מטרת המצווה

מה המטרה של מעמד הקהל? באופן פשוט היינו חושבים שמעמד שקוראים בו בתורה – מטרתו היא לימוד תורה. אך מכיוון שמביאים גם את הילדים הקטנים, הדבר מעורר מחשבה שמא יש למעמד זה מטרה שונה (עיינו חגיגה ג.).

מהפסוקים עולה שישנה מטרה חשובה למעמד זה: “למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ א-להיכם“, ובהמשך: “ישמעו ולמדו ליראה את ה’ א-להיכם“. כלומר, במעמד זה זוכים ליראת שמים. אולם מסתבר שיש למעמד זה מטרה מרכזית נוספת. וכך כותב הרמב”ם (חגיגה פ”ג ה”ו):

וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו. שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל.

כלומר, מצוות הקהל היא מעין קבלת התורה מחדש, שחזור של מעמד הר סיני. עם ישראל כולו – השומעים ושאינם שומעים, המבינים ושאינם מבינים – עומד יחד, כאיש אחד, שומע את התורה, מקבל אותה וזוכה גם ליראת שמים. לקשר זה יש רמזים רבים בפסוקים, לדוגמה: הקב”ה מזהיר את עם ישראל שלא לשכוח את מעמד הר סיני, ולאחר מכן מתארת התורה את מעמד הר סיני במילים (דברים ד’, י):

יום אשר עמדת לפני ה’ א-להיך בחרב באמר ה’ אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון:

כלומר, מעמד הר סיני מתואר במילים “הקהל לי את העם”. אמור מעתה: כיצד לא תשכח את מעמד הר סיני? קיים מצוות הקהל!

ברית ערבות מואב

פרט למעמד הר סיני, ייתכן שיש מעמד נוסף שמצוות הקהל קשורה אליו. לקראת כניסת עם ישראל לארץ כורת הקב”ה את ברית ערבות מואב עם העם (דברים כ”ט, ט והלאה). גם בין מעמד הקהל לברית ערבות מואב יש הקבלות ברורות בפסוקים. לדוגמה, בברית ערבות מואב נאמר שהמשתתפים הוא “כל איש ישראל… טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך”, ובמעמד הקהל נאמר “הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך” (ועוד הקבלות רבות). לאור זאת עולה השאלה: האם מעמד הקהל משחזר את מעמד הר סיני או את ברית ערבות מואב?

נראה שהתורה מכוונת אותנו לזכור את מעמד הר סיני דרך ברית ערבות מואב. ברית ערבות מואב דומה לברית מעמד הר סיני, אולם בניגוד למעמד הר סיני, שהיו בו קולות וברקים, הרי שבברית שנכרתה בערבות מואב אין ניסים. כמו כן, אין בברית ערבות מואב דיבור ישיר של הקב”ה אלא דיבור של משה, ובנוסף, דווקא בברית ערבות מואב יש הכרה במושג של שכר ועונש (דרך הברכות והקללות) והתאמה לעם שנכנס כעת לארץ. לכן ברית זו מתייחסת לא רק לדור שנוכח בה אלא גם לדורות הבאים – “את אשר איננו פה עמנו היום”.

במובנים אלו, מעמד הקהל דומה יותר לברית ערבות מואב: אין בו ניסים או קולות וברקים, המלך הוא שקורא בתורה (כהמשך לקריאת משה), והוא מתאים לחיים בארץ, להנהגה הטבעית, להעברת התורה מדור לדור – “ובניהם… ישמעו”. בכך משחזר מעמד הקהל את מעמד ברית ערבות מואב, ודרכו את מעמד הר סיני, ומלמד אותנו שהמחויבות לתורה, ליראת ה’ ולקיום המצוות נמשכת בארץ, וגם בהיותנו בארץ עלינו להקשיב לזקנים ולחכמים, מעבירי התורה מדור לדור.

מדוע במוצאי שביעית?

מדוע מצוות הקהל מתקיימת דווקא במוצאי השביעית? החזקוני (דברים ל”א, יב) מסביר שכיוון שבשנה החולפת לא אספו את התבואה (שהרי כל הגידולים הם הפקר), הרי שבחג האסיף, במקום לאסוף את התבואה העם פנוי ללמוד תורה. וכך מסביר גם האברבנאל (שם):

לפי שבשנה ההיא יהיו פנויים מכל עסקיהם אשר הם מתעסקים בעבודת האדמה, והיו כולם שובתים מחרישה, זריעה וקצירה וכל מלאכת עבודה, ומזונות מוכנים לפניהם ומתברכים להם.

