קוסמטיקה, אך אסור להכין ממנו משחה (אף שבדיעבד מותר להשתמש במשחה זו).

The post שימוש בירקות לצרכי קוסמטיקה ורפואה appeared first on סולמות.

אחת השאלות היסודיות העומדת בפני ציבור הקונים בשנת השמיטה, היא האם להשתמש בשנת השמיטה בפירות הקדושים בקדושת שביעית (כגון פירות של אוצר בית דין) ואז יש לשמור על קדושתם; או שמא עדיף להשתמש בפירות שאינם קדושים בקדושת שביעית (כגון פירות שישית ששהו בקירור או פירות מיובאים מחו”ל), ולחסוך את כל ה”בעיה”?

כבר בעלי התוס’ (סוכה לט. ד”ה שאין, בסופו) התייחסו לקושי הקיים בשמירה על קדושת פירות שביעית:

ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית!

דברי תוס’ מעוררים במבט ראשון חשש גדול: האם נצליח לעמוד בדינים הקשורים לשמירה על קדושת שביעית? אם נבחר לקנות פירות קדושים ולשמור על קדושתם, האם לא ניכשל חלילה בחוסר הקפדה על קדושת הפירות?

לדעתי התשובה ברורה: קדושת שביעית היא זכות מיוחדת, ולכן צריכים אנו להשתוקק לרגע שבו נאכל פירות קדושים! אמנם יותר קל ונוח לקנות פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית, אולם הקשיים המתעוררים כאשר משתמשים בפירות קדושים הם בהחלט ברי התמודדות. בדרך כלל, אדם האוכל בצורה רגילה כדרך רוב בני האדם, אינו נתקל בשינויים גדולים מדי בדרך אכילתו, והדינים הרלוונטיים עבורו מתבטאים בעיקר בצורת ההתייחסות לשאריות המזון.

הזכות באכילת הפירות הקדושים

בנוסף לכך, גם אם חלק מהלכות שמירת קדושת שביעית דורשות השקעה, הרי שהזכות העצומה לאכול פירות שביעית (שיתכן וכוללת בתוכה מצוות עשה, כדלהלן) גוברת על כל הקשיים שבדרך. לשם משל, אדם הנושא ברשותו זהב ויהלומים אמנם צריך לטרוח בשמירתם, אך הוא שמח על טרחה זו בשל הזכות להחזיק באותם יהלומים. אף אנו כאותו אדם – טורחים בשמירה על קדושת הפירות, ושמחים על הזכות שנפלה בחלקנו להשתמש בפירות הקדושים בקדושת שביעית.

כמו כן, יש הסוברים בדעת הרמב”ן (בעל מגילת אסתר), שיש מצווה באכילת פירות שביעית! אם כך, אולי אנו מקיימים מצווה בכל אכילה ואכילה! (ויש מקום להאריך בכך – עיין בהרחבה בספר הלכה ממקורה – שמיטה).

פרט לכך, זכות יתירה קיימת באכילת פירות של אוצר בית דין. חקלאים יראי שמים הרוצים לקיים שמיטה בהידורה נתקלים בקושי עצום, הכולל ירידה בהכנסות וטרחה רבה ביישום הפתרונות השונים. אחד הפתרונות המהודרים שבו יכולים לנקוט החקלאים, שעיקרו הוסכם הן על ידי הרב קוק והן על ידי החזון איש, הוא שימוש באוצר בית דין. כיום, כאשר פחות משני אחוזים מהעם נושאים על כתפיהם את נטל השמירה על קדושת שביעית בעבודות השדה, אחריותנו היא להיות שותפים למצווה זו, ולסייע בכל דרך אפשרית לכל אלו הטורחים כל כך על ההקפדה בהלכות השמיטה. גם אם הדבר גורם קושי עבורנו – מדובר בקושי קטן ביחס לקשיים של החקלאים. בכדי להיות שותפים ל”גבורי כח עושי דברו”, צריכים גם אנו להתאמץ וליטול חלק בהצלחת החקלאים, ובכך להיות שותפים לקיום מצוות “וחי אחיך עמך” (הדרך המצויה ביותר לקניית אוצר בית דין כיום, היא בחנויות של ‘אוצר הארץ’)!

