הגמרא בשבת יט. דנה על אדם הנוסע בספינה לפני שבת ועל-ידי כך עשוי להגיע למצב שבו הספינה עדיין תהיה בדרכה בשבת. הגמרא אומרת, שמותר להיכנס לספינה רק אם נכנס אליה שלושה ימים קודם השבת:

תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים – לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – שפיר דמי.

מהו טעם האיסור? הרי”ף הסביר שהחשש הוא לביטול עונג שבת בטלטולי הספינה. רבנו חננאל הסביר שהבעיה היא חשש של תחומין. רק כאשר האוניה מתרחקת, היא נמצאת מעל עשרה טפחים ואין בכך חשש לתחומין. התוספות ביארו שישנו חשש שמא יעשה חבית של שייטין (יתקן את הספינה). פירוש חדש ומקורי, מצאנו אצל בעל המאור. בעל המאור סבור שמדובר במצב שבו יימצא בשבת עצמה במצב של פיקוח נפש, ויצטרך לחלל את השבת, ולכן אסור לו להפליג בתוך שלושה ימים לשבת.

מדברי בעל המאור עולה חידוש גדול. מדבריו ניתן להסיק, שאם יוצא בשלב מוקדם יותר, כלומר, אם יוצא לפני שלושה ימים הסמוכים לשבת, יכול להפליג למרות שיצטרך לחלל שבת בגלל פיקוח נפש. פרט לכך, אפילו בתוך שלושה ימים לשבת, יכול לצאת אם הדבר הוא לצורך מצווה.

הטעם של בעל המאור מתברר מתוך דבריו. בעל המאור מבאר, שאסור להיכנס למצב זה (שבו יצטרך לחלל שבת בגלל פיקוח נפש) סמוך לשבת כיוון “שנראה כמתנה לדחות את השבת”. כלומר, שמצד הדין מציאות כזו היתה צריכה להיות מותרת, אלא שחז”ל לא הסכימו למציאות כזו מטעם שנראה כאילו השבת אינה חשובה לו, כמתנה לדחות את השבת. לכן, אם מדובר על יציאה הנעשית במרחק מן השבת, אין בכך איסור כי לא ניכרת פגיעה בשבת, וכך גם אם מדובר על צורך מצווה.

לפי זה, אם נגדיר את המציאות שלנו כצורך מצווה (ולהלן נברר האם דבר זה אכן נכון) יהיה מותר לנסוע לשבת, למרות שייתכן שיגיע למצב שבו יצטרך לחלל שבת בגלל קריאה בחזרה לבסיס.

האם מותר להיכנס למצב של פיקוח נפש?

אולם, גם לפי שיטת בעל המאור הדברים אינם פשוטים. בעל המאור לכאורה סותר את עצמו. כפי שראינו, בעל המאור מתיר להיכנס למצב שבו יצטרכו לחלל שבת. למרות זאת, בעל המאור עצמו בשבת קלד. דן בתינוק לאחר המילה, שצריך מים חמים, וכותב שאם נשפכו המים לאחר המילה ניתן לחממם, אולם אם נשפכו קודם המילה הרי שדוחים את הברית. לכאורה, היה ניתן לקיים את הברית כרגיל, ולאחר הברית לחמם את המים, כי זהו מצב של פיקוח נפש; דהיינו, בהתאם לגישתו של בעל המאור, שמותר להכניס עצמו למצב שבו יצטרך לחלל שבת, היה ניתן להתיר גם כאן לעשות את הברית, למרות שדבר זה יוביל אח”כ לחילול שבת בעקבות פיקוח נפש של התינוק?

שמעתי פעם ממו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל בשם הגרי”ד סולובייצ’יק, שני תירוצים לסתירה זו:

• לפי בעל המאור אין חובה על האדם בימות החול לדאוג לכך שלא יימצא במצב של פיקוח נפש בשבת. אולם כאשר נכנסה שבת, חלה חובת היום על האדם, וכעת הוא צריך להיזהר שלא להיכנס למצב שבו יגיע לחילול שבת אפילו בגלל פיקוח נפש.
• גם בשבת אדם איננו צריך לשים לב לכך שעשוי להגיע לחילול שבת בגלל פיקוח נפש כשמדובר בצורך מצוה, אולם בברית מילה המצב שונה. בברית מילה הותרו מראש רק הדברים שניתן לעשותם לפני שבת, ואילו שאר הדברים לא הותרו כלל. לכן, כאשר ישנה התנגשות בין הדברים שלא הותרו לבין חילול שבת, הרי ש’שב ואל תעשה’ עדיף, ותידחה מצוות המילה מפני השבת. ניתן להוסיף, שדבר מצווה שאותו התירו מדבר על מצווה שאיננה קשורה לחילול שבת. ישנה מצווה שאדם אמור לקיים, ובתוך ההפלגה, יגיע למצב של פיקוח נפש. אולם, אם מדובר על מציאות שחילול שבת נעשה בצורה ישירה לצורך המצווה (בגלל פיקוח נפש), הרי שאנו מעמידים מצווה מול מצווה, ובמציאות כזו, עדיפה שבת על כל המצוות (פרט לדברים שהותרו במפורש ביחס למצוות מילה).

לאור כל היישובים הללו, עדיין היתרו של בעל המאור תקף בנדון שלנו, כיוון שמדובר על מציאות שבה החייל יוצא לביתו לפני השבת.

עונג השבת וחילולה

האם פוסקים כדעת בעל המאור? השו”ע (או”ח, רמ”ח) הביא תחילה (סעיף ב) את דעת הרי”ף:

הא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, הטעם משום עונג שבת, שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול…

אולם, אח”כ (סעיף ד’) הביא את דעת המקלים אפילו במקום של חילול שבת:

היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת, כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם – שלשה ימים קודם שבת אסורים לצאת… ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש – מותר ואין כאן חילול.