וייתכן להוסיף: במוצאי השמיטה אין רק פנאי טכני, אלא זהו הרגע שבו מורגשת השמיטה יותר מכל השנה. כעת, בחג האסיף, היעדרות הפירות האסופים בולטת יותר מאשר במהלך כל השמיטה, ולכן דווקא כעת משמעות השמיטה בולטת ומורגשת. סיום השמיטה הוא נקודת שיא שבה העם מביט לאחור ומעריך את העובדה שהיה לו זמן רב ללמוד תורה בשנה החולפת. וכך כותב המשך חכמה (דברים ל”א, י):

כי בשנת השמיטה היו פנויים מטרדת המלאכה בשדה, כן מן טרדת המסחר שנשמט כל משה ידו, והיו פנויים לעבודת השי”ת כל העם כקטן כגדול, והיו דברי תורה הנשמעים להם נכנסים לאזנם בעומק ההבנה.

מבט אל העתיד

אך מסתבר שאין כאן רק “סיכום” של השנה החולפת אלא גם מעמד שצופה את פני העתיד. לאחר שנה שלמה שבה היה ניתוק מן החומר, שנה של התעלות רוחנית, שנה של בנייה מוסרית, ערכית וחברתית, שנה של חיזוק עצום באמונה, עם ישראל צריך לעצור, לחשוב ולראות כיצד תשפיע שנה זו על שש השנים הבאות. כיצד נדאג ששנות העבודה הרגילות יהיו מתוך קדושה וטהרה, מתוך מוסר וערכים. שנים שבהן הקב”ה הוא מרכז הכל.

שנת השמיטה היא שנת שיא. כל עולם הכלכלה מושבת. בדרך כלל אנשים עסוקים ביצירת הון, ויש בכך כמובן דבר נפלא משום שהעולם מתפתח ומתקדם. אולם בצד זאת עלולות להיות בעיות של רכושנות, של תחרות, של קנאה ושל מתחים גדולים. לכן, פעם בשבע שנים ישנה עצירה. אין ייצור, אין צבירת הון. ניתן לשמור על הקיים אולם הרווחים מגיעים לכלל האוכלוסייה. מציאות זו מוציאה את כל הצדדים התחרותיים, מפיגה את המתחים הרבים ויוצרת במקומם רוגע ומאפשרת חיבור של האדם לעצמו ולמהותו, למשפחתו ולחברה כולה (ראו בהרחבה בתחילת הספר).

אולם שנת השמיטה לא אמורה להיות בכל שנה. בדרך כלל, יש יתרונות בתחרותיות (כאשר היא נעשית בצורה מאוזנת ונכונה). אחת לשבע שנים עושים “ריענון”, מדגישים את הערכים שעליהם אנו מתבססים – אולם המטרה היא לחזור אל החיים הרגילים, חיי העשייה השוטפת, וליישם בתוכם את הערכים שהשמיטה הטמיעה בנו.

כדי שנצליח להפנים את ערכי השמיטה ולחשוב כיצד ליישם אותם גם בשש השנים הבאות, אנו זקוקים למעמד הקהל. במעמד הקהל יש כאמור מעין סיכום למשמעות הרוחנית של השמיטה שסיימה את שבע השנים הקודמות, אולם יש בו גם פתיחה לשנים הבאות, כך שיהיו טובות יותר מבחינה רוחנית ומוסרית.

The post מצוות הקהל – סיום השמיטה appeared first on סולמות.

אתרוג

אתרוג הוא פרי מאכל, ולכן ברור שיש בו קדושת שביעית. אולם נחלקו הראשונים אם קדושתו נקבעת לפי זמן החנטה, כשאר הפירות (רוב הראשונים), או לפי זמן הקטיף, כדין ירקות (רמב”ם מעשר שני פ”א ה”ה). מעיקר הדין ההלכה היא כדעת רוב הראשונים, שהקדושה נקבעת לפי החנטה, אך למעשה חוששים לדעת הרמב”ם, ולכן אתרוג שנקטף או חנט בשמיטה, קדוש בקדושת שביעית (חזון איש שביעית, ז’, י).

