האם אדם שרגיל במשך השבוע להשאיר כלים בכיור, צריך לנהוג כך גם בשבת ולא לשטוף כלים מעבר למה שהוא רגיל? או שמא גם אדם שלא מקפיד שהכיור יהיה נקי, אך בשבת רוצה שהמטבח יהיה נקי אחרי הסעודה, רשאי לשטוף את הכלים בשבת?

תשובה

המשנה (שבת קיג.) אומרת שמותר לקפל בגדים בשבת (בדרך המותרת בשבת – עיינו שו”ע, או”ח ש”ב), אם הקיפול נעשה לצורך השבת. אך אם הקיפול הוא לצורך מוצאי שבת – הדבר אסור. הגמרא (קיח.) מביאה ברייתא האומרת דברים דומים ביחס לשטיפת כלים בשבת:

תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית – מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים – מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח. אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות, מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה.

אם כן, מותר לשטוף כלים בשבת עבור הסעודה הבאה, ולכן משעות אחר הצהריים אסור לשטוף כלים, שהרי אין לו צורך בהם בשבת. עם זאת, מותר לשטוף כוסות וצלוחיות במהלך כל היום, כיוון שיש סיכוי שיצטרכו לשתות בהן גם מן המנחה ולמעלה. וכך נפסק בשולחן ערוך (שכ”ג, ו).

מדוע נאסרה שטיפת הכלים לצורך מוצאי שבת? הרמב”ם (שבת פכ”ג ה”ז) מבאר ששטיפת הכלים נחשבת כתיקון כלי, ולכן הדבר אסור בשבת (אך אין זה תיקון של ממש אלא רק פעולה שדומה לתיקון, ולכן מותר לשטוף את הכלים אם יש בהם צורך לשבת עצמה). אולם הראב”ד (שם) כותב ש”כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול”, כלומר, האיסור הוא מפני שאדם טורח בשבת לצורך יום חול: השבת קדושה מאוד. כאשר אדם טורח בשבת עבור יום חול, הרי שיש בכך זלזול בקדושת השבת, ולכן אסרו חכמים טִרחה בשבת עבור יום חול (וייתכן שזו גם כוונת הרמב”ם, עיינו מגיד משנה שם ושו”ת הרדב”ז, ח”ה סימן ק”ל, ואכמ”ל).

שטיפת כלים כדי שהמטבח יהיה מסודר

האם מותר לשטוף כלים כדי שהמטבח יהיה מסודר? המשנה ברורה (ש”ב ס”ק יט) כותב בשם המגן אברהם (ס”ק ו) ביחס להצעת המיטה בשבת:

אין מציעין משבת למוצאי שבת. ומכל מקום אם המטה עומדת בביתו והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך – מותר להציע, דמקרי צורך שבת.

כלומר, על אף שאין לאדם צורך בסידור המיטה הוא שטיפת הכלים עבור השבת, הרי שאם השארתם בצורה לא מסודרת גורמת ביזיון לשבת, מותר לסדר את המיטה ולהדיח את הכלים. ובשו”ת מהרש”ג (ח”א, או”ח, סימן ס”א) הוסיף, שאף אם עושה כדי שהבית יהיה נאה יותר (והדבר חשוב לו לשבת), ולא רק כדי למנוע ביזיון, מותר להדיח כלים או להציע את המיטות:

אם רוצה להציע המטות או להדיח כלים בשבת בשביל שהבית [יהיה] נאה יותר… כי הם קישוט להבית, אזי באמת מותר להדיח ולהציע גם בשבת.

יישום הדין

כיצד מיישמים הלכה זו למעשה? מסתבר שהיישום משתנה ממקום למקום. לדוגמה, השארת כלים בכיור מסעודת ליל שבת עד מוצאי שבת – מפריעה כיום לאנשים רבים. לכן, בדרך כלל שטיפת כלים מלוכלכים מסעודת ליל שבת היא בדרך כלל צורך השבת.

לעומת זאת, לגבי שטיפת כלים מסעודת יום השבת, הרי שעבור רוב האנשים, השארת כלים בכיור במשך כמה שעות איננה מפריעה. בנוסף, צריך לדאוג לכך שהשבת לא תהפוך ליום של טִרחה וליום של הכנה לחול. לכן, בדרך כלל אין לשטוף את הכלים מסעודת הצהריים. עם זאת, אנשים שרגילים לשטוף כלים ולרוקן את הכיור מיד לאחר כל ארוחה בימות החול, והדבר משמעותי עבורם גם בשבת, יכולים להקל לשטוף גם את הכלים של סעודת הצהריים, מצד כבוד השבת (עיינו שולחן שלמה, או”ח שכ”ג, ו, ס”ק ג. וכל זה בתנאי שהמטרה היא באמת הניקיון והסדר בשבת עצמה, ולא חיסכון במשימות במוצאי שבת).

האם אדם שלא רגיל לשטוף כלים בימות החול מיד לאחר הארוחה, אבל הדבר חשוב לו בשבת מפני “כבוד השבת”, יכול לשטוף כלים בשבת? כיוון שהמטרה היא כבוד שבת, ובהנחה שאכן הדבר משמעותי לשבת, אינני רואה איסור בדבר. כמו כן מסתבר שכאשר יש כמות כלים חריגה (כגון שהיו אורחים ויש כעת כלים מלוכלכים רבים מאוד במטבח) – מותר יהיה לשטוף כלים גם לאדם שלא רגיל לשטוף כלים מיד לאחר הארוחה. אולם בכל המקרים הללו  צריך שהמטרה תהיה באמת כבוד השבת, ולא חסכון זמן במוצאי שבת.

סידור הכלים במדיח

האם מותר לסדר את הכלים במדיח? לכאורה הדבר אסור, שהרי זו ממש הכנה מקודש לחול. אולם יש מקום לדון בכך. השארת הכלים במדיח מאפשרת להשאיר את הכיור נקי בשבת עצמה. לכן, אדם שחשוב לו שהכיור יהיה נקי לצורך השבת, יכול לשים את הכלים במדיח, שהרי הוא עושה זאת לצורך השבת. עם זאת, צריך לעשות זאת באופן שאינו גורם לטִרחה יתירה, ושאינו ניכר שעושה זאת לצורך יום חול. לכן, ניתן להוריד את הלכלוך ואולי אף לשטוף קלות במים (שהרי אנשים רבים עושים כך גם כששמים בכיור, בכדי שלא יהיה לכלוך בכיור, והשארתם שם תהיה נעימה יותר) ולשים אותם במדיח, אך לא יתעמק בסידור הכלים במדיח. ומעין זאת כתב גם בשו”ת אגרות משה (או”ח, ח”ד, סוף סימן ע”ד):

כלים מלוכלכים מסעודת שבת האם מותר להניחם במדיח הכלים (דישוואשער) לרחצם לאחר השבת, וכן האם מותר לסדרם כפי שצריך להדחתם.

תשובה: מותר, ואין בזה משום הכנה, שבשביל היום טוב לאנשי הבית שלא יתראו בבית במקום שבאים לשם כלים מלוכלכים, וטוב יותר להניחם שם מלכסותם. אבל לסדרם בכוונה אסור מצד הכנה, ולפעמים גם משום בורר. ובלא כוונה, אלא שמתחלה לסלקן מעל השלחן היה נקל לסלק גדולים עם גדולים וקטנים עם קטנים – מותר.

חשוב לשים לב מראש שאין במדיח הכלים נורות העשויות להידלק בשבת במהלך פתיחת הדלת או במהלך הנחת הכלים, וכמובן שאין להפעיל את המדיח בשבת, גם לא באמצעות שעון שבת (אלא אם המדיח הותאם לשימוש בשבת על ידי טכנאי של צומת וכדומה).

לכן למעשה, אם רוצים לשים כלים במדיח בכדי שהכיור יהיה נקי יותר לכבוד השבת, מותר לעשות זאת, אם אין בכך טִרחה יתירה. כמו כן מותר להוריד את הלכלוך מהצלחות ולשטוף קלות במים (בדומה למה שעושים כששמים כלי בכיור), אך לא להתעמק בסידור הכלים במדיח, על מנת להימנע מבעיות נוספות של בורר.

פינוי השולחן לאחר סעודה שלישית

האם ניתן לפנות את השולחן בסיום סעודה שלישית, לפני צאת השבת? כפי שראינו, ניתן לעשות פעולות המסייעות לשבת עצמה. לכן מותר להסיר כלים מן השולחן ולהחזירם למקרר בסעודות הראשונות של השבת. אולם בסעודה שלישית, המסתיימת ממש לקראת מוצאי שבת, אין להוריד כלים, שהרי אין כאן כל צורך לשבת (אלא אם כן רגילים לפנות את הכלים המלוכלכים לקראת מנה אחרונה, כדי שיהיה נעים יותר בשעת אכילתה וכדומה).