המשנה ברורה (בהקדמתו לסימן רמ”ח) מבאר:

והנה, המחבר, אף שנמשך בסעיף ב’ אחר הרי”ף שהעתיק פירושו, מכל מקום גם הוא סבירא ליה כפוסקים דקודם ג’ ימים שרי אף במקום שיצטרך אח”כ לבוא לידי חילול שבת ע”י מלאכה, וכמו שכתב בסעיף ד… אלא שסבירא ליה דאף אי לא היה בו שום חשש מלאכה ותחומין… אפילו הכי אסור [כשמפליג תוך שלושה ימים, שלא לצורך מצוה] משום ביטול עונג שבת לחוד.

אם כן, אנו פוסקים להלכה שלצורך מצוה מותר להכניס עצמו למצב שבו יצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש (וכשלא מדובר בצורך מצוה, אסור תוך שלושה ימים להיכנס לספינה, גם אם לא יהיה חילול שבת, בגלל בעיה של ביטול עונג שבת, כרי”ף).

האם יציאה לצורך תפילה או לחופשה הביתה נחשבת לצורך מצוה?

הרמ”א (שם) הקל מאד בהגדרה של צורך מצוה, והביא את דעת ר”ת:

הגה: יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חברו חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל. ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך שלשה ימים, כי חושבים הכל לדבר מצוה. ואין למחות בידן הואיל ויש להם על מי שיסמוכו.

הרמ”א כותב שאפילו לראות פני חבירו נחשב כצורך מצוה. אמנם, מדברי המשנה ברורה עולה שאין לנהוג כך לכתחילה, אבל נראה שהנדון שלפנינו הוא טוב יותר מאשר ‘לראות פני חבירו’. חופשה בבית היא בודאי חלק משמעותי מהכנתו של החייל באופן טוב יותר לקראת המשך הלחימה. דומה, שגם יציאה לצורך תפילה במניין וכדומה כלולה בגדר זה, לא רק מפני הצד של תפילה בציבור, אלא מפני שגם בכך יש משמעות מוראלית חשובה, והיא לפחות נחשבת כ’לראות פני חבירו’ אם לא למעלה מזה. פרט לכך, לראות פני הוריו, ובפרט בשעת מלחמה (לאפשר לאמו לישון לילה אחד בשקט) זהו צורך הרבה יותר משמעותי מלראות פני חבירו.

ויש להוסיף עוד, שבדרך כלל אין זה ודאי שיהיה מצב של חילול שבת. זו אפשרות, ואולי אפילו אפשרות סבירה במקרה זה, אך אין בכך ודאות, וממילא הדבר טוב יותר אפילו מדינו של בעל המאור.

בדומה לכך, התיר הגרש”ז אויערבך זצ”ל לאישה מעוברת להישאר בביתה, ולא להיות סמוך לבית החולים, למרות שייתכן שתצטרך לנסוע לשבת לבית החולים.

אין זה מתיר ח”ו לחלל שבת עבור יציאה הביתה. מדובר כאשר אין חילול שבת בעצם היציאה הביתה אלא יש חשש שבשלב מאוחר יותר יווצר מצב של פיקוח נפש המחייב חילול שבת[1]!

לסיכום

מותר לחייל לצאת הביתה לשבת, למרות שייתכן שיוקפץ בחזרה לבסיס במהלך השבת.

________________

[1] לעתים מיוחדות, ניתן להתיר חילול שבת בעצם היציאה, כאשר ישנו צורך מבצעי בעצם היציאה, וכפי שיתברר בפינות אחרות.

The post האם מותר לחייל לחזור הביתה, כשיש חשש שיוקפץ בשבת? appeared first on סולמות.

שאלה זו מורכבת מכמה נושאים. נדון בהם בע”ה בנפרד.

האם תפילין הם מוקצה בשבת?

השאלה הראשונה שבה נדון היא מדיני מוקצה. הגמ’ במסכת מנחות לו: כותבת שאין מניחים תפילין בשבת:

דתניא, ר’ עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? ת”ל: ‘והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך’, מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים.

כיוון שהשבת היא אות והתפילין הם אות, אין צורך בשני אותות, ולכן אין מניחים תפילין בשבת.

השאלה האם תפילין הם מוקצה בשבת תלויה בשאלה הבאה: האם אסור להניח תפילין בשבת, או שמא אין צורך להניחם בשבת, אבל מי שרוצה להניחם, איננו עובר על איסור.

התוס’ (ביצה טו. ד”ה הכי) כתבו שאין איסור בהנחת תפילין בשבת:

נהי דשבת ויום טוב לאו זמן תפילין הן, מכל מקום ליכא (אין) איסורא להניחן.

אולם, הבית יוסף דן בכך בסימן ל”א (הלכות תפילין), ובסימן ש”ח (הלכות מוקצה). הוא מביא בשם מדרש הנעלם, שיש איסור להניח תפילין בשבת וביום טוב, שכן כאשר ישנו אות אחד (שבת) זהו זלזול באות זה, כאשר מביא אתו אות אחר.

להלכה פסק השולחן ערוך (סימן ל”א):

בשבת ויו”ט אסור להניח תפילין, מפני שהם עצמם אות ואם מניחים בהם אות אחר, היה זלזול לאות שלהם.

ואם כך, פוסק השו”ע שיש איסור בהנחת התפילין בשבת. לאור זאת, יהיה גם איסור מוקצה.

שימוש אחר בתפילין

אמנם, יש לדון האם ישנה בכל זאת אפשרות להשתמש בתפילין בשבת. הדבר תלוי בשאלה האם מותר להניח תפילין בשבת שלא לשם מצווה. דבר זה יכול להיות או כשרוצה להישמר מן המזיקים, או כשרוצה ללמד את בנו וכדומה. המשנה ברורה (ל”א, ס”ק ה) מביא מחלוקת בעניין זה, ובביאור הלכה (ל”א, ד”ה היה זלזול) דן בכך, ונראה שכאשר מדובר בהנחה בצנעה, אין בכך אפילו איסור מדרבנן (וכך עולה מרש”י ותוס’ בביצה טו.).