למעשה, בדרך כלל אין משמעות מעשית למחלוקת זו, כיוון שעל פי רוב האתרוגים נקטפים עוד לפני ראש השנה (כדי שהסוחרים יספיקו למיין ולשווק אותם בזמן). ממילא, בסוכות של השנה השביעית אנו נוטלים אתרוגים שחנטו ונקטפו בשנה השישית, שלכל הדעות אין בהם קדושת שביעית, ואילו בסוכות של השנה השמינית (דהיינו כעת – תחילת שנת ה’תשפ”ג), אנו נוטלים אתרוגים שחנטו ונקטפו בשנה השביעית, שלכל הדעות יש בהם קדושת שביעית.

נמצא שבסוכות של השנה השביעית קניית האתרוג והשימוש בו נעשים כרגיל, ואילו בסוכות של תחילת השנה השמינית הטיפול באתרוג נעשה על פי הכללים של קדושת שביעית. מה משמעות הדבר? ניתן כמובן לקיים את מצוַות ארבעת המינים באתרוג של שביעית, אלא שיש איסור לסחור באתרוג כזה, ולכן שיווק האתרוגים נעשה באמצעות אוצר בית דין. ניתן גם לקנות אתרוג מהיתר מכירה, ואף מי שאינו סומך על ההיתר יכול לקנות אתרוג כזה וליטול אותו (שו”ת אגרות משה, או”ח, ח”א, סימן קפ”ו). בכל מקרה, כאשר קונים אתרוג עם הכשר, ההכשר אמור להתייחס גם לקדושת שביעית.

לאחר חג הסוכות אין לזרוק את האתרוג לאשפה, אלא יש לאוכלו או לשים אותו בשקית ואחר כך באשפה (כפי שממילא יש לנהוג בארבעת המינים לאחר החג). מי שנוהג לשמור את האתרוג אחרי חג הסוכות לתקופה מסוימת, יקפיד לבערו כשיגיע זמן הביעור, אם הוא עדיין ראוי לאכילה (שבת הארץ, קונטרס אחרון, כ”ד).

לולב

בגמרא (סוכה מ.) מבואר שיש קדושת שביעית בלולב, ורש”י (ד”ה יצאו) מנמק את הדבר בכך שלולב משמש לטאטוא הבית. אולם הרמב”ם (פירוש המשניות סוכה, פ”ג מ”ט; וכך עולה מדבריו בהלכות שמיטה ויובל, פ”ח הי”א) כותב שלולב הוא כעץ בעלמא ואין בו קדושת שביעית (האחרונים הסבירו באופנים שונים כיצד שיטת הרמב”ם מתיישבת עם פשטות הגמרא).

להלכה, כמה אחרונים (שו”ת שבט הלוי, ח”א, סימן פ”א, ועוד) הכריעו כדעת הרמב”ם, שאין קדושת שביעית בלולב, והגרש”ז אויערבך (שו”ת מנחת שלמה, ח”א, סימן נ”א אות כג) כותב שכיום הדבר נכון לכל הדעות, כיוון שכלל לא משתמשים בלולבים לטאטוא הבית. לכן להלכה אין קדושת שביעית בלולבים, וניתן לחתוך אותם ולסחור בהם כרגיל, בלא שום מגבלה.

הדסים

הירושלמי (שביעית, פ”ז ה”א) מסתפק אם יש קדושת שביעית בבשמים, ונטיית האחרונים להחמיר בכך (חזון איש שביעית, י”ד, ט, ד”ה ובתשובת; שו”ת שבט הלוי, ח”ב, סימן ר”ב; ועוד). לכן יש המחמירים ונוהגים קדושת שביעית בהדסים, וכך נהג החזון איש (ארחות רבנו, ח”ב, עמ’ שכו).

אולם רוב האחרונים (שו”ת מנחת יצחק, ח”ו, סימן ק”ל, ג; שו”ת מנחת שלמה שם, ועוד) פוסקים שאין קדושת שביעית בהדסים של ארבעת המינים, כיוון שאינם מיועדים לריח אלא לקיום המצווה.