לסיכום, השאיפה שלנו איננה לברוח מפירות ארץ-ישראל הקדושים בקדושת שביעית. אדרבה, שאיפתנו היא לקיים את הציווי “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה” כפשוטו, בקדושה ובטהרה. שימוש בפירות ארץ ישראל, וקל וחומר שימוש בפירות שביעית, מהווה זכות עצומה, ולכן אנו צריכים לשמוח במאמץ הכרוך בשמירה על קדושתם!

קדושת השביעית

נעמיק מעט במהותה של קדושת שביעית. כל הקדושות שאנו מכירים קשורות לבית המקדש. לכן תמיד יהיה חיבור למקדש בזמן האכילה: או שהיא תתבצע רק במקדש (קרבנות) או רק בירושלים (מעשר שני) שהיא בגדר “לפני ה’ “, או שהיא תתבצע בכל מקום אך רק על ידי הכהנים המייצגים את המקדש.

קדושת שביעית נובעת מקדושת ארץ ישראל. זו קדושה מיוחדת שמתפשטת בכל ישראל. לכן ניתן לאכול את הפירות בכל מקום, ולכן ניתן לאוכלם על ידי כולם ואפילו בטומאה!

השביעית לא מבקשת להוציא את האדם ממקומו ולהביאו לירושלים – ההיפך הוא הנכון: “בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו” (ויקרא כה, יג); השמיטה קוראת לאדם דווקא לשבת בארצו ובשדהו ולהבין שהקב”ה נמצא גם שם.

הסבר זה מעמיד אותנו בפני העוצמה המיוחדת הקיימת בפירות שביעית. בדרך כלל, התחברות אל הקודש בכלל, ואכילת דברים קדושים בפרט, דורשת ניתוק מן החוץ, בדרגות שונות. התפשטות קדושת השביעית אל מעבר למגבלות האדם והמקום, מורה על ההשפעה הרחבה שאמורה להיות למצווה זו על כל מהות חייו של עם ישראל החי בארץ ישראל. הקדושה באה אלינו, נכנסת אל הטבע, אפילו כאשר אנו טמאים, וכך המצווה נותנת את השפעתה על האומה כולה, בכל מצב שבה היא נמצאת.

אלפי שנים לא זכו אבותינו לאכול קדושת שביעית. הרמב”ם ורש”י יכלו לכתוב הרבה על השמיטה, אבל לא זכו לאכול אפילו תפוח אחד של קדושת שביעית. נשמח בזכות המיוחדת לה אנו זוכים, נשתדל להפיץ קדושת שביעית במטבח שלנו, ואף אם הדבר דורש טרחה מועטת בשמירה על השאריות וכדומה, הרי שטרחה זו איננה גדולה, ובוודאי שווה את הזכות העצומה באכילת קדושת שביעית.

The post קדושת שביעית – שאיפה או תקלה? appeared first on סולמות.

קליפות תרומה

כל דבר שראוי לאכילה יש בו קדושת שביעית ואסור לקלקל אותו (פסחים נב:, רמב”ם שמיטה ויובל ה, יז). גם השלכת שאריות (שעדיין ראויות לאכילה) לפח האשפה אסורה, כיוון שהיא הופכת את השאריות למאוסות ומקולקלות (שו”ת משפט כהן סי’ פה), ואף מבזה אותן (הרב מרדכי אליהו, קטיף שביעית סג, הערה 7).

הרמב”ם (שם ה, כא) פוסק שדין קליפות המאכלים שווה לדין קליפות מאכלי תרומה, שמותרים באכילה לכהנים בלבד. לגבי קליפות מאכלי תרומה הוא פוסק (תרומות יא, י) כי “קליפי אבטיח (=מלון) ואתרוג ומלפפון (=קישוא) אף על פי שאין בהן אוכל… הרי אלו אסורים לזרים”, כלומר הן נחשבות עדיין כתרומה. הדרך אמונה (שם ס”ק קי) מסביר שקליפות אלו עדיין נחשבת כתרומה כיוון שהן ראויות לאכילה בפני עצמן.