The post שטיפת כלים בשבת appeared first on סולמות.

האם ישנו גודל מסוים לכיפה? האם הכיפה צריכה לכסות את רוב הראש?

תשובה

ישנם כמה טעמים להליכה עם כיפה. טעם אחד הוא שהכיפה קשורה לנוכחות השכינה. הגמרא (קידושין לא.) אומרת:

רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי.

רב הונא בנו של רב יהושע לא היה הולך ארבע אמות בלי כיפה, כי אמר “שכינה למעלה מראשי”. מדבריו נראה שהצורך לכסות את הראש הוא מחמת נוכחות השכינה, כדי להתנהג כלפיה בכבוד.

אולם מסוגיה אחרת נראה שמטרת חבישת הכיפה איננה כבוד כלפי השכינה אלא פעולה שמשפיעה עלינו. הגמרא (שבת קנו:) מספרת שאמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק שבנה יהיה גנב. אמרה האמא לבנה: תמיד תכסה את ראשך (=תשים כיפה) כדי שתהיה לך יראת שמים. כיצד הכיפה גורמת ליראת שמים? נראה שהכיפה היא מעין תזכורת תמידית לאדם ששכינה מעל ראשו, וממילא כאשר הוא זוכר את ה’, הוא מתחזק ביראת שמים. זכירת ה’ מסייעת לאדם שלא ייכשל בעבירות (ראו את דברי הרמ”א בפתיחת השולחן ערוך, או”ח א’, א), ואם כך הכיפה היא מעין “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, וממילא היא מסייעת לנו לפעול נכון.

סמל והצהרה

אם הטעם לחבישת כיפה היה רק כדי לחזק יראת שמים או אפילו כדי לנהוג בכבוד כלפי השכינה, ייתכן שחבישת הכיפה במשך כל היום הייתה רשות ולא חובה, ורק בתפילה, שיש בה מפגש עם השכינה, הייתה חובה לחבוש כיפה (וכך מבואר באורחות חיים, תפילה, סימן מ”ח, בשם מהר”ם מרוטנבורג, וכך משמע מהגמרות שהזכרנו). אולם מדברי הבית יוסף (או”ח מ”ו) עולה שיש חובה לכסות את הראש במשך כל היום, ואם כך יש להבין מה טעם הדבר.

ואכן, הט”ז (ח’, ס”ק ג) כותב שכיום ישנו איסור ללכת בלי כיפה, כיוון שהגויים מסירים את הכובע (מיד כשיושבים), וממילא ההולך בלי כיפה עובר על איסור הליכה בחוקות הגויים. ואמנם במציאות מסתבר שכיפה איננה חוקות הגויים (עיינו מטה אפרים ברכות, סוף פרק ז’; שו”ת יחוה דעת, ח”ד, סימן א’), אבל יש בה סמל והצהרה של אדם המקבל על עצמו עול מלכות שמים.

סמל הוא דבר חשוב ומשמעותי. הגמרא (סנהדרין עד:) אומרת שאפילו קשירת הנעליים באופן שבו נוהגים כל היהודים, זהו סמל חשוב עד כדי כך שאין לשנות אותו אפילו בשעת השמד. הדבר קיים כיום אצל כולנו. כאשר אנחנו רואים אדם המבזה את דגל ישראל, הדבר כואב לנו. אמנם זהו רק סמל, אבל אנחנו מבינים עד כמה חשוב הסמל ועד כמה הוא משמעותי עבורנו. חבישת כיפה מראה לאן אנחנו שייכים, מי המלך שלנו, למי אנחנו נאמנים!

אם כך, ניתן לומר שהכיפה איננה רק כבוד לשכינה, אמצעי לחיזוק יראת שמים או סמל, אלא היא הצהרה ברורה שאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ושאנחנו נאמנים לה’ יתברך!

לעשות רושם

שמעתי סיפור מרגש ממר חגי כרמי, הנמצא בדרגה גבוהה בצבא (בתחומי המחשוב): כרמי הוא בעל תוקע. במסגרת הצבא, הוא נסע לשנת לימודים באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, בארצות הברית. בתחילת שנת הלימודים החדשה, כל התלמידים (כ-500 תלמידים) הציגו את עצמם, ברצף, אחד אחרי השני. לכל אחד מתלמידים החדשים היו חמש עשרה שניות בכדי להציג את עצמם.

כרמי התלבט – כיצד ניתן להגדיר את עצמך בחמש עשרה שניות? כשהגיע תורו – הוא אמר את שמו, ושהוא מישראל, ולקח שופר ותקע – תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

דבר זה עשה רושם גדול על כל הנוכחים, וגם לאחר זמן רב כולם זכרו את הרגע הזה.

צריכים לזכור תמיד: אנחנו שמחים להיות יהודים, ולא מתביישים בכך! אנחנו שמחים להיות עבדי ה’! וכך כותב הרמ”א (שם) בהמשך הדברים שהזכרנו:

ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך.

עלינו לעשות רצון ה’, לפעול כרצונו ואף להתלבש כרצונו, גם אם הדברים שונים מהחברה שסביבנו. עלינו צריכים לשמוח ולא להתבייש בזהות היהודית שלנו ובזהות הדתית שלנו.

לעיתים אנשים חוששים ללבוש בגדים המשייכים אותם לחברה “דוסית”. הם חוששים לשים כיפה גדולה מידי, חוששים ללבוש בגדים צנועים מידי. אולם אנחנו לא חוששים – להיפך! אנחנו שמחים ומניפים את הדגל שלנו – דגל ה’. אנחנו שמחים להיות יהודים! שמחים להיות דתיים! שמחים להיות עבדי ה’! אדם ההולך עם כיפה – יודע גם שהוא מייצג את ה’, שליח של ה’, וממילא הוא יודע שיש לו אחריות להתנהג בהתאם – ביושר, במוסריות ובערכים.

מהו הגודל שבו צריכה להיות הכיפה?

לאור הטעמים השונים נבוא לדון בגודלה של הכיפה. אם הצורך בחבישת כיפה הוא כדי לכבד את השכינה, ייתכן שצריך לכסות את רוב הראש. אולם אם יש כאן תזכורת עבורנו, הרי שהכיפה צריכה להיות בגודל שבו נשים לב שהיא נמצאת מעלינו, והדבר יאפשר לנו לזכור מציאות ה’.

אם חבישת כיפה היא סמל והצהרה שאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, מסתבר שגודל הכיפה אמור להיות באופן שניתן לראות אותה בצורה ברורה, ולא כיפה שבקושי נראית, כדי שההצהרה תהיה ניכרת וברורה. כעין זה כתב הרב עובדיה יוסף (שו”ת יחוה דעת שם):

מכל מקום גם בכיפה קטנה אפשר לדון להקל, ובלבד שתהיה נראית היטב מכל צדדי הראש, הן מלפנים הן מאחור. ולא כיפה קטנה שבקושי אפשר להבחין בה.

הוא מוסיף שם, שבשעת קריאת שמע ותפילה צריכה הכיפה לכסות את רוב הראש, אולם, מסתבר שאין בכך חובה הלכתית, אלא רק הידור.

הלכה למעשה

מסתבר שמצד הדין, הכיפה איננה חייבת לכסות את רוב הראש, אלא די בכך שהיא בולטת וניכרת, וניתן לראות בכך שהאדם מצהיר בכך שהוא מקבל מלכות ה’ על עצמו. בכיפה קטנה יותר, שאינה ניכרת כל כך לסובבים, יש אמנם תועלת בכך שהיא מזכירה לפחות לאדם עצמו, ששכינה מעל ראשו (ראו שו”ת האלף לך שלמה, או”ח, סימן ג’), אולם לכתחילה טוב שהכיפה תהיה ברורה וניכרת מכל צד.

ישנו הידור בכך שהכיפה תהיה בגודל משמעותי (ותוספת הידור כשהיא מכסה את רוב הראש ונראית מכל צד), הן לעניין תפילה וברכת המזון (אם כי אין חובה כזו מצד הדין, אפילו לתפילה וברכת המזון) והן מפני שהיא מראה שאדם גאה ושמח בשייכותו לעולם תורה ומצוות, גאה ושמח ומודה על כך ש”ברוך אלקינו שבראנו לכבודו… ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”.

The post מהו גודל הכיפה? appeared first on סולמות.

