האם חייבים לאכול לחם בסעודות השבת, או שאפשר לאכול בהן דברים אחרים? התשובה לשאלה זו עולה מדיון הגמרא בהקשר אחר.
הגמרא (ברכות מט:) קובעת שהשוכח לומר “יעלה ויבוא” בברכת המזון בראש חודש אינו חוזר ומברך, כיוון שממילא לא היה חייב באמירה זו, שהרי יכול היה לא לאכול ולא לברך. לעומת זאת, השוכח לומר “רצה והחליצנו” בברכת המזון בשבת צריך לשוב ולברך, כיוון שהיה חייב באמירה זו, שכן חובה הייתה מוטלת עליו לאכול ולברך.
מדברי הגמרא עולה שבשבת ישנה חובה לאכול דבר שמברכים עליו ברכת המזון, ומכאן שבסעודות השבת יש חובה לאכול לחם.
מדוע צריך לאכול לחם?
מה הטעם לדין זה? לדעת היראים (מצווה צ”ב), מאחר ששלוש הסעודות נלמדות מפרשת המן, והמן נקרא בתורה “לחם”, יש לאכול לחם בסעודות אלו:
בכל מילי לא נפיק ידי חובתיה בסעודתא דשבתא כי אם בנהמא… וטעמא, דההוא קרא דמפקינן מיניה ג’ סעודות אלחם קאי, דכתיב “הוא הלחם אשר נתן ה’ לכם לאכלה”.
טעם אחר כותב הרשב”א (ברכות מט: ד”ה תפלה). לדבריו, יש לאכול לחם בסעודות השבת כיוון שאין מקיימים “עונג שבת” בלא אכילת לחם:
דבשבת על כרחיה אכיל פת, ומשום דכתיב ביה “עונג”, ואין עונג בלא אכילת פת.
באופן דומה כותבים התוספות (פסחים קא., ד”ה טעימו), שיש לאכול לחם לפחות בשתי הסעודות הראשונות, משום כבוד השבת.
הסבר שונה לגמרי לדין זה עולה מדבריהם של תלמידי רבנו יונה (ברכות לו: בדפי הרי”ף ד”ה ברכת המזון):
ואומרים רבני צרפת ז”ל שאף על פי שחייב אדם לאכול ג’ סעודות בשבת, סעודה שלישית אי בעי אכיל פת ואי בעי אכיל פירי ונפטר באכילת הפירות… בשני הפעמים שחייב לקדש אחת ביום ואחת בלילה צריך שיאכל פת, כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה, אבל בפעם השלישית שאינו צריך לקדש – אם ירצה לפטור עצמו בפירות הרשות בידו.
לדבריהם, מצד עצם חובת הסעודה אפשר להסתפק באכילת פירות. החובה לאכול לחם בסעודת הערב ובסעודת הבוקר היא רק מצד חובת הקידוש – כדי לקיים “קידוש במקום סעודה”.
אכילת לחם בסעודה שלישית
כפי שעולה מדברי הראשונים עצמם, הנפקא מינה בין הדעות השונות נוגעת לשאלה אם יש חובה לאכול לחם גם בסעודה השלישית: אם לומדים מן המן – אין לחלק בין הסעודות, ויש לאכול לחם גם בסעודה השלישית (דעת היראים). אם אכילת לחם נחוצה רק עבור הקידוש – אין חובה לאכול לחם בסעודה השלישית, שאין בה קידוש (דעת רבנו יונה). אם אכילת לחם נחוצה מצד עונג שבת או מצד כבוד שבת – ניתן להסתפק אם גם בסעודה השלישית יש לכבד את השבת ולענגה בדרך זו (דעת התוספות והרשב”א).
למעשה, לכתחילה יש לאכול לחם בסעודה השלישית. מי ששבע ביותר ואינו יכול לאכול לחם בסעודה זו – יאכל מיני מזונות. מי שאין לו מיני מזונות או שאינו יכול לאכול מהם – יקיים את הסעודה השלישית בבשר או בדגים, ואם גם פתרון זה אינו אפשרי – יסתפק באכילת פירות (שולחן ערוך ורמ”א, רצ”א, ה).
אכילת לחם בשתי הסעודות הראשונות
על כל פנים, בנוגע לשתי הסעודות הראשונות הסכימו הראשונים שיש לאכול בהן לחם, וכך פוסק השולחן ערוך (רע”ד, ד):
סעודה זו (=של הערב) ושל שחרית – אי אפשר לעשותה בלא פת.
כמה לחם יש לאכול בסעודות אלו? הרמב”ן (שבת קיז: ד”ה מצאתי) והר”ן (שבת, מד: בדפי הרי”ף, ד”ה ת”ר) כותבים בשם בעל הלכות גדולות שצריך לאכול לפחות לחם בשיעור כביצה, מפני שאכילת שיעור של כביצה ומטה נחשבת לאכילת עראי. וכך עולה מפסיקת השולחן ערוך (רצ”א, א).
להלכה פסק המשנה ברורה (רצ”א, ס”ק ב) שלכתחילה יש להחמיר ולאכול מעט יותר מכביצה פת, אך מי שהדבר קשה לו – יוצא ידי חובה גם בכזית (על פי הגמרא שבת קיט:). שיעור כזית הוא 27 סמ”ק (מעט יותר מרבע פרוסת לחם פרוס), ואילו שיעור כביצה הוא 54.7 סמ”ק (מעט יותר מחצי פרוסה). ולנוהגים למדוד לפי משקל, כזית הוא 27 גרם (קצת פחות מפרוסה ממוצעת), וכביצה היא כ־54 גרם (קצת פחות משתי פרוסות).
חולה צליאק
מה דינו של חולה צליאק ביחס לחובת אכילת לחם? לכל הדעות, סעודות שבת בכלל ואכילת לחם בפרט קשורות לעונג שבת, וכשם שמי שאכילה בכלל מצערת אותו פטור משלוש סעודות (שולחן ערוך רצ”א, א), כך מי שאכילת לחם מצערת אותו פטור ממנה, ולכן חולה צליאק וכדומה, שאכילת לחם מזיקה לו, יאכל בסעודתו דברים אחרים.
עם זאת יש לציין שכיום ניתן להשיג קמח חיטה מיוחד שהוציאו ממנו את הגלוטן, וזוהי בשורה גדולה לרבים מחולי הצליאק, שיכולים לאכול בשבת חלות שברכתן ‘המוציא’ בלא גלוטן (כמובן, על כל אדם כזה לבדוק שהמוצר אמנם מתאים למצבו הבריאותי).