קליפות שאינן ראויות למאכל

הכלל העולה מכאן הוא שכל קליפה שרגילים לאכול נחשבת כמאכל, ואם כן לענין קדושת שביעית, כל קליפה שרגילים לאכול (כגון קליפת מלפפון, עגבניה, קישוא, תפוח אדמה, גזר ועוד) נחשבת כמאכל וצריך לנהוג בה קדושת שביעית. לעומת זאת, קליפות שאינן ראויות למאכל, כמו קליפות רימון, אגוזים או שקדים, אינן קדושות בקדושת שביעית וניתן להשליכן לאשפה כרגיל.

עם זאת, אם הקליפה עצמה אינה ראויה לאכילה אך דבוקות בה מעט שאריות אוכל, צריך לשמור על קדושת הקליפות (חזון איש שביעית יד, י).

The post מתי יש קדושת שביעית בקליפות? appeared first on סולמות.

מהו אוצר בית דין?

בדרך כלל מותר לקטוף את הפירות בשמיטה רק בכמות קטנה ואסור לעשות מסחר בפירות שביעית. אולם, אם בית הדין ממנה פועלים (הנחשבים כעת כשליחי בית הדין) מותר להם לקטוף כרגיל. הפירות יחולקו בחינם לציבור, אולם הציבור ישלם על העבודה (לכן אין הדבר נחשב כמסחר בפירות שביעית).

מהם יסודותיו של אוצר בית דין?

התוספתא במסכת שביעית (ח, א) היא המקור הראשון המזכיר את אוצר בית דין כדרך לטפל בשדה בשנת השמיטה. לדברי התוספתא, בית הדין היה שולח שליחים בשמיטה אל השדות שבבעלותו, כדי שיקטפו את הפירות ויטפלו בשדה כפי הנדרש. לאחר מכן, בית הדין חילק פירות אלו לכל אנשי העיר, איש לפי צרכיו:

…הגיע זמן ענבים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן, ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זיתים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן, ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.

מפשט דברי התוספתא עולה ששליחי בית הדין היו קוצרים את פירות השביעית בדרך רגילה וללא שינוי. לכאורה תיאור זה תמוה, שהרי קצירה ובצירה כדרכן נאסרו והן מותרות רק בשינוי (רמב”ם שמיטה ד, כב)!

הר”ש סיריליאו (ט, ו; שם, ד) הקשה קושיה זו (וקושיות נוספות) על התוספתא, ומכיוון שלא הצליח ליישבן נדחק להעמיד אותה כמדברת על טיפול בפירות שישית בשמיטה!

לעומת זאת, הרמב”ן (ויקרא כה, ז) מפרש את התוספתא כפשוטה, שבית הדין אכן ביצע מלאכות בשדה בשנת השמיטה. החזון איש (יב, ו) ביאר את הדברים לאור יסוד חשוב בדיני קטיפת הפירות:

הא דתנן ש’אין דורכין ענבים בגת’ היינו דוקא בעלים, אבל אותן שזכו מן ההפקר מותרין בכל; וקרא ד’לא תקצור’ כדרך הקוצרים – בבעלים אזהר רחמנא!

לדברי החזו”א, איסור הקצירה הקיים בשמיטה הוא רק ביחס לבעלים, ולכן פעולות אלו מותרות באמצעות שליחים של בית דין. מה טעם הדבר? בניגוד לזריעה וזמירה, שהן מלאכות שנאסרו בעצמותן בשמיטה, קצירה ובצירה מותרות לקטיף לצרכים ביתיים. דבר זה מלמד אותנו, שהקטיף אינו אסור מצד עצמו אלא רק כשהוא מפגין בעלות על הפירות.