הרמ”א (ש”ח, ד) פוסק שתפילין אינם מוקצה (אלא שאין לטלטלם ללא צורך כלל, כדין כלי שמלאכתו להיתר). המגן אברהם והט”ז הקשו על הרמ”א מדינו של השו”ע שאסור להניח תפילין בשבת. המשנה ברורה (ל”א ס”ק ב; ש”ח ס”ק כד) פוסק להלכה, שלכתחילה יש להחמיר, אבל “במקום הדחק יש להקל”:

ואפילו בטלטול יש אומרים גם כן דאסור, אם לא לצורך גופם או מקומם, כשאר כלי שמלאכתו לאיסור. ויש אומרים, דכדי שלא יפלו או שלא יגנבום, נמי (גם כן) מותר לטלטלם ממקום למקום. ובמקום הדחק יש להקל.

ואם כך, לכתחילה לא מטלטלים תפילין בשבת, אבל כדי שלא יפלו וכדומה, ניתן להקל.

מוקצה מחמת חסרון כיס וכלי שמלאכתו לאיסור

יש להעיר, שאם התפילין הם כלי שמלאכתו לאיסור, ייתכן שבמציאות שלנו הם יהיו בעייתיים יותר, כי מקפידים עליהם, ואולי הם בגדר מוקצה מחמת חסרון כיס. אולם, אם פוסקים שתפילין הם כלי שמלאכתו להיתר, ממילא אין דין מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר (אלא אם כן, זהו כלי שלא מטלטלים כלל מחמת ההקפדה עליו, ואכמ”ל).

יש שכתבו שהתפילין הם מוקצה מחמת חסרון כיס (ברית-עולם, כלי שמלאכתו לאיסור, אות יא), אך הגרש”ז (שש”כ כ’, יד) סבור שתפילין אינם מוקצה מחמת חסרון כיס, שכן אפשר להניחם גם דרך מלבוש (ולא לשם מצוה). בכל מקרה הם עדיין נידונים ככלי שמלאכתו לאיסור, אולם, זהו מוקצה קל יותר, שיש בו יותר היתרים מאשר מוקצה מחמת חסרון כיס. דבר זה יכול להשפיע גם על דין בסיס.

פתרון ע”י ‘בסיס לדבר האסור והמותר’

לכאורה ישנו פתרון פשוט. אפילו אם נאמר שתפילין הם מוקצה, הרי שניתן לשים אותם בתוך התיק, ביחד עם דברים אחרים, כך שזה יהיה בסיס לדבר האסור והמותר, וממילא יהיה ניתן לטלטל את התיק. אולם, פתרון זה איננו פשוט, שהרי בסיס לדבר האסור והמותר מותר בטלטול רק אם ההיתר חשוב מן האיסור. במקרה שלנו, פעמים רבות, שהאיסור (התפילין) חשוב מן ההיתר שבתיק, וממילא התיק לא יהיה בסיס לדבר האסור והמותר. ברם, נראה שמשתי סיבות ניתן להתיר ולהחשיב את התיק כדבר המותר בטלטול:

ראשית, מדובר כאן על כלי שמלאכתו לאיסור, וישנן שיטות רבות הסבורות שכלי שמלאכתו לאיסור איננו יכול להפוך בסיס למוקצה. הפמ”ג (בהקדמה לסימן ש”ח) מסתפק האם כלי שמלאכתו לאיסור המונח על בסיס בבין השמשות הופכו לבסיס לדבר האסור. מקור הספק תלוי כנראה בחקירה מרכזית בדין כלי שמלאכתו לאיסור, האם הוא מוקצה או שמא איננו מוקצה, אלא שאין לטלטלו משום גזירה שמא יבוא לעשות בו איסור. אם כלי שמלאכתו לאיסור הוא איסור מוקצה, אזי הוא יהפוך את הבסיס לאסור בטלטול, כדין כל מוקצה אחר שמונח עליו. אולם, אם כלי שמלאכתו לאיסור איננו מוקצה, יש מקום לומר שכל עוד הכלי נמצא על הבסיס אסור לטלטלו, שמא יעבור על איסור, אך ברגע שהוסר מן הבסיס, יהיה מותר לטלטלו, כי אין איסור בגוף הכלי, ולכן אין הוא יכול להפוך את הבסיס להיות מוקצה (הבסיס דומה עתה לכלי שמלאכתו לאיסור שנשבר, ושבר זה [=הבסיס] איננו עומד עוד למלאכת איסור)[1].

להלכה בעניין זה של כלי שמלאכתו לאיסור בבסיס, כתב בערוך השולחן (ש”י, ט) לאסור את הבסיס (וכ”כ בתהל”ד רס”ו ס”ק ז, וכן נוטה דעת הרב אלישיב – שלמי יהודה, פתיחה הע’ כ). אולם, הגרשז”א (מאורי אש, פ”ב עמ’ לו) ושו”ת אז נדברו (שהאריך בכך בח”ט סימן כ’, ובעיקר בד”ה ונפק”מ בהא. וכן בקצרה בסימן ל’ ד”ה אבל נראה) – מתירים. ולכן יש מקום רב להקל בנדון שלנו, לטלטל את התיק, אף אם נאמר שתפילין הם מוקצה.