שלום הרב, האם מותר לשמוע מוזיקה או ללכת להופעות בשלושת השבועות? ומה הדין לגבי הליכה לים, קניית בגדים חדשים או חתימה על חוזה חדש?

תשובה

חז”ל אומרים (גיטין דף ז.) שבעקבות החורבן לא היו מנגנים בכלי שיר בכל השנה, וכך פוסקים הרמב”ם (תעניות פ”ה הי”ד) והשולחן ערוך (תק”ס, ג). העצב בעקבות חורבן הבית היה גדול כל כך, עד שלא ניתן לנגן בכל השנה. זאת ועוד – בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה בו שירת הלויים בזמן הקרבת קרבן התמיד, בזמן ניסוך המים ועוד, והיא הייתה מלווה בכלי נגינה. ייתכן שביטול שירת הלויים בעקבות החורבן גרם לכך שלא רצו להתיר נגינה בכל השנה.

למרות זאת, למעשה המנהג הנפוץ הוא להקל ולשמוע מוזיקה במשך השנה כולה (רמ”א תק”ס, ג. ועיינו שו”ת יחוה דעת, ח”ו, סימן ל”ד). אולם לגבי ימי בין המצרים כתבו הפוסקים שאין להתיר ריקודים ומחולות בימים אלו (מגן אברהם תקנ”א ס”ק י, משנה ברורה שם; שו”ת יחוה דעת שם ועוד).

לכן, אסור ללכת להופעות או לאירועים משמחים בימים אלו (וגם לזמר עצמו אסור להופיע), מפני שהם ימים של צער ושל כובד ראש בעקבות החורבן. אמנם הדבר דורש מאמץ, אולם עלינו להתאבל על החורבן ועל מאורעות העבר, כדי לסלול את הדרך לבניין העתיד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר אלקטרוני

בעקבות דברי הפוסקים שכתבו שאין לעשות ריקודים ומחולות בזמן זה, כתבו חלק מפוסקי דורנו, שאין לשמוע מוזיקה מרדיו או ממכשיר אלקטרוני בבין המצרים. ואכן, רבים אינם שומעים מוזיקה כלל בשלושת השבועות.

אולם יש מקום לדון בכך במציאות שלנו. במציאות שלנו, רבים שומעים מוזיקה בצורה שגרתית. כך הם נוהגים, כך הם לומדים וכדומה. לנקודה זו יש משמעות לא רק בגלל הצורך, אלא גם בגלל המשמעות של המוזיקה בימינו.

נראה שבעבר, כאשר לא היו רגילים כל כך לשמוע מוזיקה, הרי שגם לשמיעת מוזיקה מרדיו וכדומה הייתה משמעות של שמחה. אולם כיום, כאשר מוזיקה היא דבר שגרתי, מסתבר שישנה מוזיקה רבה שאין בשמיעתה שמחה אלא הנאה, ומדברי הפוסקים נראה שרק מוזיקה של שמחה נאסרה (“ריקודים ומחולות”, כלשונו של המגן אברהם).

כדברים אלו כתב הרב דייכובסקי בשם הרב פיינשטיין (‘מנהגי אבלות בימי בין המצרים’, תחומין כא, עמ’ 70-65), להתיר מוזיקה שאינה מביאה לידי ריקוד. ומעין זאת כתבו בשו”ת בנין אריאל (עמ’ 63-66) בשם הרב זלמן נחמיה גולדברג, שמותר לשמוע מוזיקה לצורך מנוחת הנפש (ובשו”ת חלקת יעקב, סימן ס”ב, אות ב, התיר אף יותר מכך, כיוון שמכשירים אלו לא היו בזמן הגזרה).

למעשה נראה שיש לחלק בין המצבים הבאים:

• מוזיקה רועשת ושמחה – יש להימנע מלשמוע בבין המצרים.
• מוזיקה רגועה, שמטרתה הנאה ורגיעה – רבים נוהגים שלא לשמוע בשלושת השבועות, אולם מי שרוצה להקל יש לו מי לסמוך (ועדיף שתהיה מוזיקה של שירי קודש שקטים). עם זאת, בתשעת הימים יש להימנע גם ממוזיקה כזו, מפני שבתשעת הימים ממעטים עוד יותר בשמחה. גם במקרים שהתרנו, ראוי לשמוע את המוזיקה באזניות וכדומה, בצורה אישית ולא ציבורית.
• שירים עצובים – ניתן להתיר לשמוע גם בתשעת הימים, שהרי שירים אלו אינם מובילים לשמחה, אלא אדרבה, להרהור ולמחשבה על חורבן המקדש ועל תיקון דרכינו.
• כלי נגינה – כל האמור לעיל הוא לגבי שמיעת מוזיקה ממכשיר אלקטרוני, אולם לגבי כלי נגינה יש להימנע לגמרי (וניתן להקל רק לצורך לימוד או פרנסה, אם כי בתשעת הימים ראוי להחמיר גם בכך).

האם מותר ללכת לים?

בשלושת השבועות אין איסור להתרחץ, ואם כן אין איסור מצד הדין בהליכה לים או לברכה. אולם יש לשקול שני גורמים: 1. שמחה (ולכן תלוי הדבר האם הולכים לרחצה, או שמא הולכת קבוצה של חברים לבילוי משמח וכדומה). 2. סכנה (כלומר, צריך לדאוג שלא יהיה סיכון מיוחד החורג ממצבו הרגיל של האדם – שו”ע תקנ”א, יז). כאשר הולכים לשם שחייה רגועה ולא לשם בילוי משמח, אין כל בעיה ללכת לים או לבריכה בשלושת השבועות (אך לא בתשעת הימים).

האם מותר לקנות בגדים חדשים?

נוהגים שלא לקנות בגדים חדשים או חפצים משמחים בשלושת השבועות. עיקר הטעם הוא כדי שלא לומר ברכת שהחיינו בשלושת השבועות (שו”ע שם), אולם למעשה התקבל שלא לקנות חפצים משמחים גם אם לא מברכים שהחיינו (אף שיש מקילים בכך במקרים מסוימים – שו”ת אגרות משה, או”ח, ח”ג, סימן פ’). מכל מקום מותר לקנות בגדים פשוטים (בוודאי לבנים, גרביים וכדומה) או חפצים פשוטים (משנה ברורה ס”ק מה), וכמו כן ניתן להקל אם יש הפסד.

חתימה על חוזה בשלושת השבועות

מותר לחתום על חוזה העסקה או שכירות דירה וכדומה בשלושת השבועות, עד ר”ח אב. מר”ח אב והלאה, ראוי שלא לחתום על חוזה שלא לצורך, מפני שממעטים במשא ומתן (שו”ע שם, ב), ובמיוחד אם מדובר בחוזה שיש בחתימתו שמחה מיוחדת. אך אם הימנעות מחתימה על חוזה תגרום הפסד (כגון שלא יחתמו איתו על החוזה, או שישכירו את הדירה לאדם אחר) – מותר לחתום על חוזה גם אחרי ר”ח אב, ולא צריך לחשוש ממזל רע וכדומה (ראו משנ”ב שם ס”ק יא).

עין טובה

איסורי שלושת השבועות אינם רק איסורי אבלות. יש בהם גם תזכורת לצער שיש לנו על חורבן הבית. לכן, צריך לשים לב בימים אלו להצטער ולדאוג על חורבן המקדש, לנסות להתחזק בקיום מצוות ובמיוחד באיסור לשון הרע ובחיזוק הראייה הטובה שלנו, שהרי “אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם” (הרב קוק, אורות הקודש, ח”ג עמ’ שכג-שכד).

The post מהלכות בין המצרים appeared first on סולמות.

למנהג האשכנזים, האם ניתן להעלות את העולה לתורה ללא הזכרת שם אביו, אלא כמנהג הספרדים – “שלישי יעלה בכבוד” וכדומה?

תשובה

במבט ראשון נראה שהזכרת שם העולה לתורה היא עניין טכני בלבד (שידעו למי קראו לעלות לתורה), ואם כך לכאורה לא צריכה להיות בעיה לקרוא לעולה באופן אחר, אם הוא ידע שעליו לעלות לתורה ולברך.

אך מסתבר שיש באופן הקריאה הזה עניינים חשובים וקדומים. הסידור הראשון שיש בידינו הוא סדר רב עמרם גאון. ושם כתוב (סדר שני וחמישי):

הכל הבו גודל לאלהינו ותנו כבוד לתורה, כהן קרב, כהן פלוני בר פלוני הכהן. ואם אין שם כהן, אומר ישראל קרב, ישראל.