לכן למעשה, ניתן לקטוף הדסים ולקנות אותם כרגיל (ולאחר החג ממילא נוהגים להשליכם לפח בתוך שקית ולא בדרך ביזיון). יש לציין שגם לפי המחמירים, החשש נוגע רק להדסים שנקטפו בשביעית (ונמכרים לקראת סוכות של השנה השמינית), והבעיה היא רק במסחר ולא בקטיפת הדסים לשימוש אישי. בהדסים שנמכרו בתחילת השביעית בוודאי לא הייתה קדושת שביעית כי גידולם ולקיטתם היו בשישית.

ערבות

לכל הדעות אין בהן קדושת שביעית, ומותר לקטוף ולמכור אותן כרגיל.

סיכום

בארבעת המינים של תחילת השנה השביעית לכל הדעות אין קדושת שביעית, ונוהגים בהם כמו בכל שנה. בתחילת השנה השמינית, שבה אנו עומדים, באתרוג יש קדושת שביעית וצריכים לרכוש אותו דרך אוצר בית דין או היתר מכירה, ויש מחמירים לנהוג קדושת שביעית גם בהדס. בלולב ובערבה אין קדושת שביעית, וניתן לקטוף אותם ולסחור בהם כרגיל.

The post קדושת שביעית בארבעת המינים appeared first on סולמות.

The post צום לחולי קורונה – יום הכיפורים תשפ”ב appeared first on סולמות.

מקור המנהג

בספר נחמיה (ח’, ט-י) מסופר על ראש השנה הראשון לאחר בניית החומה על ידי עולי בבל. נחמיה אומר לעם שהיום קדוש ואין להתאבל אלא להיפך: “אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים”. כלומר, על העם לאכול דברים שמנים ומתוקים. פשטות הדברים היא שיש בכך שמחת יום טוב בו ראוי לאכול דברים מתוקים, אולם ניתן למצוא עוד סיבה לכך. המרדכי (בתחילת יומא) מבאר בשם הגאונים שאכילת דברים שמנים ומתוקים בתחילת השנה מסמלת את רצוננו שתהיה שנה טובה, מתוקה ודשנה בחקלאות ובפרנסה. נשים לב שלפי הסבר זה מנהג הסימנים קדום מאוד, עוד מתקופת עולי בבל.

מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד הוא הגמרא בכריתות (דף ו.) בה אומר אביי שכיוון שסימנים הם בעלי משמעות (“סימנא מילתא היא”), הרי שטוב לאכול בתחילת השנה מאכלים לסימן טוב: דלעת, רוביא, כרתי, סלק ותמרים.

למה דווקא סימנים אלו הוזכרו? רש”י מבאר שהם גדלים מהר, סימן לגדילה והתפתחות. עוד הסבר בדבריו הוא מתיקותם שהיא סימן לשנה מתוקה.

בראשונים ובאחרונים (אבודרהם, מגן אברהם ועוד) מובא שניתן לבחור סימנים גם לפי השם שלהם, שמתאים לבקשה מסוימת. כיום רבים נוהגים כמנהג מחזור ויטרי לאכול תפוח בדבש כסימן לשנה מתוקה, ויש שמוסיפים עוד סימנים וברכות כיד הדמיון הטובה.

סדר אכילת הסימנים

בענייןסדר אכילת הסימנים, ישנם שני מנהגים עיקריים: רוב הספרדים וחלק מהאשכנזים אוכלים את התמר ראשון כי הוא משבעת המינים (כך כתבו הבן איש חי וכף החיים). לעומתם, רוב האשכנזים וחלק מהספרדים נוהגים לאכול את התפוח ראשון (כך עולה מהטור והמהרי”ל).

הסבר יפה למנהג זה הוא שישראל נמשלו לתפוחים. הגמ’ בשבת (דף פח.) מבארת שנמשלו ישראל לתפוח, שכשם שהתפוח מקדים את הפרי לעלים כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ניתן לומר שאמנם התמר מסמל את הצדיק שמדרגתו גבוהה ‘צדיק כתמר יפרח’, אלא שהתפוח מסמל את כלל ישראל הקודמים בחשיבותם לצדיק שהרי כוחו נובע מכוחם. כלל ישראל תמיד קודמים ובהם יש לפתוח. בנוסף, כמו שראינו התפוח מסמל את זכותם של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, ולכן יש משמעות מיוחדת לפתוח בתפוח.

האם אוכלים את הסימנים בשני לילות ראש השנה?