נקודה שנייה היא, שיש מקום לבחון כיצד מגדירים את החשיבות – האם ההגדרה היא הגדרה של שווי או הגדרה של צורך לשבת. הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ה, סימן כ”ב) מחדש:

דבר החשוב לא דיינינן רק לפי שוויותו, דוודאי באופן דסידור וכסף יש לסידור חשיבות יותר מכסף. ואם יש לו משקפיים ומעות ע”ג בסיס, כיוון דצריך הוא למשקפיים מייד, הו”ל משקפיים כדבר חשוב לגבי מעות. ולא משנה כמה אלפי דולר מונחים כאן, כיוון דצריך עכשיו את המשקפיים יותר מהמעות. אכן אם יש לו עוד זוג משקפיים, ולא צריך משקפיים אלו כעת, חשיבי להו מעות כדבר החשוב. ואם היה לו כיכר והון רב על הבסיס, אזלינן בתר הכיכר כיוון דצריך להאי כיכר בשבת.

כלומר, חשיבות החפץ אינה נקבעת על פי ערכו הכספי, אלא על פי מידת הצורך בו בשבת (ע”פ שבת קמא:; ז.) – וברור שלפי קריטריון זה חשיבותם של חפצים שמותר להשתמש בהם בשבת גדולה יותר מזו של חפצים מוקצים. לכן ארנק אינו הופך את התיק שבתוכו הוא מונח לבסיס, שכן בתיק מונחים חפצים רבים החשובים בשבת יותר מהארנק, וכך גם ביחס לתפילין. כיוון שישנם דברים אחרים שהוא צריך להשתמש בהם בשבת, הרי שיש להם חשיבות גדולה יותר מן התפילין בדין בסיס.

לכן, ביחס לדין מוקצה נראה שאין בעיה. גם בגלל שמקום צורך הקל המשנה ברורה שתפילין אינם מוקצה (וזהו בודאי מקום צורך, שהרי דבר זה יאפשר לו לקיים מצוות תפילין במהלך השבוע, וגם יש לחייל משמעות שהתפילין איתו, וגם יש לעתים חשש ש”ייעלמו”), וגם בגלל שהוא יכול להניחם בתוך התיק (ואם לא הניח מלפני השבת, יכול לסמוך על המקלים ולקחת כרגיל, או להכניסם לתיק באחורי ידיו, בטלטול בגופו).

הכנה מקודש לחול

השאלה השנייה היא בדיני הכנה, שהרי אסור להכין מקודש לחול. דין זה נפסק אפילו בצרכי מצווה (רמ”א, תקט”ז, ומ”ב שם ס”ק ה). ולכן אסור להכין יין מיו”ט לחבירו וכדומה (שם). אולם, לא כל דבר נחשב כהכנה.

דבר שאין בו טרחא ואינו ניכר במפורש כהכנה, איננו נחשב כהכנה, ובפרט כשעושה זאת לצורך מצווה. כך עולה מדברי רש”י (ביצה מ. על המשנה, שאם יש קניין מותר להוליך את המנות לצורך הלילה. ועיין גם בעירובין לח: ובשו”ע תט”ז, ב), וכן כתב החיי אדם (קנ”ג, ו) שכאשר ישנה טרחה גדולה ניתן להעביר ביום כלים מהסוכה, לקראת היום השמיני. וכן פסק המשנה ברורה (תקט”ז ס”ק ה) שלמרות שאין להכין יין מיו”ט לחבירו, הרי ש”בשעת הדחק שלא ימצא בלילה בקל מותר להביא יין וכן מים מיו”ט לחבירו רק שצריך להביאו בעוד יום גדול (דלא מוכח מילתא דאפשר דצריך עדיין לצורך היום)”.  ולכן במקרה שלנו, שהוי לצורך מצוות הנחת תפילין בהמשך השבוע, ובודאי שהוי שעת הדחק, נראה להתיר.

פרט לכך יש להוסיף, שמציאות של תפילין עם חייל בזמן לחימה, מוסיפה לו כוחות ועוצמה, כי יודע שיהיו לו תפילין להניחם בהמשך הלחימה, ואם כך, כבר בשבת יש כאן שימוש וצורך בתפילין. ובפרט, ששם את התפילין בתוך התיק, עם דברים נוספים, ואם כך, לא ניכר כלל שיש כאן הכנה, כי ממילא צריך דברים אחרים בתיק לשבת עצמה. וגם אין כאן טרחה כלל.

הוצאה

השאלה השלישית היא בדיני הוצאה. אם מוציאים במקום שאין בו עירוב, הרי שדבר זה בעייתי הרבה יותר. אמנם, ניתן לצרף את דעתו של החפץ חיים במחנה ישראל (ל”א, א-ב) שדן להקל בריבוי שיעורין בהוצאה. אמנם המחנה ישראל נטה להתיר רק ב”שעת דוחק גדול”. כמו כן, יש חולקים על המחנה ישראל (עיין בשו”ת יביע אומר ח”ח סימן ל”ד ועוד. לעניין ריבוי שיעורין בתחומין – עיין בתורת היולדת י”ז, ד, ובשבת ומועד בצה”ל עמ’ סז-סט)[2]. אולם, במציאות שלנו, מדובר בכרמלית[3]  וממילא יש מקום להקל בדרך זו, בספק דרבנן (עיין בשש”כ פרק מ’, הערה קל”ה) כאשר מדובר על צורך של תפילין שהוא צורך גדול.

פרט לכך, ייתכן שהמצב שבו כל החפצים בכלי אחד, טוב יותר מדין ריבוי שיעורין בהוצאה. ייתכן שיש מקום להקל במקרה שלנו מדין “אגד כלי שמיה אגד”, וממילא לראות את הכל כיחידה אחת, שאם מותר להוציא מקצתה מותר להוציא את כולה (יש מקום להאריך בכך, ועיין ברמב”ם שבת פי”א הי”ב; שו”ת אגרות משה או”ח ח”ב סימן ק”ג; הגהות הרב נבנצאל, ביצחק יקרא, על המשנה ברורה, בסימן ש”א, לג, ואכמ”ל).