לכן, אם הקצירה נעשית על ידי בית הדין, הרי שפעולות אלו אינן מבטאות בעלות! כאשר בית הדין מלקט את היבול מן השדה אין אדם פרטי שמפגין בעלות, שהרי כל מהותו של בית דין הוא בכך שהוא אינו ישות פרטית אלא הוא מייצג את כלל ישראל. ממילא, כאשר בית דין קוצר או בוצר הדבר אינו מעיד על בעלות, וקצירה ובצירה כזו לא נאסרה.

האם אוצר בית דין הוא פתרון מומלץ?

מבחינה עקרונית ברור שאוצר בית דין הוא הפתרון הטוב ביותר, שכן בניגוד להיתר המכירה, שבסופו של דבר (אף שהוא מבוסס היטב מבחינה הלכתית) מבטל את מצוות השביעית, אוצר בית דין מאפשר את שמירת דיני השמיטה. כמו כן, פירות אוצר בית דין הם פירות שקדושים בקדושת שביעית, בניגוד לפירות היתר המכירה.

נכון הדבר, שאוצר בית דין שאין בו מכירת קרקעות נזקק להיתרים אחרים בעבודות הקרקע ועוד. אולם, הוא מתבסס על חקלאות עברית בארץ ישראל ללא צורך בהיתר המכירה וללא צורך בקנייה מיבול נכרי. ההיתרים של אוצר בין דין מבוססים על החזון איש, שהיה מחובר לחקלאים מחד ולהלכות שמיטה מאידך, ויש בהם הנחיות מרשימות לשמיטה יהודית בארץ ישראל.

אולם גם ללא סיבות אלו ברור שאוצר בית דין הוא הפתרון הטוב ביותר. נדמיין לעצמנו מציאות שבה כולם שומרי שמיטה. כל הפרדסים וכל השדות בארץ – מופקרים! השבוע מתחיל. משפחה זקוקה לתפוחים, תמרים ונקטרינות ודובדבנים. להיכן תלך? המסע יתחיל בנסיעה לרמת הגולן. שם מן הסתם נוכל לקחת תפוחים עבור שבוע זה. אחר כך ניסע לבקעת הירדן עבור התמרים. אחר כך ניסע לגוש עציון לקחת נקטרינות ודובדבנים. מסע כזה עשוי לקחת כמה שעות ואולי יום שלם. ברור שאין זה ריאלי.

הפתרון הריאלי היחידי הוא אוצר בית דין. בית הדין קוטף את הפירות עבור כלל ישראל, ומחלק אותם ברחבי הארץ. זהו הפתרון שיהיה גם בימות המשיח. בימות המשיח לא יהיה היתר מכירה (שהרי הרב קוק כתב שהיתר המכירה הוא רק “הוראת שעה”) ובוודאי שלא יקנו הכל מיבול נכרי.

אנו נמצאים במציאות של גאולה. פעמי גאולה משמשים ובאים. אוצר בית דין הוא הפתרון לקראת מציאות של מקדש, מציאות של קדושה.

אוצר בית דין – הלכה למעשה

באוצר בית דין, החקלאים לוקחים סיכונים לא פשוטים, והציבור צריך לעזור להם. הרב ויטמן ערך בשמיטת תשס”א אוצר בית דין על ידי תנובה. אוצר בית דין זה הפסיד עשרה מליון ש”ח, כיוון שהיו אנשים שחששו לקנות פירות הקדושים בקדושת שביעית!

יושב אני בבית הדין של אוצר בית דין בגוש עציון. אנו נפגשים עם החקלאים – חקלאים יראי שמים השואפים לקיים הלכות שמיטה במלואה, אך נכנסים לקשיים ולמורכבויות. רק אם הציבור יהיה שותף, ניתן להצליח.