עיקר מנהג הסימנים הוא בלילה הראשון (אשל אברהם מבוטשאטש ועוד), אלא שיש שנהגו לאכול את כל הסימנים בשני הלילות (שערי תשובה ועוד). מנהג מקובל הוא לאכול דווקא בלילה השני את הרימון כדי לברך עליו שהחיינו, ובנוסף לאכול תפוח בדבש ולומר עליו ‘יהי רצון’ כמו בלילה הראשון.

The post אכילת סימנים הרובד ההלכתי appeared first on סולמות.

בראש השנה אנו אוכלים סימנים לסימן טוב: תמר, תפוח בדבש ועוד.

לכאורה זהו ממש ניחוש האסור על פי התורה, ואין זו דרכם של בני ישראל לתת סימני ניחוש, כדברי בלעם: “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” (במדבר כ”ג, כג)! האם סימני ראש השנה אינם אלא ניחוש?

שאלה זו נשאל רב נטרונאי גאון (הובא בטור אורח חיים סימן קע”ט), וענה שזהו ניחוש לטובה וממילא הדבר מותר. אולם, עדיין צריך להבין מהי המשמעות של זה ולמה זה מותר. ייתכן לומר שאין כאן ניחוש ממש, אלא רק סימן טוב. מעין זאת מבואר בירושלמי (שבת פ”ו ה”ט): “תני ר’ אליעזר בן יעקב [ויקרא יט כו] לא תנחשו ולא תעוננו אף על פי שאין נחש יש סימן” (וכן ברמ”א, יו”ד קע”ט, ב). אולם, ננסה לבאר יותר.

המאירי (הוריות יב.) מבאר שעניין הסימנים הוא לעורר לתפילה. כלומר, הסימנים הם מקור השראה כדי להתפלל טוב יותר, אך אינם פועלים כלום. לכן זה שונה מאדם שעושה סימן להצלחה, כגון שמתחיל עסק מסוים ומגדל תרנגול על שם אותו עסק, ואם התרנגול גדל יפה הוא בטוח בהצלחתו בעסק. דבר זה הוא אכן איסור של ניחוש מהתורה ואסור לעשותו. אך כאמור, במקרה שלנו הסימנים אינם פועלים אלא רק מעוררים לתפילה, ולכן הדבר מותר.

הרמב”ן (בראשית י”ב, ו) מתייחס לכלל של מעשה אבות סימן לבנים, ומבאר שאברהם אבינו חפר בארות והלך בארץ במקומות רבים, כיוון שעשיית המעשה בפועל בצורה סמלית גורמת בעתיד למעשה הגדול להתרחש. בעקבות המעשה הסמלי של האדם, עתידה להתרחש גזירת שמים. כך עשו גם הנביאים כשעשו פעולות סמליות מעשיות ואחר כך התרחש העניין האמיתי. ירמיהו למשל מצטווה לקשור אבן על הספר ולהשליכו אל נהר הפרת כסמל לכך שבבל תשקע.

אצל אלישע הדבר חזק אף יותר (מלכים ב י”ג, יד-יט). אלישע נוטה למות ויואש מלך ישראל בא לבקרו. אלישע אומר לו לפתוח את החלון ולירות חיצים – “חץ תשועה לה’ וחץ תשועה בארם”. יואש יורה שלושה חיצים. אלישע נוזף בו ואומר לו שאם היה יורה חמישה או שישה חצים היה מצליח להכות את ארם חמש או שש פעמים. כעת, כשירה רק שלושה הוא יצליח להכותם רק שלוש פעמים.

מכאן, שהמעשים הסמליים פועלים במציאות, וכך אכן הסבירו את הסימנים המהר”ל (באר הגולה, באר שני, פרק ז’) והחיי אדם (כלל קל”ט, ו).

מדוע אין כאן ניחוש?

מסתבר שיש כאן משהו הפוך מניחוש! בניחוש אומרים שאם יקרה דבר מסוים, הרי שאני אפעל בצורה מסוימת. במקרה שלנו זה הפוך, האמירה שלנו קובעת שהמציאות תהיה טובה. הסימנים אינם מגלים לנו מה לעשות, אלא הם יוצרים את המציאות. עשיית הסימנים מובילה לכך שבע”ה אכן יהיה טוב כפי שעשינו בסימנים.