תחומין

השאלה הרביעית היא מדיני תחומין. יש להאריך בכך הרבה, אך בשורה התחתונה, נציין שכיוון שמדובר ביציאה לצורך פיקוח נפש, מבואר בביצה לז. שחפצי האדם נגררים אחריו (ועיין בשו”ת מנחת שלמה, ח”א סימן ט”ו; שש”כ, מ, סה. ועיין עוד בפרק על הלכות תחומין ובשו”ת מנחת יצחק, ח”ט סימן ל”)[4] ובפרט כשמדובר במקומות אלו בדרך כלל בתחומין דרבנן (הבתים צפופים, ובדרך כלל אין מרחק של 12 ק”מ בין שטחי הכינוס ובין הכניסה לעיר).

לסיכום

היוצא ללחימה, וחושש להשאיר את התפילין, או מחשש שמא ייעלמו אחר כך, או מחשש שלא יוכל להניח תפילין במשך השבוע, יכול לקחת את התפילין איתו, וישים את התפילין בתוך תיק שיש בו דברים שממילא צריך לקחת איתו.

[1] אמנם יש לדון בכך גם מדיני בסיס ואכמ”ל.

[2]  על דינו של החפץ חיים הקשו קושיות רבות (כגון שבת צג: שהמוציא כלי ואוכל, חייב שתי חטאות, ואם כך, מוכח שיש שני איסורים על ריבוי שיעורים בהוצאה. וכן מהירושלמי בכתובות פ”ג, במדליק את הגדיש בשבת, שפטור מלשלם, כי על כל שיבולת יש חיוב מיתה וכד’), ותירץ הרב פרנק (שו”ת הר צבי אורח חיים א סימן קעז) בצורה יפה: “הנה כנראה יסוד ההיתר הוא דמכיון דכל פעולת המלאכה זקוקה לו בשביל העיקר שוב אנו רואים את חלק של הריבוי כאילו הוא נעשה מאליו ומה”ט מותר לו להרבות, וזה לא שייך אלא במקום שהעיקר היינו שיעור ראשון הותר לו, אבל בכה”ג שכל המלאכה היא של עבירה מה שייך כאן לדון אם ריבוי שיעורא הוא אסור או לא”. כלומר, כאשר מדובר על איסור, הרי שאם מרבה בשיעורין בהוצאה, עובר בשתי חטאות. אולם, כאשר עושה מעשה של היתר, כגון באונס בצבא, הרי שכיוון שעיקר המעשה שלו הוא היתר, ממילא גם הריבוי מצטרף לשם של ההיתר, כי אין כאן מעשה עבירה כלל.

[3] מקומות לחימה, בדרך כלל הוי רשויות שהן מעין כרמלית או מדבר וכדומה, וגם אם זהו שטח בנוי, בדרך כלל זהו שטח שמכמה סיבות אינו עונה על גדרי רשות הרבים, ובמיוחד בשטח צפוף, שהבתים יוצרים מעין חומות, וכשיטת החזון איש, ואכמ”ל.

[4] יש להעיר שדין המשנה (עירובין, פרק א’ משנה י) הפוטר אנשי מחנה מארבעה דברים, איננו קשור לנדון שלנו. ראשית, נחלקו האם ההיתר שם מתייחס לעירובי חצרות או לעירובי תחומין. אך פרט לכך, הדיון שם הוא על טלטול בתוך המחנה. במקרה שלנו, מדובר על טלטול מחוץ למחנה, ולא על כך דיברה המשנה (עיין שם בגמרא יז:, ואכמ”ל).

The post האם ניתן לטלטל תפילין בשבת כשיוצאים ללחימה? appeared first on סולמות.

שאלוני חיילים במבצע ‘חומת מגן’, האם ניתן לקחת שלל במלחמה. חלק מן החיילים הדגישו, שאין מדובר בשלל פרטי של אזרחים, אלא בשלל של המחבלים עצמם – כלומר, של יחידות החבלה של אויבינו. כמו-כן, חלק מן השלל אמור ליהרס בכל מקרה ע”י דחפורים וכדומה, ובמקום שהשלל ייהרס הם שאלו האם ניתן לקחת אותו לעצמם.

ישנן מלחמות שבהן נאסרה לקיחת השלל, אבל ברוב המלחמות לקיחת השלל הותרה: “כל שללה תבֹז ואכלת את שלל אֹיביך אשר נתן ה’ אלקיך לך” (דברים כ’, י”ד). ואמנם, כך היה במלחמת מדיין, מלחמת סיחון ועוג, מלחמת דוד (שמואל א’, ל’) ועוד.

יש לדון איזה קנין מזכה את השלל, שהרי גזל הגוי אסור? בשו”ת דבר אברהם (ח”א, סימן י’) ובשו”ת בית הלוי (ח”א, סימן כ”א) כתבו, שכיבוש מלחמה קונה (עיין בכך בספרו של הרב זוין ‘לאור ההלכה’). יש מקום לבחון ולהאריך בפרטי ההיתר ובמגבלותיו.

מדוע בכל זאת אסור לקחת את השלל?

אולם למעשה אין צורך לדון בכך, ואין לקחת שום שלל לעצמנו. שתי סיבות מרכזיות לכך:

א. הצבא כגוף צבאי יכול לקחת שלל, כפי שאכן נעשה פעמים רבות. אולם, הצבא אוסר על חיילים לקחת שלל לעצמם, ופרט לכך שתמיד צריך להישמע להוראות הצבא, הרי שמסתבר שהחלוקה הפרטית מתאפשרת רק על-ידי הסכמה ממלכתית, וכשאין הסכמה כזו אסור לקחת שלל.