כיום אוצר בית דין נמצא בכמה מקומות. למשל, ישנו אוצר בית דין בגוש עציון, ישנו אוצר בית דין בהנהגת הרב שמחה קוק רבה של רחובות. ישנו אוצר בית דין מיוחד המאגד כמה כשרויות מהודרות. אחת הדרכים המשוכללות ביותר היא של אוצר הארץ, הפרוש ברחבי הארץ. באוצר הארץ ישנה תוצרת של פירות וירקות, שהמשותף להם הוא שאינם מנכרי ולא מהיתר מכירה, אלא מתבססים על חקלאות מהודרת בארץ (אוצר בית דין מהווה פתרון מעולה לפירות, אולם בירקות הוא מועיל רק בחודשים הראשונים של השנה. כשמגיע שלב הזריעה, יש צורך בפתרונות נוספים, הנמצאים באוצר הארץ).

בע”ה שנזכה כולנו לשמיטה של קדושה והתעלות.

The post מי מפחד מקדושת שביעית appeared first on סולמות.

לאחרונה נשאלתי על הפעלת חממה רובוטית בשנת השמיטה. מדובר במכונה שעושה את כל תהליך הגידול בעצמה: תחילה היא שותלת את השתילים במגשים גדולים שיש בהם אדמה. לאחר מכן היא מעבירה את העציצים במסוע אל חממת גידול, שם המערכת בודקת האם צריך השקיה או דישון, ומוסיפה בצורה אוטומטית. לאחר שהירקות גדלים, המכונה חותכת ואורזת אותם. התוצר הוא שקית שבתוכה ירקות עליים, ללא מגע יד אדם.

המשתלה עצמה מכוסה בגג של חממה, ועל האדמה יש כיסוי ניילון עבה, ובמקומות מסוימים יש אף ריצוף ובטון. המגשים שבתוכם נשתלים השתילים מכילים 468 ליטר, ומשקלם הוא בין 300 ל-400 ק”ג. מגשים אלו נמצאים כל הזמן על מסוע. מחוברים להם גלגלים בתחתיתם, ומידי פעם 6 עובדים מרימים את המגש.

גידול על מצע מנותק בחממה

גידול על “מצע מנותק” הוא גידול על גבי מצע המנותק מן הקרקע – למשל, עציץ המונח על גבי יריעות פלסטיק (בדרך כלל פוליאתילן), כשמעליו – חממה או גג. לדעת החזון איש (כב, א; כו, ד), הזורע בשביעית בעציץ שאינו נקוב בתוך בית יש לו על מה לסמוך (הרחבה בענין זה מצויה בספרנו ‘שמיטה – הלכה ממקורה’ עמ’ 84-87).

לאור זאת, ניתן להתיר לזרוע בשמיטה בעציצים הנמצאים בתוך חממות, שהרי החממות מכוסות גם על ידי גג וגם על ידי מחיצות, והן נחשבות כבית.

האם עציצים גדולים נחשבים מנותקים מהקרקע?

בשביל ליצור מצע מנותק לכאורה די לשים יריעת פלסטיק על אדמת החממה, לשים מעליה אדמה ולזרוע בתוכה. בצורה כזו ישנו מצע המנתק בין האדמה שבה מגדלים ובין הקרקע. אולם למעשה אין זה פשוט כל כך.

הרא”ש בתשובותיו (שו”ת הרא”ש ב, ד) מחדש שעציץ שאינו נקוב פטור מערלה רק אם הוא מטלטל, אבל אם הוא קבוע, הרי שהוא נחשב כמחובר לקרקע וחייב בערלה. לאור זאת, ישנם פוסקים רבים שכתבו שעל העציצים להיות בגודל שמאפשר לטלטל אותם.

במקרה שלנו העציץ גדול מאוד, והוא מכיל כ-400 ליטר, ובוודאי שאדם לא יכול להרימו. אך מסתבר שלמרות זאת יש סיבה טובה להקל: כל סיבת החומרה היא שהעציץ הופך להיות כחלק מן האדמה מחמת קביעותו. אולם אם העציץ נוסע על מסילה, אי אפשר לראות אותו כבטל אל הקרקע (עיינו רמב”ם כלים ג, א שכתב כך לגבי טומאה וטהרה; וכן משמע מראיית הרא”ש בתשובתו).