אם כך, כבר בסדר רב עמרם גאון אנו רואים שמזכירים את שם העולה ואת שם אביו. ראשונים נוספים ציינו את הזכרת שם העולה ואביו, וביניהם מחזור ויטרי (סימן צ”ג), האור זרוע (ח”ב, שבת, סימן מ”ב) ועוד. גם הרמ”א (דרכי משה קל”ט, א; ובשו”ע שם, ג) כותב שאמנם אין חובה לקרוא לעולה בשמו ובשם אביו, אולם זהו “המנהג הפשוט בכל מקום”.

מדוע נהגו לקרוא בשם?

הראבי”ה (ח”ב, מגילה סימן תקע”ז) ביאר שהסיבה להזכרת שם העולה ושם אביו היא סיבה צדדית – כדי שלא יבואו לריב:

ומה שנהגו לומר “עמוד פלוני”, טעמא נמי משום אינצויי כהנים אהדדי או לויים או ישראל.

אולם רבי יצחק אייזיק מקומרנא (שולחן הטהור, קל”ט, ג) ביאר שיש לכך סיבה מהותית, שמכיוון שלכל אחד יש חלק בתורה, יש לומר את שמו ושם אביו, וכך העולה יתחבר לחלק שלו בתורה:

מן הראוי לדקדק הרבה כשקורין העולה לספר תורה, שיקראו אותו בשמו ובשם אביו בדקדוק גדול, כי שֵם כל ישראל ונפשו מרומז בתורה ויש לו חלק בתורה, על כן ידקדק בזה ואסור לו לעלות עד שיקראו לו.

בנוסף, בשו”ת בית יצחק (חלק תורת המנהגים, סימן כ”א) ביאר שיש בכך כבוד לתורה ולעולים (ובשערי אפרים א’, ה, כתב שיש להקפיד על הקריאה בשמו, כי הדבר משמעותי לענייני גיטין חלילה. ועיינו בכל זה בהמעין, גליון 236, טבת תשפ”א).

למרות זאת, מנהג הספרדים שלא לקרוא לעולה בשמו. כנראה שלפי מנהג זה, הקריאה בשם איננה עניין מהותי ונועדה רק למנוע מריבה, ולכן אם ישנו רמז ברור אחר שמתכוונים לעולה מסוים (כגון שקבעו איתו מראש, או שנתנו לו פתק ובה שם העלייה), לא צריך לומר את שמו. החיד”א (שו”ת חיים שאל, סימן י”ג) מוסיף ומסביר שאם אדם איננו רוצה לעלות לתורה, וכבר קראו בשמו, הוא עלול להיחשב למי שנותנים לו ספר תורה לקרוא ואינו קורא, שזהו אחד הדברים המקצרים ימיו ושנותיו של האדם (ברכות נה.), ולכן לא קוראים בשמו של העולה (וישנן גם סיבות נוספות להסבר מנהג זה).

האם ניתן לשנות את המנהג?

כאמור, מנהג האשכנזים לקרוא בשמו ובשם אביו. בשו”ת בית יצחק (שם) ובשו”ת ציץ אליעזר (חי”ז, סימן ט”ז) כתבו שאין לשנות המנהג, כיוון שמדובר במנהג קדום וחשוב ואין לשנותו. כך השיב (בתקיפות) גם בשו”ת אבני נזר (חו”מ סימן ק”ג):

בדבר אשר חדשים מקרוב באו וחפצים לשנות מנהג אבותינו להפר חוק מלקרוא בשם לעולי תורה, רק יעמוד כהן יעמוד לוי וכו’.

אשיבהו כי חלילה וחלילה להפר המנהג בקריאה לספר תורה בשמות אשר הנהיגו וגבלו ראשונים… ומהראוי שתדעו כי מנהגי ישראל לא על תהו נתיסדו ח”ו, ובכולם יש בהם סודות עמוקים ונכוחים למבין. וגם המנהג הזה לקרוא בשמות לעלות לתורה יסודתו בהררי קודש כנודע למביני מדע… ועתה אמרו לאחיכם עמי וקראו להם לשלום ותבארו להם המכתב באר היטב.

סיכום

מנהג הספרדים שלא לקרוא לעולה בשמו אלא לומר רק “שלישי יעלה בכבוד” וכדומה. טעם הדבר נובע מכך שהזכרת השם נועדה רק למניעת מריבות, ולכן כאשר ישנו סימן אחר וברור מיהו העולה, אין צורך לומר את שמו, או כדי שאם לא ירצה לעלות, לא ייחשב כאדם שקראו לו ולא עלה.

אולם מנהג האשכנזים לומר את שם העולה ואת שם אביו. זהו מנהג קדום שמובא עוד בסידור הראשון שיש לפנינו (סדר רב עמרם גאון) ובפוסקים רבים, וכך מבואר בדברי הרמ”א. לדבר זה יש גם טעמים פרקטיים (כדי למנוע מריבות וטעויות), אבל גם טעמים מהותיים (השם מסמל את החלק המיוחד שלו בתורה ובכך הוא מתחבר באופן מיוחד לתורה; העלייה בשמו ובשם אביו נותנת כבוד לתורה וכבוד לעולה; יש לכך משמעות במקרים של גירושין חלילה, כיוון שבהתאם לשם שבו קוראים לעולה לתורה יודעים את השם לכתיבת הגט).

למעשה, לכל מנהג יש מקור, וכל אחד יחזיק במנהגו. ולכן, האשכנזים צריכים להמשיך ולקרוא לעולה בשמו ובשם אביו, כי זהו מנהגם בהררי קודש, ויש לכך מקורות קדומים וטעמים חשובים (ואם יש מנהג מקובל מדורי דורות בבית הכנסת שלא לנהוג כך, יכולים להישאר במנהגם. אך אם שינו את המנהג בבית הכנסת בשנים האחרונות, נכון לחזור למנהג אשכנז המקורי ולקרוא לעולה בשמו ובשם אביו).

The post הזכרת שם האב בעלייה לתורה appeared first on סולמות.

The post צום לחולי קורונה – יום הכיפורים תשפ”ב appeared first on סולמות.

הצעה מעשית לראש חודש אב תש”פ

הקטורת הייתה עשויה מאחד עשר סוגים שונים של בשמים. את הקטורת היו הכהנים מקטירים בבוקר ובערב על גבי מזבח הזהב. ביום הכיפורים היה הכהן הגדול מקטיר את הקטורת בקודש הקודשים.

כוחה של הקטורת

הקטורת סייעה ביד אהרן לעצור את המגפה שפרצה מיד לאחר מחלוקת קורח ועדתו (במדבר י”ז). בעקבות זאת אמרו חז”ל (תנחומא, תצוה ט”ו): “ראה כמה חביב הקטורת, שעל ידי הקטורת נעצרה המגפה”. “קטורת” מלשון “קשר” – הקטורת יוצרת (או מחדשת) את הקשר בין עם ישראל לקב”ה, ועל ידי כך מונעת את המגפה. ועוד אמרו חז”ל (שם) שכל הקרבנות באים בכדי לכפר על חטאים, אולם, “הקטורת אינה באה לא על החטא, ולא על עוון, ולא על האשם – אלא על השמחה”. הקטורת לא מטפלת בבעיה ספציפית אלא מבטאת את עצם הקשר עם הקב”ה (וזו השמחה).

כיום איננו יכולים להקטיר קטורת, אולם זכר למעשה הקטורת אנו אומרים “פיטום הקטורת” בכל יום בתפילה (רמ”א, או”ח קל”ב, ב).

מדוע אמירת פיטום הקטורת עוזרת?

פרט לקשר שיוצרת הקטורת בין ישראל לקב”ה, היא יוצרת קשרים נוספים. חז”ל במסכת כריתות (ו:) גילו לנו את אחד מסודות הקטורת:

כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת.

אחד מסממני הקטורת הוא החלבנה, שריחה רע. היינו מצפים שרק בשמים שריחם טוב יהיו חלק ממרכיבי הקטורת, אך התורה אומרת שעל אף שריחה של החלבנה רע – היא חלק מסממני הקטורת. מכאן לימדונו חז”ל שכאשר עם ישראל במצוקה, צריך לשתף את כל חלקי הציבור בתפילה, למצוא את הגורם המאחד והמקשר בין כל חלקי העם, ומתוך כך תתקבל תפילתנו.

ויש להוסיף עוד, שהשכינה איננה שורה על יחידים כי אם מכוח הכלל. רק כאשר עם ישראל מחובר, יכולה השכינה לשרות על הכלל וגם על יחידים מתוך הכלל. הקטורת מבררת את אחדות ישראל, ומכוח האחדות יש השראת שכינה המפסיקה את המגפה.