כדרך זו הסביר גם החכמת שלמה (תקפ”ג, א), שאין הכוונה כאן לתפילה, אלא כדברינו –  שגם אם נגזרו דברים רעים, הרי שעל ידי אכילת הסימנים הטובים והאמירות הטובות הם ייהפכו לטובה.

אמנם, עדיין הדבר דורש ביאור. מהי משמעות הדברים, כיצד אנחנו יכולים לקבוע את המציאות?

כנראה, שאנו מנסים לשדר לכולם בתחילת השנה לראות בצורה טובה את העולם; להתבונן בדברים הטובים. לראות את השנה כשנה מתוקה וטובה, לראות את כולנו כמלאים מצוות כרימון, לראות את ה’ כמוחל על עוונותיו. אדם שמתבונן בטוב, יודע לפעול בטוב. אדם שמתבונן בטוב, הופך את המציאות לטובה. בנוסף, גם הקב”ה נמצא בטוב (רמב”ם, מורה נבוכים ח”ג י’).

אנחנו מנסים להרגיל את עצמנו ואת המשפחה כולה בתחילת השנה, להסתכל על הטוב ולחפש את הדברים הטובים. אנו מתפללים שנצליח להאיר את הטוב שבעולם ושראייה זו תביא טוב לעולם, תביא נוכחות שכינה הנמצאת במקומות הטובים, תביא אותנו למפגשים רבים יותר עם הקב”ה השוכן בתוך הטוב, ותביא אותנו להיות קרובים יותר אל הקב”ה.

לכן צריכים לפעול בראייה טובה ובצורה טובה לא רק ביחס לסימנים אלא גם בכל מעשה ומעשה במציאות. ומעיר החיי אדם (קל”ט) שצריך להיזהר מאוד שלא לכעוס בימים אלו, כדי שיהיה לסימן טוב. חוסר כעס מביא לראייה טובה, למציאות טובה, לנוכחות שכינה, וממילא גם לשנה טובה יותר ושמחה יותר.

The post אכילת הסימנים – הרובד המחשבתי appeared first on סולמות.

אורך התקיעות

שברים: יש לתקוע לפחות ג’ שברים (אם עשה יותר אינו מעכב), שהרי אורך 3 שברים שווה ל-9 “טרומיטין” (קולות קצרים). כלומר, שווה לאורך התרועה. אין אמנם הכרח הלכתי שיהיו שווים, אך השברים אמורים להיות לפחות באורך זה.

תרועה: לדעת רוב הראשונים (וכך הלכה) אורכה צריך להיות לפחות 9 “טרומיטין”, אך אם עשה יותר מכך אינו מעכב. צריך להיזהר בסוף התרועה לא לעשות קול אחרון הנשמע כשבר.

תקיעה: אורכה משתנה בהתאם ל’אמצע הסדר’ – בתש”ת צריכה התקיעה להיות לפחות כאורך השברים, בתר”ת צריכה התקיעה להיות לפחות כאורך התרועה, ובתשר”ת צריכה התקיעה להיות כאורך ‘שברים ותרועה’ (דהיינו לפחות 18 “טרומיטין”). נמצא, שהתקיעה בתשר”ת ארוכה יותר מזו שבתר”ת ובתש”ת. בנוסף, בסוף תקיעות דמיושב ובסוף תקיעות דמעומד נוהגים לתקוע תקיעה גדולה, שאינה מעכבת.

מהו הצליל הרצוי?

אם הצליל השתנה מעבה לדק או להיפך- אין זה מעכב. כמו כן, אם הצליל צרוד אין זה מעכב.

כיצד על המקריא להקריא את התקיעות?

המקריא צריך לקרוא באופן שמרמז על תקיעה נכונה: את הקריאה לתקיעה הראשונה יעשה בקול של התחלה, ואילו את הקריאה לזו האחרונה של כל סדר יעשה בקול של סיום. בתקיעות דמיושב (שקודם תפילת שמונ”ע) תוקעים את ה’שברים תרועה’ בנשימה אחת, וגם המקריא יקריא בנשימה אחת (כדי לרמז על כך לתוקע). בתקיעות דמעומד תוקעים ב-2 נשימות וגם המקריא יקריא ב-2 נשימות. בנוסף, רצוי שהמקריא יכריז לקהל קודם התקיעות שיתכוונו לצאת ושהתוקע יתכוון להוציאם. כמו כן, אין לתוקע ולמקריא להישען בזמן התקיעות (נחלקו הפוסקים האם גם בתקיעות דמיושב אין נשענים, ולהלכה נוהגים לא להישען), וכן לא לדבר עד אחרי התקיעות האחרונות שאחרי מוסף.