ב. במלחמת עמלק נאסרה לקיחת שלל. אין לדמות מלחמה זו למלחמתנו, אך דומני שניתן ללמוד משם עיקרון שיש מקום ליישמו גם בנדון שלנו. מדוע שאול נענש כל-כך על שלקח שלל מהמלחמה? הרי הוא חמל רק על מיטב הצאן, ובאופן כללי הרג כמעט את כולם? שמעתי פעם ממו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל, שבכך ששאול חמל על מיטב הצאן והבקר הוא הפך את כל המלחמה שלו לבלתי נכונה. מלחמת עמלק היא גזירת ה’. כאשר אדם נהנה מתוצאות המלחמה, הרי שיש כאן הנאת עצמו, ואין הוא פועל על פי הנחיית ה’. ממילא, הופך ההרג המוצדק והנכון לרצח.

המקרה שלנו שונה בתכלית השינוי, אבל עיקרון זה ניתן ליישם גם לגביו. הצבא יכול לקחת שלל לצרכים צבאיים או לצורך המדינה, אבל לא נכון שאדם פרטי ייקח שלל, ובכך תהיה לו הנאה מן המלחמה. זו מלחמת מצוה, אולם תכונות ההרג וההשחתה הן תכונות המנוגדות לאופיינו. לכן כל כך חשוב שבבצענו מלחמה חשובה זו, לא תהיה לנו מכך כל הנאה אישית, הנאה פרטית. מלחמה היא עניין לאומי, ציבורי, ואין מקום להנאת היחיד בתוך מלחמת המצוה של העם[1].

לכן למעשה, אין לקחת שום שלל, ולא ליהנות ממלחמת המצוה שאנו שרויים בתוכה. אמנם, אדם הזקוק תוך כדי מלחמה לציוד שאיננו מסופק משום מה במסגרת הצבא, יכול להשתמש בציוד שהוא מוצא בבתי האנשים.

[1] כשהיו היחידים מקבלים מן השלל במלחמות ישראל הייתה זו חלוקה שהציבור החליט עליה, ואם כך היא קיבלה אופי ציבורי. מכל מקום, כיום, כאשר אין חלוקה כזו, ודאי שכל לקיחה אישית הופכת להיות דבר פרטי, ההפוך ממהותה של מלחמה.

The post לקיחת שלל ממחבלים appeared first on סולמות.

במבצע ‘חומת מגן’ התקשר אלי תלמיד ישיבתנו, וסיפר לי כי הם היו עד כה ברמאללה, והוציאו כמה מהם להפסקה לכמה ימים בבסיס. לפני שבת, הודיעו להם שהם יצטרכו במהלך השבת לעשות טיפולים בטנק. הטנק המדובר היה ממילא מושבת, וגם לאחר הטיפולים לא ניתן היה להשתמש בו מיידית. לאור זאת, ביקש תלמידנו לחזור לרמאללה ולהתחלף עם מישהו אחר (דבר הראוי להערכה, למרות שיש לדון האם יש יתרון בכך שמחליפים עם חייל שאיננו שומר תורה ומצוות, ואכמ”ל). המ”פ לא הסכים, ולכן שאל אותי תלמידנו מה לעשות.

הוריתי לו לטפל בטנק בשבת. אמנם, בדרך כלל אין לעשות טיפול בטנק בפעילות שגרתית, אולם במצב הנוכחי ברור שניתן לעשות טיפול בטנק. למרות שהטנק מושבת כעת (ויש להם כעת טנקים חילופיים), הרי שהדבר מקצר את ההכנות לתיקונו, ובשעת מלחמה אין לדעת כמה טנקים יצטרכו, ובאיזו דחיפות יצטרך טנק זה להיות בשדה הקרב[1].

אף על פי כן יש להדגיש, שגם במלחמה צריך להשתדל שלא לדחות טיפולים דווקא לשבת, אלא להיפך – לנסות ולקיימם דווקא שלא בשבת כשאין סיבה מבצעית.

אימוני חיילים

כמו בטיפול בטנקים, כך גם ביחס לאימון של החיילים. את האימונים הראשונים במבצע ‘חומת מגן’ לא ניתן היה לדחות, והיה צריך לבצעם בשבת. אולם, ככל שהמבצע מתארך, ויודעים מראש על הצורך בהחלפת חיילים, יש לתכנן את הדברים כך שאימונים לא יתבצעו בשבת (משיחות עם גורמים צבאיים בכירים, מתברר שאכן יש אימונים שניתן בהחלט לבצע שלא בשבת). אמנם, גם אם היה תכנון לקוי, הרי שאם כעת יש צורך בחיילים מיד לאחר השבת לפעילות מבצעית, ניתן לבצע את האימון.

בכל מקרה, כאשר יש זמן כדאי להיות בקשר עם הרבנות הצבאית. הרבנות עוסקת רבות בעניינים הלכתיים נרחבים, ובמציאת פתרונות מציאותיים.

___________________

[1] לאחר כתיבת דברים אלו, הגיע תלמיד זה לביקור בישיבה. הוא סיפר לי, שהם סיימו את הטיפולים בשעה שתיים לפנות בוקר (בשבת). מיד אח”כ טיפלו אנשי מקצוע ביתר הדברים שהשביתו את הטנק, ובאמצע השבת יצא הטנק בחזרה לפעילות מבצעית!

The post טיפול בטנקים בשבת appeared first on סולמות.

מתי לשון הרע מותר?

אמנם, לעיתים ישנו היתר לאמירת לשון הרע, כאשר המטרה היא מניעת נזק. מקור הדברים, הוא בגמרא בשבועות לט:, שמבארת שגם מי שגורם להשביע את חבירו נקרא רשע, כי היה צריך לבדוק מיהו האדם אשר עמו הוא עושה עסק, על מנת שלא להגיע למצב שבו יאלץ להכריח אותו להישבע כאשר הכסף ניזוק. אולם, כיצד יידע האדם את כל הפרטים על שותפיו לעסקים? מחדש החפץ חיים (ד’, יא, מקור חיים, ס”ק מ”ד), שמסוגיה זו משמע שצריך לבדוק על טיבו של אדם שעמו עושים שותפות עסקית, ולשם כך מותר לברר עליו פרטים אצל אנשים אחרים. מכאן, שמותר לומר לשון הרע כאשר מנסים למנוע נזק, כגון בירור על אדם קודם כניסה עמו לשותפות בעסקים. סיטואציה נוספת שבה ניתן לומר לשון הרע בשביל למנוע נזק היא בבירורים על שידוכין.