נראה שזו הסיבה שהקטורת עצרה את המגפה בדיוק אחרי מחלוקת קורח ועדתו. מחלוקת זו, שבה אנשים חשובים בעם ישראל הפכו לבעלי מחלוקת, גרמה לפירוד עצום בתוך עם ישראל. הקטורת יצרה שוב את החיבור של כלל ישראל, וממילא גם היחידים שאינם שלמים המשיכו לקבל כוח של קדושה מכוח הכלל ולא מתו (עיינו בדברי מרן הרב קוק זצ”ל, אורות ישראל, ב’, ג).

באמירת פיטום הקטורת אנו יוצרים ברית של קרבה ואהבה בתוך עם ישראל ובין עם ישראל לבורא עולם. אנו באים יחד, באחדות ובאהבה, עומדים לפני ה’ ומצהירים על הנכונות שלנו לעשות רצון ה’ בעולם.

אמירת פיטום הקטורת בשעת מגפה

כפי שראינו, הקטורת סייעה ביד אהרן לעצירת המגפה. בזוהר (מדרש הנעלם, וירא קא.) מסופר שכאשר הייתה מגפה בעיר, שלח רב אחא ארבעה תלמידי חכמים לומר פיטום הקטורת בארבע קצוות העיר, והמגפה נעצרה. גם במקומות נוספים אומר הזוהר שאמירת פיטום הקטורת היא סגולה לעצירת מגפה (זוהר שם ק:; ויקהל ריח:).

ואכן, גדולי ישראל תיקנו לומר פיטום הקטורת בשעת מגפה (האר”י, שער הייחודים, פרק יג; של”ה פרשת קרח), וכך תיקן רבי עקיבא איגר בשעת מגפת החולירע (אגרות רבי עקיבא איגר, איגרת ע”א) וכן כתב ערוך השולחן (תקע”ו, ט).

הצעה מעשית לראש חודש אב

חז”ל לימדונו שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. מרן הרב קוק לימד, שאם נחרב הבית בגלל שנאת חינם, נשוב וניבנה על אהבת חינם (אורות הקודש ג’, עמ’ שכד).

לאור זאת נראה להציע, שבראש חודש אב יאמר כל אחד ואחד פרשת פיטום הקטורת ויקבל על עצמו אהבת ישראל כלפי כל אחד ואחד בעם ישראל. כמובן, פרט לתפילה, חובה קדושה על כל אחד ואחת להקפיד הקפדה יתרה שלא לעשות מעשים שיסכנו אותו או את הציבור.

בע”ה מתוך קבלת שלום ואחדות בעם ישראל, וקבלה של כולנו לעשות רצון ה’ בעולם ולקיים מצוותיו, נעורר רחמי שמים, ויסיר הקב”ה את המגפה מעלינו, מעל כל בית ישראל ומעל העולם כולו.

נוסח פיטום הקטורת

תָּנוּ רַבָּנָן: פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד, שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, מָנֶה לְכָל יוֹם, פְּרַס בְּשַׁחֲרִית וּפְרַס בֵּין הָעַרְבָּיִם, וּשְׁלשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמַחֲזִירָן לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְשׁוֹחֲקָן יָפָה יָפָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַקָּה מִן הַדַּקָּה.

וְאַחַד עָשָׂר סַמָּנִים הָיוּ בָהּ, וְאֵלּוּ הֵן: (1) הַצֳּרִי, (2) וְהַצִּפֹּרֶן, (3) הַחֶלְבְּנָה, (4) וְהַלְּבוֹנָה – מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. (5) מוֹר, (6) וּקְצִיעָה, (7) שִׁבֹּלֶת נֵרְדְּ, (8) וְכַרְכֹּם – מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. (9) הַקֹּשְׁטְ – שְׁנֵים עָשָׂר, (10) קִלּוּפָה – שְׁלשָׁה, (11) וְקִנָּמוֹן – תִּשְׁעָה. בֹּרִית כַּרְשִׁינָה תִּשְׁעָה קַבִּין, יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא, וְאִם אֵין לוֹ יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִוַּרְיָן עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע, מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהוּא, וְאִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ, וְאִם חִסַּר אֶחָד מִכָּל סַמָּנֶיהָ חַיָּב מִיתָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בֹּרִית כַּרְשִׁינָה שֶׁשָׁפִין בָּהּ אֶת הַצִּפֹּרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה, יֵין קַפְרִיסִין שֶׁשּׁוֹרִין בּוֹ אֶת הַצִּפֹּרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה, וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.

תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק, מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָהּ לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: זֶה הַכְּלָל, אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין, וְאִם חִסַּר אֶחָד מִכָּל סַמָּנֶיהָ חַיָּב מִיתָה.

תַּנְיָא, בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קוֹרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ, וְלָמָה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’.

ה’ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: ה’ צְ-בָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ: ה’ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ. וְעָרְבָה לַה’ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:

***

יהי רצון מלפניך, שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ויתחברו נשמותינו באהבה ובאחווה לעשות רצונך בלבב שלם ולשמור כל חוקי תורתך באהבה, ונזכה להשראת שכינה ולעצירת המגפה במהרה בימינו, בעגלא ובזמן קרוב, ככתוב (במדבר י”ז, יב-יג): “וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה”. אמן כן יהי רצון.

The post אמירת פיטום הקטורת בתקופת הקורונה appeared first on סולמות.

שלום הרב, כשאני נמצא במסעדה או במוסד ציבורי, אני חושש מהנגיעה בברז או בנטלה. לכן אני רוצה לחטא את הידיים באלכוג’ל או לשטוף ידיים בסבון לאחר הנטילה. האם הדבר אפשרי?

תשובה

נטילת ידיים היא מצווה חשובה, אך בוודאי צריך לשים לב בתקופת הקורונה כיצד לקיימה בצורה הראויה ביותר כך שלא תוביל לחשש סכנה.

שטיפה לאחר הניגוב

בגמרא (חולין קו.) מבואר שחכמים גזרו על הידיים שיהיו טמאות (שניות לטומאה) לפני אכילת הלחם, ולכן צריך ליטול ידיים לפני אכילת לחם כדי להסיר טומאה זו. אם אדם נטל ידיו וידיו עדיין רטובות, ונגע באדם אחר שלא נטל ידיו, האדם השני מטמא אותו, והוא צריך לנגב ידיו וליטול שוב, וכך נפסק בשולחן ערוך (קס”ב, ד):

אם נגע בהם אחר שלא נטל ידיו, בעודם לחות מן המים, צריך לנגבם ולחזור וליטול, שהרי זה טימאם ע”י המים שעליהם.

אך אם אדם ניגב את ידיו לאחר הנטילה וכעת הן יבשות, גם אם אדם אחר יגע בידיו – אינו צריך ליטול שנית, כיוון שהוא כבר סיים את הנטילה וידיו נטהרו, וכך כותב המשנה ברורה (ס”ק נו):

ודע דכל מה שצריך ליזהר שלא ליגע למעלה ממקום שהגיעו המים הוא רק בעוד ידיו לחות, דאחר כך כשכבר נגב ידו אין צריך ליזהר בזה כלל. ואף אם נתלחלחו אחר כך לית לן בה כיון שכבר טיהר ידיו ונגבן.

לפי זה עולה לכאורה, שלאחר שאדם ניגב ידיו הוא יכול לנקות אותן כעת באלכוג’ל או לשטוף עם מים וסבון, ואין בכך בעיה.

האם אפשר לשטוף ידיים בסבון לפני הניגוב?

המשנה ברורה (שם) מוסיף נקודה חשובה: הטומאה מגיעה רק מידיים שאינן נטולות, אבל לא מדבר אחר. כלומר, אם אדם נטל את ידיו (ולא ניגב) ונגע בידיו של אדם אחר שלא נטל את ידיו – ידיו טמאות ועליו ליטול שנית. אך אם הוא נוגע בחפץ כלשהו או אפילו באדם אבל לא בידיו אלא בזרועו וכדומה – הידיים אינן טמאות ולא צריך ליטול שוב את ידיו.

לפי זה עולה, שאפילו קודם ניגוב אין בעיה של טומאה כששוטף ידיו בסבון. לאחר הנטילה (ברביעית של מים בפעם אחת, או בשתי נטילות) המים שעל הידיים טהורים, וממילא שטיפה נוספת במים עם סבון או באלכוג’ל לא מטמאת שוב את הידיים (רק נגיעה בכפות ידיו של אדם שלא נטל ידיו מטמאת את הידיים).