לכן למעשה מותר לזרוע (באופן המבואר לעיל) גם בעציצים גדולים יותר מ-330 ליטר, אם הם נוסעים על מסוע ואינם עומדים במקום קבוע, כמו במקרה של החממה הרובוטית.

פעולות חקלאיות על ידי רובוטים

גם לוּ היינו אוסרים את הזריעה בעציצים המדוברים מצד גודלם וקביעותם, יש לדון האם אפשר להתיר את הזריעה מטעמים אחרים.

1. פעולה בגרמא – באופן פשוט, איסורי השביעית מוטלים על האדם העושה אותם – “שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור” (ויקרא כה, ד). אולם בנוסף ללאווים, התורה מצווה גם על שביתת הארץ – “ושבתה הארץ שבת לה'”.

אחת ההשלכות האפשריות למצוות העשה היא היחס לפעולה שנעשית בגרמא. דהיינו: המלאכה לא מתבצעת על ידי האדם המפעיל את המכונה באופן ישיר, אלא הלחיצה של האדם על כפתור ההפעלה תגרום לפעולה מסוימת, שתגרום גם היא לפעולה נוספת, ורק היא תבצע את המלאכה. במקרה זה אין עשייה ישירה של אדם, אך הארץ איננה שובתת (עיינו בכך בהרחבה בספרנו ‘הלכה ממקורה – שמיטה’).

כאשר המלאכה נעשית על ידי רובוט באופן אוטומטי, והאדם נדרש רק ללחוץ על כפתור פעם בכמה שבועות, יתכן שהדבר קל יותר מגרמא ואף המחמירים יסכימו להקל (ובפרט אם הלחיצה תיעשה ע”י גוי). מצד שני, זו הדרך הרגילה לעשות מלאכות אלו (בטכניקה של רובוט) ולכן מסתבר שאין זו גרמא. זאת ועוד: הרובוט עובד רק על ידי הוראה ופעולה של יהודי, שבלעדיה הרובוט לא היה פועל, ואם כך יש כאן מימד חמור יותר.

2. פעולה על ידי מכונה – נקודה נוספת שיש לבחון היא היחס למעשה המכונה. מן התורה אסורות רק ארבע מלאכות בשביעית – זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, ושאר המלאכות קרויות “תולדות” ואסורות רק מדברי חכמים (אף שבשבת גם תולדות אסורות מן התורה) (מו”ק ג.; רמב”ם שמיטה ויובל א, ב-ג).

מתי פעולה מסוימת נחשבת כאב, ומתי היא נחשבת כתולדה? הרב צבי פסח פרנק (הר צבי או”ח א, רח), סבור שזריעה על ידי מכונה נחשבת כתולדה ולא כאב, וממילא הדבר לא אסור מן התורה אלא מדרבנן בלבד, וניתן להקל בו בשמיטה במקרים רבים.

בניגוד לכך, דעת החזון איש (שביעית כה, לח) היא שרק שינוי באיכות התוצאה של המלאכה הופך אותה לתולדה. בזריעה באמצעות מכונה אין כל שינוי באיכות הזריעה, וממילא זהו אב מלאכה גמור שאסור גם בשביעית.

למעשה, קשה להתיר את הדברים בגלל הגדרת פעולת הרובוט כ”גרמא” או כ”תולדה”, אך כאמור, במקרה שלנו אין אנו זקוקים להיתרים אלו, שכן מדובר בפעולה שנעשית על גבי מצע מנותק, וממילא אין בה כלל בעיה של הפרת שביתת הקרקע.

סיכום

ניתן להתיר את הגידול בחממה הרובוטית בשמיטה, שכן הגידול נעשה תחת גג ובתוך עציצים שנחשבים כמצע מנותק כיוון שהם נמצאים על מסוע. לרווחא דמילתא, הלחיצה על המכונה תיעשה על ידי גוי.

The post קטיפת פירות בשביעית appeared first on סולמות.