מדוע אוכלים את הסימנים?
בראש השנה אנו אוכלים סימנים לסימן טוב: תמר, תפוח בדבש ועוד.
לכאורה זהו ממש ניחוש האסור על פי התורה, ואין זו דרכם של בני ישראל לתת סימני ניחוש, כדברי בלעם: “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” (במדבר כ”ג, כג)! האם סימני ראש השנה אינם אלא ניחוש?
שאלה זו נשאל רב נטרונאי גאון (הובא בטור אורח חיים סימן קע”ט), וענה שזהו ניחוש לטובה וממילא הדבר מותר. אולם, עדיין צריך להבין מהי המשמעות של זה ולמה זה מותר. ייתכן לומר שאין כאן ניחוש ממש, אלא רק סימן טוב. מעין זאת מבואר בירושלמי (שבת פ”ו ה”ט): “תני ר’ אליעזר בן יעקב [ויקרא יט כו] לא תנחשו ולא תעוננו אף על פי שאין נחש יש סימן” (וכן ברמ”א, יו”ד קע”ט, ב). אולם, ננסה לבאר יותר.
המאירי (הוריות יב.) מבאר שעניין הסימנים הוא לעורר לתפילה. כלומר, הסימנים הם מקור השראה כדי להתפלל טוב יותר, אך אינם פועלים כלום. לכן זה שונה מאדם שעושה סימן להצלחה, כגון שמתחיל עסק מסוים ומגדל תרנגול על שם אותו עסק, ואם התרנגול גדל יפה הוא בטוח בהצלחתו בעסק. דבר זה הוא אכן איסור של ניחוש מהתורה ואסור לעשותו. אך כאמור, במקרה שלנו הסימנים אינם פועלים אלא רק מעוררים לתפילה, ולכן הדבר מותר.
הרמב”ן (בראשית י”ב, ו) מתייחס לכלל של מעשה אבות סימן לבנים, ומבאר שאברהם אבינו חפר בארות והלך בארץ במקומות רבים, כיוון שעשיית המעשה בפועל בצורה סמלית גורמת בעתיד למעשה הגדול להתרחש. בעקבות המעשה הסמלי של האדם, עתידה להתרחש גזירת שמים. כך עשו גם הנביאים כשעשו פעולות סמליות מעשיות ואחר כך התרחש העניין האמיתי. ירמיהו למשל מצטווה לקשור אבן על הספר ולהשליכו אל נהר הפרת כסמל לכך שבבל תשקע.
אצל אלישע הדבר חזק אף יותר (מלכים ב י”ג, יד-יט). אלישע נוטה למות ויואש מלך ישראל בא לבקרו. אלישע אומר לו לפתוח את החלון ולירות חיצים – “חץ תשועה לה’ וחץ תשועה בארם”. יואש יורה שלושה חיצים. אלישע נוזף בו ואומר לו שאם היה יורה חמישה או שישה חצים היה מצליח להכות את ארם חמש או שש פעמים. כעת, כשירה רק שלושה הוא יצליח להכותם רק שלוש פעמים.
מכאן, שהמעשים הסמליים פועלים במציאות, וכך אכן הסבירו את הסימנים המהר”ל (באר הגולה, באר שני, פרק ז’) והחיי אדם (כלל קל”ט, ו).
מדוע אין כאן ניחוש?
מסתבר שיש כאן משהו הפוך מניחוש! בניחוש אומרים שאם יקרה דבר מסוים, הרי שאני אפעל בצורה מסוימת. במקרה שלנו זה הפוך, האמירה שלנו קובעת שהמציאות תהיה טובה. הסימנים אינם מגלים לנו מה לעשות, אלא הם יוצרים את המציאות. עשיית הסימנים מובילה לכך שבע”ה אכן יהיה טוב כפי שעשינו בסימנים.
כדרך זו הסביר גם החכמת שלמה (תקפ”ג, א), שאין הכוונה כאן לתפילה, אלא כדברינו – שגם אם נגזרו דברים רעים, הרי שעל ידי אכילת הסימנים הטובים והאמירות הטובות הם ייהפכו לטובה.
אמנם, עדיין הדבר דורש ביאור. מהי משמעות הדברים, כיצד אנחנו יכולים לקבוע את המציאות?
כנראה, שאנו מנסים לשדר לכולם בתחילת השנה לראות בצורה טובה את העולם; להתבונן בדברים הטובים. לראות את השנה כשנה מתוקה וטובה, לראות את כולנו כמלאים מצוות כרימון, לראות את ה’ כמוחל על עוונותיו. אדם שמתבונן בטוב, יודע לפעול בטוב. אדם שמתבונן בטוב, הופך את המציאות לטובה. בנוסף, גם הקב”ה נמצא בטוב (רמב”ם, מורה נבוכים ח”ג י’).
אנחנו מנסים להרגיל את עצמנו ואת המשפחה כולה בתחילת השנה, להסתכל על הטוב ולחפש את הדברים הטובים. אנו מתפללים שנצליח להאיר את הטוב שבעולם ושראייה זו תביא טוב לעולם, תביא נוכחות שכינה הנמצאת במקומות הטובים, תביא אותנו למפגשים רבים יותר עם הקב”ה השוכן בתוך הטוב, ותביא אותנו להיות קרובים יותר אל הקב”ה.
לכן צריכים לפעול בראייה טובה ובצורה טובה לא רק ביחס לסימנים אלא גם בכל מעשה ומעשה במציאות. ומעיר החיי אדם (קל”ט) שצריך להיזהר מאוד שלא לכעוס בימים אלו, כדי שיהיה לסימן טוב. חוסר כעס מביא לראייה טובה, למציאות טובה, לנוכחות שכינה, וממילא גם לשנה טובה יותר ושמחה יותר.