הפסק בין הנטילה להמוציא

אולם עדיין צריך לברר אם אין כאן הפסק בין הנטילה להמוציא. הגמרא (ברכות מב.) אומרת: “תיכף לנטילת ידיים – ברכה”, ונחלקו ראשונים בביאור הגמרא: רש”י (שם), תוספות (שם) והרמב”ם (ברכות פ”ו ה”כ) סוברים שהכוונה היא שיש לסמוך נטילת ידיים של מים אחרונים לברכת המזון, ואילו הגהות מיימוניות (שם) וראשונים נוספים סוברים שהכוונה היא שיש לסמוך נטילת ידיים של מים ראשונים לברכת המוציא. כך משמע מן הירושלמי (ברכות פ”א ה”א) שכותב:

ג’ תכיפות הן… וכל מי שתוכף לנטילת ידיים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה.

ומשמע שמדובר במים ראשונים, שכן מים אחרונים הינם לאחר הסעודה וממילא לא שייך לומר שאם יסמיך מים אחרונים לברכת המזון השטן לא יקטרג בסעודה, שהרי הסעודה כבר תמה.[1]

השולחן ערוך (קס”ו) מביא את המחלוקת בשם “יש אומרים ויש אומרים”, ומסיים: “וטוב ליזהר”. ערוך השולחן (שם, א) מדייק מדבריו שמעיקר הדין אין כל בעיה של הפסק בין הנטילה לברכת המוציא,[2] אך הוסיף:

והאמת דהכל לפי העניין, ובדבר שיש צורך לא שייך הפסק כגון שמקום הנטילה רחוק ממקום האכילה אף יותר מכ”ב אמה לא מקרי הפסק, כיוון שזה מוכרח להעניין. והפסק לא מקרי אלא כששוהה ואין צריך לשהות… ויכול להיות הנטילה רחוק ממקום האכילה, וכן עיקר לדינא.

לכן במקרה שלנו, כיוון שהשטיפה איננה שהייה ללא הכרח, אלא יש בה צורך האכילה, שהרי שוטף ידיו כדי שיוכל לאכול, נראה שלפי כל הדעות ניתן לכתחילה להקל ולשטוף ידיים עם סבון אחרי הנטילה.

הפסקה בין הנטילה לניגוב

כל האמור הוא דווקא לגבי שטיפה לאחר הניגוב, אולם בין הנטילה לניגוב יש להיזהר מאוד שלא להפסיק, כיוון שלחלק מן השיטות רק בניגוב נגמרת מצוות הנטילה (עיינו שולחן ערוך קנ”ח, יא, ובנושאי הכלים שם). רבים מקפידים שלא לדבר בין הניגוב לברכת המוציא ואינם מקפידים לשתוק בין הנטילה והניגוב, אולם האמת היא שההקפדה צריכה להיות הפוכה:  בין הנטילה והניגוב אסור לדבר מצד הדין, ואילו בין הניגוב לברכת המוציא זוהי רק זהירות ולא מעיקר הדין (ומנהג העולם להקפיד בזה). וכך העיר בעל נודע ביהודה (דרושי הצל”ח, דרוש ד’, אות כב; הובא בשו”ת יביע אומר, ח”ח, או”ח סימן כ’ אות ו):

מה מאוד השגחתי בכמה סעודות, שאפילו תלמידי חכמים הלומדים אינם נזהרים מלהפסיק בין הנטילה לברכת על נטילת ידיים, ויותר המה נזהרים להפסיק אחר ברכת נטילת ידיים לברכת המוציא. וטעות היא בידם, כי קודם ברכת על נטילת ידיים, אם שח צריך ליטול שנית, ואחר ברכת על נטילת ידיים הוא רק זהירות בעלמא.

ואמנם ייתכן ששטיפת הידיים בסבון מיד לאחר הנטילה ולפני הניגוב לא תיחשב הפסק, כיוון שדבר זה הוא הפסק קצר והוא צורך האכילה (ואם עושה כך, עדיף לברך מיד לאחר הנטילה, לשטוף ידיים בסבון ולנגב), אולם לכתחילה ראוי לשטוף ידיים רק לאחר הניגוב, שדבר זה מותר ממש לכתחילה וכפי שביארנו.

מותר למצוץ אצבע?

אסיים עם שאלה מתוקה ששאלה אותי ילדה בת שלוש: האם מותר למצוץ אצבע בין נטילת ידיים להמוציא? נהניתי מהשאלה. בשו”ת הרשב”א או בשו”ת אגרות משה לא נשאלו שאלות כאלו. ולפי מה שלמדנו כעת, הדבר פשוט להתיר לאחר ניגוב הידיים.

למעשה, מותר לכתחילה ליטול ידיים, לברך ולנגב, ואחר כך לחטא את הידיים באלכוג’ל או לשטוף ידיים בסבון ולנגב. במקום צורך, ניתן ליטול ידיים, לברך, לשטוף במים ובסבון ולנגב (אולם עדיף לנהוג כדרך הראשונה). באופן זה נקפיד על נטילת ידיים ויחד עם זאת גם על ההיגיינה הנחוצה כעת מחמת הקורונה, וכך נאכל בקדושה ובטהרה, ונשמור על גופנו ועל נפשנו.

ברכת ה’ עליכם,

הרב יוסף צבי רימון

יו”ר עמותת סולמות

ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב

רבה של אלון שבות דרום

[1] אולם הגר”א בביאורו (סימן קס”ו) כותב שאפשר להסביר שמדובר על קטרוג בדיעבד על הסעודה שחלפה, על פי הגמרא בסנהדרין פט: (אם כי הסבר זה קצת דחוק בלשון הירושלמי).

[2] הרמ”א (שם) מוסיף, שמי ששהה כדי הילוך כ”ב אמה הרי זה הפסק, ומשמע שמעיקר הדין יש בעיה של הפסק בין הנטילה להמוציא, אך ייתכן שאין כוונתו להכריע אלא רק להסביר את הדעה שיש הפסק, וכן משמע במשנה ברורה (ס”ק ו).

The post חיטוי הידיים באלכוג’ל אחרי נטילת ידיים appeared first on סולמות.

שאלה

האם מותר לשטוף ידיים בסבון או באלכוג’ל בתשעה באב?

תשובה

הברייתא (תענית ל.) מציינת שאחד הדברים האסורים בתשעה באב הוא רחיצה וסיכה, כך נפסק בשולחן ערוך (תקנ”ד, א). בדרך כלל אסור לרחוץ בתשעה באב אפילו את הידיים, ולכן כאשר נוטלים ידיים בבוקר או אחרי שירותים, שופכים מים רק על האצבעות (שולחן ערוך שם, י; רמ”א שם, ט, על פי השולחן ערוך תרי”ג, ג, עיינו שם בפרטי הדינים).

רחיצה לשם הסרת לכלוך

הרחיצה שנאסרה היא רחיצה שיש בה תענוג, ואפילו קטן (משנה ברורה שם, ס”ק יט). לכן, כאשר מטרת הרחיצה איננה תענוג אלא הסרת לכלוך – מותר להסתייע במים על מנת לנקות את הלכלוך, וכך פוסק השולחן ערוך (שם, ט):

אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך, ולא יטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.

מטעם זה מותר גם ליטול את הידיים לפני התפילה (עד קשרי האצבעות), שהרי לא מדובר ברחיצה לשם תענוג אלא כדי להתכונן לתפילה (משנה ברורה ס”ק כא).[1]

סיכה לשם הסרת לכלוך

האם ההיתר של רחיצה לשם הסרת לכלוך נאמר גם לגבי סיכה? ביום הכיפורים נאסרה גם סיכה שנועדה להסרת לכלוך (שולחן ערוך תרי”ד, א; למעט עבור חולה שאין בו סכנה או תינוק), משום שבסיכה יש תענוג גדול יותר מאשר רחיצה (מגן אברהם שם, ס”ק א). האם זהו הדין גם בתשעה באב?

הרמב”ם (תעניות פ”ה ה”י) והשולחן ערוך (תקנ”ד, טו) כותבים שבתשעה באב רק סיכה של תענוג נאסרה, ואילו סיכה לשם הסרת לכלוך מותרת. הביאור הלכה (ד”ה סיכה) מסתפק בדבר זה ומביא מי שהחמיר בתשעה באב כמו ביום הכיפורים, אך מכל מקום למעשה מסיק הביאור הלכה שבתשעה באב נאסרה רק סיכה של תענוג.

מהי הסיבה להבדל בין יום הכיפורים לתשעה באב? הרב סולובייצ’יק (שיעורי הרב, תשעה באב, סימן כ”ה) מסביר, שביום הכיפורים האיסורים הם חלק מהשביתה הנדרשת ביום הכיפורים, הכוללת את כל צדדי החיים של האדם, ולכן גם סיכה שלא לשם תענוג אסורה, כי היא מפרה את השביתה הנדרשת. לעומת זאת בתשעה באב מטרת האיסורים היא שהאדם יימנע מתענוג ויתנהג כמו אבל, ולכן דווקא סיכה שיש בה תענוג אסורה, וסיכה שאינה לשם תענוג – מותרת.