שברים או תרועה שלא עלו יפה

בנושא זה ישנם שני מצבים אפשריים:

קלקל ולא עשה שום קול שכשר הלכתית (כגון שעשה שני שברים או שהתרועה מאוד קצרה). במקרה כזה חוזר על אותו קול בלבד (על השברים או התרועה), ואין צריך לחזור אחורה לתחילת הסדר.

אם עשה תרועה במקום שברים או להיפך, הרי זה גרוע יותר (כי כעת יש עוד קול כשר שנכנס לסדר זה שלא כדין), וצריך לחזור לתחילת הסדר (לתחילת התש”ת או התר”ת או התשר”ת).

מדין זה נמצאנו למדים: שכאשר יש ספק אם התרועה הייתה כשרה או לא, או אם השברים היו כשרים או לא, לא יכול התוקע לחזור רק על התרועה או רק על השברים, כי אז ייתכן שיהיו לו ב’סדר’ זה שתי תרועות או שני שברים (תשש”ת, תרר”ת, תשרר”ת וכו’); ולכן הוא צריך לחזור על כל הסדר.

[לפי זה, יותר טוב קול שהוא בוודאי לא בסדר (שאז צריך לחזור רק עליו) מאשר קול שהוא מסופק (שאז צריך לחזור על כל הסדר)].

תקיעה שלא לא עלתה יפה

אם מדובר בתקיעה של תחילת הסדר צריך כמובן לחזור רק עליה (שהרי כפי שאמרנו לעולם אין צורך לחזור ‘סדר’ אחורה). אם מדובר בתקיעה של סוף הסדר: אם עשה בטעות שברים או תרועה צריך לחזור על כל הסדר (כדי שלא יהיה לו קול נוסף כשר בתוך הסדר), אך אם התקיעה בוודאות לא הייתה מספיק טובה (למשל מספיק ארוכה) חוזר רק על התקיעה הזו. כמו כן, אם מסופק אם היתה תקיעה טובה, חוזר רק על התקיעה הזו (כי ממה נפשך: אם התקיעה הייתה טובה אזי נגמר כבר הסדר ואין משמעות לתקיעה שתוקע עכשיו; ואם התקיעה לא הייתה טובה הרי שהיא הייתה קול לא כשר שאינו משבש את הסדר).

The post הלכות תקיעה בשופר appeared first on סולמות.

תפילה או אכילה?

כתב בשו”ת חתם סופר (ח”ו סימן כ”ג) שעדיף שלא ללכת לבית הכנסת אם דבר זה עשוי לגרום לכך שלא יוכלו לצום. עדיף לוותר על תפילה בבית הכנסת אפילו בשביל פעם אחת של שתייה לשיעורין (הגרשז”א, בשש”כ, ל”ט הע’ צד). לכן עדיף שאדם החושש שהליכה לבית הכנסת תגרום שלא יוכל לצום, ישכב כל יום הכיפורים, יתפלל בהתאם ליכולותיו אפילו במיטה כדי שלא יוותר על הצום (ואם צריך, עדיף אף לוותר על כל התפילות בשביל הצום, כיוון שהצום הוא מדאורייתא והוא איסור כרת. ומכל מקום, בדרך כלל אמירה של וידוי וקטעים קצרים נוספים לא תגרום לפגיעה כלשהי).

כיצד לשתות בעת הצורך?

גם כאשר יש צורך לשתות, מוטב לשתות פחות מכשיעור, היינו פחות משיעור ‘מלוא לוגמיו’ בכל 9 דקות (משנה ברורה תרי”ח ס”ק כ). ניתן להקל במשך הזמן שבין שתייה לשתייה לפי הצורך: אם יש צורך, ניתן לשתות אחת ל-6 דקות (ערוה”ש תרי”ח ס”ק יד), אחת ל-4 דקות (שיעורי תורה עמ’ רג-רד; כף החיים ס”ק מג), ובשעת הדחק אחת ל-2 דקות (השיטה המקלה ביותר שמביא בשו”ת חת”ס, ח”ו כ”ג).