לעיתים, גם בצבא ישנו צורך לאמירת לשון הרע, כגון כאשר ישנו חייל שעושה דברים שיכולים לסכן את הפעילות וכדומה, ויש צורך לספר על מעשיו בשביל שייתן עליהם את הדין.

התנאים לאמירת לשון הרע

אולם, ישנן כמה שאלות שאדם צריך לשאול את עצמו קודם שהוא מספר לשון הרע לצורך (המוזכרים בחפץ חיים):

א. האם ניתן לפתור את הבעיה גם בלי אמירת לשון הרע? לעיתים ניתן לשוחח עם החייל בעצמו מבלי צורך לומר לשון הרע.

ב. מהו הפורום שבו צריך להשמיע את הדברים הרעים? האם כל הפלוגה אמורה לשמוע זאת? לעיתים המפקדים רוצים לחנך את כל הפלוגה, ולכן הם אומרים בעיות של אדם מסוים בפני כל הפלוגה. אולם, לא תמיד יש צורך בכך, ולא תמיד יש צורך לומר את שם החייל שבו מדובר. גם כשרוצים לחנך, צריך להיזהר בלשון הרע מיותר.

ג. גם כאשר יש צורך באמירת לשון הרע, צריך להיזהר שלא להוסיף פרטים מיותרים ו”לנפח” את הדברים. בנוסף לכך, צריך להיזהר שלא להוסיף הלצות וכדומה, המוסיפות ללשון הרע ממד של פגיעה מיותרת.

ד. גם במקרים שמדובר בלשון הרע מותר, צריך להיזהר מהלבנת פני חבירו. חז”ל אומרים שהמלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, וישנם פרשנים רבים שתפסו זאת כשפיכות דמים ממש. לכן, צריך להיזהר שלא להלבין פני החייל בפני כל הפלוגה, ויש צורך ברגישות וזהירות רבה בכל העניינים הללו, בעיקר בצבא.

ה. האם התועלת שנשיג באמירת הלשון הרע גדולה מהנזק? לעיתים החייל עשה דבר שהוא אכן לא בסדר, אולם פרסום הדברים גורם לאותו אדם נזק הרבה יותר גדול מאשר הדברים השליליים שעשה. במקרה זה אין היתר באמירת לשון הרע.

הקפדה על ענייני לשון הרע בצבא איננה פשוטה, והיא חשובה באופן מיוחד בצבא. הסתכלות חיובית יותר אחד על השני, גורמת גם לראיה חיובית יותר שלנו בשמים: הדן חבירו לזכות – גם בשמים דנים אותו לכף זכות.

The post לשון הרע בצבא appeared first on סולמות.

בהיותי מבקר חיילים בגבול עזה, ניגש אלי חייל שזה עתה יצא מתוך עזה. החייל נראה כחוש ועייף. מתברר שהוא היה שבוע וחצי בתוך הטנק, ולא יצא ממנו. שאלתו של החייל: האם יכול להתפלל בתוך הטנק, שהרי גם עשיית הצרכים נעשית בתוך הטנק (בתוך קופסאות)!

שמחתי והתרגשתי לשמוע שאלה זו. כשהייתי בארצות הברית (להעברת שיעורים ועבור תעסוקטיף) סיפרתי למישהו שאלה זו. אמר לי: “הרי הוא עוסק במצווה ועוסק בפיקוח נפש, ואם כך, הוא פטור מן התפילה!”. עניתי לו: מעולם לא פנה אלי חייל בבקשה שאפטור אותו מתפילה. להיפך, חיילים רוצים להתפלל, חיילים רוצים קשר נוסף ומיוחד עם הקב”ה. גם חיילים שאינם דתיים חיפשו דרכים להרבות בתפילה ובקיום מצוות במציאות זו.

תפילה במקום של צואה

הגמרא בברכות כה. אומרת שישנו איסור תורה לומר קריאת שמע או לברך או להתפלל כנגד צואה גלויה. דבר זה נלמד מן הפסוק “והיה מחניך קדוש” (דברים כ”ג, טו).

אולם, הגמרא שם (כה:) אומרת, שאם הצואה מכוסה, אפילו בכלי של זכוכית (שרואה דרכו את הצואה) מותר לומר קריאת שמע כנגדה, כיוון שבפסוק הקודם (יד) כתוב: “וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ” ומיד אחר כך (טו) כתוב: “כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ”. כלומר, שכאשר הצואה מכוסה, נחשב המחנה לקדוש.

דין זה נפסק להלכה בשו”ע בסימנים ע”ה, ע”ט ופ”ז (ג).

ישנו חילוק בין ריח שיש לו עיקר (כמו צואה) ובין ריח שאין לו עיקר (למשל, כשהסתלק מקור הריח אך עדיין יש ריח רע וכדומה). ריח שיש לו עיקר – אסור מן התורה לומר לידו דברים שבקדושה (“ושבת וכסית את צאתך, כי ה’ א-לקיך מתהלך בקרב מחניך… והיה מחנך קדוש” – דברים כ”ג, יד-טו).

ריח שאין בו עיקר – איסורו רק מדרבנן (הקדמת המ”ב לסימן ע”ט). כאשר יש ריח שיש לו עיקר, אך הוא ברשות אחרת, או מאחורי מחיצה, נחלקו הפוסקים האם נחשב כריח שיש לו עיקר או שאין לו עיקר, והמ”ב הקל בכך בשעת הדחק (עיין הקדמת המ”ב לסימן ע”ט, בדין השביעי, וכן בס”ק יח). דבר הנמצא בחדר אחר (גם אם הדלת פתוחה) נחשב כרשות אחרת (עיין שו”ע, ע”ט, ב, ונו”כ), או אם יש ווילון (שו”ת ציץ אליעזר, ח”כ י”א) וכדומה.