שטיפה במים וסבון

מהי סיכה שאינה לתענוג? כל סיכה שמטרתה היא פעולה רפואית או הפגת ריח רע, איננה סיכה של תענוג. לכן, מותר למרוח משחה רפואית או וזלין, וכן להשתמש בדיאודורנט (אך ביום הכיפורים כאמור נאסרה גם סיכה שאינה לתענוג, וגם ישנה לעתים בעיית ממרח במשחות כאלו). מסיבה זו מותר גם לשטוף את הידיים במים וסבון לשם חיטוי, כי המטרה היא כלל לא תענוג אלא ניקיון וחיטוי.

שימוש באלכוג’ל

מה הדין בשימוש באלכוג’ל? מסתבר ששימוש באלכוג’ל טוב יותר (מבחינת הלכות תשעה באב) משימוש במים וסבון. שימוש במים וסבון הוא בוודאי בגדר סיכה, אלא שכאמור בתשעה באב זו סיכה מותרת כיוון שאינה לשם תענוג. לעומת זאת אלכוג’ל אינו בגדר סיכה כלל, כיוון שאין בו שום הנאה ותענוג, והוא תכשיר רפואי בלבד שנועד אך ורק לשם חיטוי הידיים.

לאור זאת יש יתרון בשימוש באלכוג’ל בתשעה באב על פי שטיפת הידיים בסבון, והשימוש בו מותר אפילו ביום הכיפורים.

לסיכום: מותר לחטא את הידיים בתשעה באב, ואין בכך איסור רחיצה או סיכה. טוב יותר לחטא בעזרת אלכוג’ל, אך מותר גם לשטוף את הידיים במים וסבון ואין בכך כל איסור בתשעה באב.

ברכת ה’ עליכם,

הרב יוסף צבי רימון

יו”ר עמותת סולמות

ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב

רבה של אלון שבות דרום

[1] כמו כן מותר לבשל או לשטוף כלים, אף שהידיים נרטבות (עיינו משנה ברורה ס”ק יט).

The post ימי קורונה- האם מותר לשטוף ידיים בסבון או באלכוג’ל? appeared first on סולמות.

שאלה

האם חולי קורונה צריכים לצום? האם יש הבדל בין חולים עם תסמינים ובין חולים ללא תסמינים (כששניהם מאומתים כחולים)? ומה דינו של אדם בבידוד?

תשובה

הברייתא (תענית ל.) מפרטת את איסורי תשעה באב:

תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה.

מה דינו של חולה בתשעה באב? השולחן ערוך (תקנ”ד, ו) פוסק שחולה שנפל למשכב או שנחלש כל גופו פטור מן התענית, גם אם אין בו סכנה (ראו משנה ברורה ס”ק יא).[1]

אכילה פחות מכשיעור

האם חולה שאינו מתענה בתשעה באב צריך לאכול פחות מכשיעור? בדרך כלל לא מקובל לנהוג כך בתשעה באב אלא ביום הכיפורים בלבד, וחולה הצריך לאכול בתשעה באב אוכל כרגיל, מפני שאין דין אכילה לשיעורין בתענית מדרבנן (ערוך השולחן שם, ז). למרות זאת, הביאור הלכה (שם, ד”ה דבמקום) כותב בשם ספר פתחי עולם, שבזמן מגפת החולירע ההמלצה היא לא להתענות, אולם יש להקפיד לאכול פחות מכשיעור, כי בכך לא עוקרים את התענית לגמרי.[2]

מה ההבדל בין המקרים? ייתכן, שכאשר אדם כבר חולה, הרי שכלל לא גזרו עליו לצום ולכן הוא יכול לאכול כרגיל. אך כאשר האדם כעת בריא, והוא אוכל רק כדי שלא יחלה (כגון כשיש מגפה), ראוי שיאכל פחות מכשיעור, שהרי הוא בריא, וכך דעת הגרש”ז אויערבך (הליכות שלמה, תפילה, ב’, דבר הלכה אות ב) והרב אלישיב (חג בחג, עמ’ קכד, סוף הערה 16). על בסיס חילוק זה חידש הגרש”ז אויערבך (שם) שמעוברת שאינה חולה אלא חלשה ורק חוששת שתהיה חולה, תאכל ותשתה פחות מכשיעור. ועוד כתב שם (הערה 4) שאדם שנמצא באזור חם מאוד, ישתה כרגיל מחשש סכנה, אבל לא יאכל, שהרי איננו חולה ולא בטלה התענית כלפיו.

למעשה, רבים מקלים שמעוברת (כשהתירו להן לא לצום) אינה צריכה להחמיר לשתות או לאכול פחות מכשיעור, אבל יש בכך הידור משום שבאופן זה הן לא עוקרות את הצום לגמרי.

מהי שתייה לשיעורין? שתייה לשיעורין היא שתייה של פחות “ממלוא לוגמיו” (חצי ממלוא הפה) כל ארבע דקות (שיעורי תורה, עמ’ רג-רד; מובא גם בכף החיים תרי”ח, מג).[3] אפשר למדוד שיעור זה בקלות: ממלאים את הפה מים ומרוקנים אותם לתוך כוס חד־פעמית. את כמות המים הזו מחלקים שווה בשווה בכוס חד־פעמית נוספת. הכמות שבכוס אחת היא שיעור ׳מלוא לוגמיו׳. אם אי אפשר למדוד בפה של אדם, מקובל לשער ש”מלוא לוגמיו” שיעורו רוב רביעית, דהיינו פחות מ-44 מ”ל.

מי נחשב ‘חולה’ בתקופת הקורונה?

בדרך כלל אנו מחשיבים חולה כאדם שחלש כל גופו או שנפל למשכב. גם חום מעל 38 מעלות נחשב כחולה. לעניין הקורונה: אין לנו מידע מספיק על מחלה זו. גם הרופאים אינם יודעים בצורה מלאה מהן ההשלכות של המחלה ומהן המאפיינים שלה. אולם ברור שהמערכת החיסונית חשובה כדי להתגבר על המחלה, וברור שצום מחליש את הגוף וגם את המערכת החיסונית. בעבר, במגפת החולירע, היו הנחיות שכולם יאכלו וישתו בצומות (כפי שראינו בביאור הלכה לעיל). המציאות שלנו טובה לאין ערוך מבחינה בריאותית, אך בכל אופן לאור חוסר הוודאות אין אנו רוצים לקחת סיכונים. לכן נראה להורות כך:[4]

• חולה עם תסמינים – לא יצום כלל (גם לא בערב).[5]
• חולה מאומת ללא תסמינים וללא חום – אם הוא חש בטוב (בסך הכל), נראה שיצום. עם זאת, חולה מאומת שחושש שהוא לא ירגיש טוב וכדומה, ישתה לשיעורין (בדרך זו האדם שותה בסופו של דבר את אותה הכמות שהוא זקוק לה, אלא שהשתייה באופן זה דורשות יותר מאמץ), ואם יש צורך יכול גם לאכול לשיעורין.
• חולה מאומת בקבוצת סיכון – יאכל וישתה גם אם אין לו תסמינים (ואם אפשר, ישתה ויאכל לשיעורין).
• אדם השוהה בבידוד – אם הוא בקבוצות הסיכון, נראה שישתה ויאכל לשיעורין. אם איננו בקבוצות הסיכון, ואין לו חולשה מיוחדת, נראה שיצום כרגיל (ואם חושש, ישתה ויאכל לשיעורין).

חולה ללא תסמינים, או השוהה בבידוד והוא בקבוצת סיכון או שהוא חושש – אם אין צורך שיאכלו בלילה, עדיף שיתחילו לאכול רק בבוקר, משום שהם עדיין לא נקראים חולה (לעניין אכילה ושתיה) בזמן זה (עיינו שערי תשובה לגאונים, סימן שכה; חג בחג עמ’ קכו-קכז, הע’ 21*). חולה עם תסמינים (או חולה ללא תסמינים בקבוצת סיכון) – פטור מן הצום גם בלילה.