כיצד למדוד את ‘מלוא לוגמיו’? שיעור זה הוא חצי ממלוא הפה, וממילא משתנה מאדם לאדם. ניתן למדוד זאת בקלות: למלא את הפה במים, ולירוק לתוך כוס חד פעמית. את המים הללו יש לחלק בשווה עם כוס חד פעמית נוספת. כמות זו (שבכוס אחת) היא שיעור ‘מלוא לוגמיו’. לפני יום הכיפורים ניתן לסמן קו על הכוס (בגובה פני המים הללו), ולשתות כמות זו בכל פעם.

כאשר כבר אין צורך בשתייה לשיעורין יש להפסיק לשתות, כיוון שכל שתייה היא איסור בפני עצמו – גם למי ששתה קודם לכן (אין בשתייה אחת “שבירת צום” המתירה שתייה לשיעורין בצורה חופשית).

מה מותר לשתות?

האם להסתפק במים, או שניתן לשתות מיץ ממותק? לדעת נפש חיה (הרב מרגליות, תרי”ח ס”ק יז) מותר לשתות מים בלבד. אולם לדעת רוב הפוסקים, אפשר לשתות גם משקה טעים (גרשז”א בנשמת אברהם, תרי”ב ס”ק א; שו”ת יביע אומר ח”ב סימן ל”א; הרב אשר וייס במאמר בקובץ אורייתא). ייתכן שיש לכך אפילו עדיפות – יום הכיפורים הוא יום טוב, ואם כבר שותים מוטב ליהנות מכך. בנוסף, ייתכן ששתיית משקה ממותק תסייע בהמנעות מאכילה ושתייה מאוחרת יותר.

כיצד לאכול בעת הצורך?

במידת האפשר, מוטב שגם מי שמתקשה לצום יסתפק בשתייה. כאשר יש צורך באכילה, מוטב לאכול פחות מכ‘כותבת הגסה’, פעם ב-9 דקות (כפי שכתבנו לגבי שתייה). שיעור כ’כותבת הגסה’ הוא כ-30 סמ”ק, בערך נפח של קופסת גפרורים רגילה (גם מאכל שרק לאחר מיעוך נהיה קטן מגודל של קופסת גפרורים – מותר לאוכלו (הגרשז”א, קובץ מבקשי תורה ט”ו-ט”ז)).

כאשר אדם גם אוכל וגם שותה, מותר לאכול מיד לאחר השתייה (או להפך), ולא צריך להמתין ביניהם (שו”ע תרי”ב, ב; משנה ברורה תרי”ח ס”ק כא). עם זאת, צריך להיזהר במאכלים שיש ספק אם הם אוכל או שתייה (כגון פירות מרוסקים, דייסה, שמנת וכדומה – עיינו מנחת שלמה, כ”א, א, וח”ב נ”ח אות כז), שלא לאכול או לשתות בסמוך אליהם (תוך 9 דקות), כי ייתכן שהם אוכל וייתכן שהם שתייה.

מה לברך על אכילה ושתייה לשיעורין?

כאשר אוכלים או שותים לשיעורין, די בברכה ראשונה לפני האכילה הראשונה (אלא אם בין האכילות יש הפסקה ארוכה והיסח הדעת). אין לברך ברכה אחרונה על אכילה לשיעורין.

האם ניתן להתאושש במקלחת?

אם יש צורך במקלחת להתאוששות – ניתן להתקלח, ודבר זה עדיף מאשר שתייה או אכילה (מקלחת הותרה אף לחולה שאין בו סכנה – רמ”א, תרי”ג, ט; ערוה”ש שם סעיף ט).

כדורים ביום הכיפורים

חולה שאין בו סכנה הנוטל כדורים שצריך להמשיך ולקחתם גם ביום הכיפורים, רשאי לקחתם ללא מים. אם צריך מים בכדי לבולעם, ייקח מעט מים ויפגום אותם (עם מעט דבר מר או עם מעט מלח, באופן שאנשים לא היו שותים מים אלו) וכך ישתה את התרופה (גרשז”א, בשש”כ ל”ט ס”ק ט). אם הכדור טעים, יעטוף אותו בנייר דק ויבלענו כשהוא עטוף (שם).

ובע”ה ‘ירצה צום עמו’, ונחתם אנחנו וכל בית ישראל לחיים טובים ולשלום.

The post כיצד ינהג מי שאינו יכול לצום ביום הכיפורים? appeared first on סולמות.