אם הצואה ברשות אחרת ואין ממנה ריח רע ניתן להקל ולהתפלל ולומר דברים שבקדושה (עיין במ”ב בהקדמה לסימן ע”ט בדין השביעי, ובבה”ל, ד”ה דווקא).

הגדרת ‘רשות אחרת’

כיצד נחשיב את הצואה כנמצאת ברשות אחרת? אפשרות אחת היא לעשות מחיצה של עשרה טפחים. מדברי המשנה ברורה (שט”ו ס”ק י; בה”ל ר”מ ו) עולה שהמחיצה צריכה להיות מחוברת גם למטה כדי שתיחשב כמחיצה. אולם, החזון איש סבר שכאשר המחיצה נמצאת בתוך בית, אין היא צריכה להיות מחוברת, וכתב בשו”ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן יא) שהפוסקים הכריעו כדעת החזון איש:

הרי זה מקובל על כולנו הכרעתו של הגאון החזו”א ז”ל שסובר שבתוך בית אין צורך שתהיה המחיצה מחוברת גם בקצה התחתון, אשר בעצם אנו מוצאים שעקרונית סוברים בכזאת גם ההלכות קטנות שמובא בבאה”ט בסי’ תר”ל סק”י, וכך מביא בספר פתחי תשובה על או”ח סימן ר”מ בשם שו”ת עולת שמואל דכיון שעומד בבית שאין שם רוח לא בעינן הידוק.

דרך נוספת להפוך את הצואה לרשות אחרת היא על ידי כיסוי. כך מבואר בשו”ע (פ”ז, ג):

מותר לקרות ק”ש בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן ע”ט, וכן אם כפה עליהם כלי אע”פ שהם עמו בבית, הרי אלו כקבורים ומותר לקרות כנגדו.

בביאור הלכה (שם ד”ה וכן אם) מביא מחלוקת בעניין זה:

וכן אם כפה וכו’ – כתב הלבוש אם העמיד להגרף והעביט בתוך כלי שמחיצותיה גבוהין יותר מן הגרף והעביט עד שאינן נראין הוי כמכוסין ומותר אם אין ריח רע אבל הנ”ץ והל”ח חולקין וסוברין דלא מהני אם לא כשמחיצותיה גבוהין יותר עשרה טפחים כ”כ א”ר.

אולם, מחלוקת זו היא כאשר הכלי פתוח למעלה (ובתוך הכלי שם את הגרף או העביט). ברם, אם הכלי סגור, הרי שאין צורך בעשרה טפחים, ונחשב כנמצא ברשות אחרת.

ואם יש ריח רע, כיוון שהצואה ברשות אחרת, ניתן לרסס במטהר אוויר, ולומר דברים שבקדושה (עיין בשו”ת מנחת יצחק ח”ח סימן ט’; שו”ת ציץ אליעזר, חי”ב י”ב וח”כ י”א; שו”ת שבט הלוי ח”ג י”ז וח”ד קנ”ז)[1].

מקום ריח רע

אמנם אין צורך בהיתר נוסף, אך מכל מקום יש לדון, גם ביחס לריח (בפרט אם הצואה נחשבת כרשות אחרת) האם בהכרח שריח זה נחשב כריח רע. ריח רע הוא דבר המשתנה ממקום למקום. אם זהו ריח ש”דרך בני אדם להצטער מאותו ריח” הרי שהוא מוגדר כריח אסור (שו”ע פ”ו א, ומ”ב שם ס”ק א). אולם, אם זהו ריח שרגילים בו (כמו קיבוצים שיש בהם ריחות שתושבי המקום רגילים בהם) הרי שריח זה איננו אוסר. מאידך, אם ישנו ריח שמפריע לבני אדם, אלא שיש אדם מסוים שעבורו אין זה מפריע, הרי שעדיין יש בכך איסור (מ”ב, פ”ה ס”ק ז). במקרה שלנו, כיוון שהחיילים התרגלו לריח, הרי שעבורם אין זה ריח רע, ויש מקום לדון האם היה ניתן להקל באופן זה אף ללא מטהר אוויר, וייתכן שבדוחק יש מקום להקל בכך, אם כי ייתכן שעדיף במקרה זה להתפלל בהרהור.

לסיכום

חיילים הנמצאים בטנק סגור, ובתוך הטנק יש צואה, ישימו את הצואה בתוך כלי סגור, וכך יוכלו להתפלל כאשר אין ריח רע. כיוון שהצואה נחשבת באופן זה כ”רשות אחרת” הרי שניתן לבטל את הריח על ידי מטהר אוויר (ובדוחק יש מקום אולי להקל, אם כל הנמצאים שם התרגלו לריח, ועבורם הוא לא משפיע).

[1] אף אם היינו דנים באותה רשות, יש מחלוקת האם סילוק ריח על ידי מטהר אויר מועיל. כך הביא בשו”ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן י”א): “בספרי שו”ת ציץ אליעזר חלק י”ב סימן י”ב שהבאתי מכמה גדולי פוסקים [כספר זכות אבות (קוראייט) וספר פתח הדביר, ושו”ת חינא דחיי, ועוד] דס”ל שיש ביטול לריח רע ע”י מוגמר של בשמים בכל גוונא ואפילו ברשות אחת יעו”ש”. אמנם, רבים חולקים על כך, וביניהם הגרשז”א (עיין נשמת אברהם, פ”ז, ג, ס”ק ו, אות 2), אך במקרה שלנו, ממילא הוי רשות אחרת, כי הצואה בתוך כלי.

The post האם מותר להתפלל בטנק שיש בו טינופת וריח רע? appeared first on סולמות.