ילדים קטנים

מצד הדין ילדים קטנים פטורים מתעניות, ומהמשנה ברורה (תק”נ, ס”ק ה) אף נראה שאין דין חינוך בצום. אולם בדרך נוהגים לחנך קטנים לצום מהגיל שבו הם מבינים את אבלות החורבן. עם זאת, כיוון שילדים מתענים רק מדין חינוך ולא מצד הדין, ילדים אינם משלימים את התענית (בפרט בי”ז בתמוז ובתשעה באב, החלים בימות הקיץ החמים). יש כאלו שהחינוך לתענית יהיה עבורם בכך שבלילה לא יאכלו ולא ישתו, ויש כאלו שיתענו גם בבוקר, עד השעה עשר או מעט אחר כך. במיוחד בשנה זו, קטנים יצומו רק בצורה סמלית (שלא מחלישה כלל את גופם, אבל נותנת להם מעט “איפוק” עד הארוחה). ראוי לתת לקטנים רק מאכלים פשוטים כדי שיחושו את אבלות החורבן (משנה ברורה שם).

דיני אדם שאוכל בתשעה באב

האוכל לחם בתשעה באב בשיעור כזית נוטל ידיים בלי ברכה (שש”כ פל”ט, הערה קה (במהדורה החדשה)), ואם אוכל יותר מכביצה, מברך על הנטילה. בברכת המזון יש נוהגים להוסיף “נחם”, במקום הסיומת הרגילה של “ובנה ירושלים” (רמ”א תקנ”ז, א), אך יש שכלל לא אומרים (משנה ברורה ס”ק ה) וכן דעת הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה עמוד רפח), ולדעתו שב ואל תעשה עדיף.

מי שלא מתענה יאכל מאכלים פשוטים ולא מאכלים מיוחדים (ירושלמי תענית, פ”א ה”ה; שו”ע תקנ”ד, ה).

כולנו תפילה שמתוך הצום, האבל והזעקה של תשעה באב, יהפוך הקב”ה את הימים האלו לימים של שמחה ובריאות, לנו ולכל ישראל ולכל העולם כולו.

ברכת ה’ עליכם,

הרב יוסף צבי רימון

יו”ר עמותת סולמות

ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב

רבה של אלון שבות דרום

[1] יולדת עד שלושים יום פטורה מן התענית, לאחר מכן מצד הדין חייבת בצום (שולחן ערוך שם, ה-ו). אך למעשה הדבר משתנה בהתאם לכוחותיה, להנקה, לגיל התינוק ועוד, ועליה לשאול רב. אישה בהריון חייבת לצום מצד הדין (שם, ה), אולם למעשה במקרים רבים יש להקל בדבר בגלל חשש לשלום העובר וכדומה, ולכן כל אחת תשאל רב בהתאם למצבה.

[2] ומעניין להוסיף שכתב שם שגם מי שמתענה יקפיד להישאר בביתו, ואם יוצא מהבית – חייב לשים מסכה(!): “ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעם ח”ו יש ליועצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפע”ר”.

[3] ובמקום צורך אפשר לשתות שיעור מלוא לוגמיו אפילו כל שתי דקות, כשיטה המקילה ביותר שהביא בשו”ת חתם סופר (ח”ו, סימן כ”ג).

[4] תודה לאחי היקר ד”ר אפרים רימון על הסיוע בהנחיות.

[5] חולה מאומת שמרגיש בסך הכול טוב, והתסמינים שלו הם רק איבוד חוש הטעם וכדומה, נראה שיצום לפי כוחו.

The post ימי קורונה- מי צריך לצום בט’ באב? appeared first on סולמות.

שאלה

האם אפשר לשמוע קריאת מגילה איכה בזום?

כיצד יש לנהוג ביחס לאמירת קינות השנה? המניינים קטנים, והעובדה שמתפללים בחוץ ומאוד חם מקשה מאוד על תפילה ארוכה. מה ניתן לעשות?

תשובה

קריאת מגילה איכה ואמירת קינות

קריאת מגילת איכה היא מנהג ולא חובה מן הדין, והיא נזכרת במסכת סופרים (י”ד, א; י”ח, ה) ולא בגמרא. לכן אין חובה לקרוא אותה מתוך קלף (עיינו מגן אברהם ת”צ, ס”ק ט; משנה ברורה שם ס”ק יט; מחצית השקל תקנ”ט, בתחילתו), והמנהג הרווח הוא לקרוא אותה מתוך תנ”ך מודפס ולא מתוך קלף (עיינו לבוש תקנ”ט, א). כמו כן, אין חובה לקרוא אותה דווקא בציבור, וגם היחיד יכול לקרוא אותה (חיי אדם קל”ה, יט; משנה ברורה תקנ”ט, ס”ק ה; כף החיים ס”ק י).

גם את קינות אין חובה לומר דווקא בציבור, וניתן לאומרן ביחיד (חיי אדם, משנה ברורה וכף החיים שם).

מניינים רחובות ומניינים מצומצמים

נכון להיום לצערנו עלינו להתפלל במנייני רחובות, שקשה להתפלל בהם בנחת, ובבית כנסת יכולים להיות רק עשרה אנשים. במניינים שבהם הנוכחים יכולים להתפלל גם באופן זה בדרך הרגילה ואין להם קושי בכך – ינהגו כרגיל ויתפללו כמו בכל שנה.

אך כאשר המניינים אינם נוחים, ובפרט במזג האוויר החם, ניתן לנהוג באופן הבא (לפי הצורך):

תפילת ערבית: יתפללו ערבית, יאמרו קדיש תתקבל אחרי התפילה (יאמרו קינה אחת או חלק מקינה), יאמרו מיד “ואתה קדוש”, קדיש שלם, עלינו. אחר כך ילכו כולם לביתם, ויאמרו איכה וקינות של הערב בביתם. כדאי ומומלץ שכל היחידים יאמרו יחד איכה וקינות דרך הזום, כאשר כל פעם מישהו אחר קורא את הפרק או את הקינה (אך כל אחד אומר בעצמו בלחש), או שישדרו איכה וקינות ממניין שמתקיים.[1]

תפילת שחרית: יתפללו שחרית של תשעה באב עד סוף התפילה, אך ידלגו על הקינות (או שיאמרו קינה אחת בציבור באופן סמלי כחלק מהתפילה). לאחר מכן יתפזרו המתפללים לביתם וישלימו את אמירת הקינות בבית ביחידות. וטוב שכל היחידים יאמרו יחד את הקינות באמצעות זום, כפי שכתבנו בערבית, או שישדרו את אמירת הקינות ממניין קיים, ואז ניתן אף לענות אמן.

ישיבה על כיסא רגיל בתפילה

נוהגים שלא לשבת בתשעה באב על כיסא רגיל, אלא על הארץ או על כיסא נמוך משלושה טפחים (24 ס”מ). אולם, דבר זה הוא ממנהג ולכן מקלים לאחר חצות לשבת על כיסא רגיל (ב”ח, תקנ”ט, א). לכן מקלים גם לשבת במכונית כרגיל, כי אין אפשרות אחרת.

כאשר מתפללים ברחוב מחמת הקורונה, אם יש קושי לשבת על כיסא נמוך ניתן להתיר לשבת על כיסא רגיל. אך כפי שכתבנו ממילא ניתן לקצר יותר את התפילה, ולכן בדרך כלל ניתן יהיה לעמוד בתפילה (אולם מצד הדין, כשקשה ואין כיסא נמוך, ניתן לשבת על כיסא רגיל).

אנחנו מאמינים!

עם ישראל והעולם כולו עוברים תקופה קשה. מאות אלפים בעולם מתו בגלל הקורונה, ומיליונים עדיין חולים בקורונה. אנשים רבים נפגעו כלכלית, והעתיד איננו ברור. מציאות זו מביאה אותנו לתפילה ולהתבוננות, מתוך לציפייה שבע”ה כל הקשיים הללו יהפכו את העולם בסופו של דבר לעולם מוסרי יותר, אמוני יותר, חברתי יותר וטהור יותר.

בתוך כל הקשיים עלינו לזכור שאנחנו נמצאים באמצעו של תהליך הגאולה. זכינו לראות בתקומת מדינת ישראל וזוכים אנו לראות את חסדי ה’ בכל יום. בע”ה שנזכה להמשיך לתקן, להתרומם, להתפלל ולראות בהמשך גאולתנו, במהרה בימינו.

[1] ברוב המקומות נוהגים כאמור לקרוא מגילת איכה מתוך דפוס ולא מתוך קלף, ולכן גם לא מברכים על הקריאה (על פי תשובת הרמ”א, הובאה במגן אברהם ת”צ, ט, ועל פי המשנה ברורה שם ס”ק יט). מי שנוהג לקרוא איכה בברכה, יקרא במקום שיש בו מניין, וישדרו את הקריאה בזום או ברמקול כך שהרבים יוכלו לשמוע.

The post ימי קורונה- מה עושים עם שמיעת איכה ואמירת קינות appeared first on סולמות.