שאלה

שלום הרב, יש לנו הורים מבוגרים שדורשים מאתנו לבוא לבקר עם הנכדים. אנו חוששים לבקר אותם בגלל התפרצות הגל השני. ההורים עומדים על דעתם שנבוא עם הנכדים מאחר שלא נותרו להם הרבה שנים לחיות, והם מעדיפים יותר זמן עם הנכדים מאשר אריכות ימים בבדידות. האם עלינו לקבל את דעתם? מה הגבול של מידת הזהירות בנושאים אלו של חשש פיקוח נפש?

תשובה

האם מותר להסתכן?

התורה אומרת בפרשת נח: “וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ” (בראשית ט’, ה), ומכאן לומד רבי אליעזר (ב”ק צא:) שאסור לאדם לאבד עצמו לדעת. מכאן אנו לומדים על חשיבות ערך החיים, עד כדי כך שאפילו לאדם אין בעלות על חייו ואין לו רשות להרוג את עצמו. וכתב הרדב”ז (סנהדרין י”ח, ו):

שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר “הנפשות לי הנה” (יחזקאל י”ח).

במקרה שלנו בוודאי לא מדובר על כך שאדם מנסה להרוג את עצמו אלא רק להכניס את עצמו לסכנה. האם דבר זה מותר? הרמב”ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פי”א ה”ד-ה”ה) כותב:

כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר “השמר לך ושמור נפשך”. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר על “לא תשים דמים”. הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות.

כלומר, מי שגורם לסכנה עובר על איסור תורה, ואפילו אם הוא גורם את הסכנה לעצמו ולא לאחרים – הדבר אסור. מלשון הרמב”ם נראה שסיכון עצמי אסור מדרבנן (וכן דעת רבנו ירוחם, ט”ו, אות ל), אך יש אומרים שסיכון עצמי אסור מן התורה (לבוש וסמ”ע, חו”מ תכ”ז, י). ומכל מקום ברור שאסור לאדם להכניס את עצמו לסכנה.

האם לעיתים מותר להסתכן?

האם בכל זאת יש מקרים שבהם מותר להסתכן? בשו”ת נודע ביהודה (יו”ד, תנינא, סימן י’) נשאל על אדם שרוצה להיות צייד (לשם הנאה). הנודע ביהודה מסיק שאין איסור של צער בעלי חיים או בל תשחית בציד, אך מוסיף שעל אף שמבחינה הלכתית צרופה אין איסור להיות צייד, לא ייתכן שאדם מעם ישראל יעסוק בציד להנאתו. לא ייתכן שאדם מישראל יעסוק בדבר אכזרי כל כך רק להנאת עצמו. דבר כזה מצאנו רק אצל נמרוד ועשו, אך לא בעם ישראל!

בתוך דבריו כותב הנודע ביהודה שבעיסוק בציד ישנה גם בעיה של “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”, שהרי אפילו עשו, שהיה מומחה בציד (“איש יודע ציד איש שדה”), אומר על עצמו “הנה אנכי הולך למות”, כלומר במהלך הציד הוא מכניס את עצמו לסכנה (וכך ביאר הרמב”ן שם), ולכן ברור שאסור לעסוק בציד לשם הנאה.

אולם הגמרא (ב”מ קיב.) עוסקת בחובה לשלם משכורת בזמן, ואומרת: “ואליו הוא נשא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?”. כלומר, הפועל עלה על העץ לעשות מלאכתו והסתכן בכך במיתה, ולכן ברור שצריך לשלם לו בזמן. מגמרא זו עולה שהפועל מסכן את עצמו במוות רק כדי לקבל משכורת!

ואכן, הנודע ביהודה כותב (שם) שכאשר אדם עוסק בציד לשם פרנסה, מותר לו להסתכן (מעט). דברים דומים כתב תלמידו של החת”ם סופר בשו”ת אמרי אש (יו”ד סימן נ”ב), שהתיר לאדם להתגייס לצבא בפולין ובהונגריה תמורת תשלום, כיוון שיש מצבים שמותר לאדם להסתכן לצורך פרנסה. גם הרב פיינשטיין (שו”ת אג”מ, חו”מ, ח”א, סימן ק”ד) התיר לאדם להתפרנס ממשחק זריקת כדורים למרות שהוא עלול להיפגע מהכדורים שנזרקים.

סכנת הבדידות

מהתשובות שהזכרנו אנו לומדים שהשיקול של חיים נורמליים שיש בהם פרנסה בכבוד גובר על האיסור להסתכן. ייתכן שאלו שני ערכים שמתנגשים זה עם זה ואחד מהם גובר על השני, אך ייתכן שיש כאן הבנה שלעיתים ההימנעות מסכנה היא עצמה יוצרת סכנה! הרי אם נאמר לאדם שהוא לא יכול להתפרנס, עלולה להיווצר מכאן סכנה גדולה, הן מצד הבטלה והשעמום שאיננו יודעים להיכן יובילו אותו, והן מפני שאדם לא יכול להתקיים ללא פרנסה.

לאור זאת ניתן ללמוד גם למקרה שלנו: בדידות אמנם איננה פרנסה, אולם בדידות היא סכנה גדולה עבור זקנים. כל אדם זקוק לחברה, ובפרט אדם מבוגר שממילא נמצא זמן רב לבדו, ואם נשלול ממנו את האפשרות להיות עם אנשים אחרים עלולה להיות בכך סכנה גדולה לבריאותו הנשית. לכן, מסתבר שמותר להסתכן כדי להתגבר על הבדידות.

שומר פתאים ה’

ייתכן שיש שיקול נוסף שמתיר לעיתים להסתכן. הגמרא (שבת לב.) אומרת שאסור לאדם להיכנס לסכנה ולסמוך על הנס, ובכל זאת במקומות רבים (עבודה זרה ל:; נדה לא: ועוד) אומרת שמותר להיכנס לסכנה מפני ש”שומר פתאים ה'”. כיצד התירו חכמים להסתכן? ייתכן שיש רמת סיכון מסוימת שכיוון שרבים הורגלו אליה התירו אותה חכמים, אך ייתכן שאין כאן היתר מיוחד אלא הבנה שאם כולם נוהגים כך הרי שמציאות כזו כלל לא נחשבת סכנה, וזו הסיבה להיתר.

אדם עלול להגיע למצב מעוות שבו הוא לא מוכן אפילו לצאת לרחוב מחשש לסכנה. ואמנם אדם שלא ייסע בדרכים יהיה חשוף לפחות סכנות, אולם “שומר פתאים ה'” – מותר לאדם להסתכן בסכנות שבהם העולם רגיל להסתכן, תוך שמירה על כל כללי הבטיחות הנדרשים, כי זו הדרך הטבעית לחיות. ברור שאדם צריך להיזהר ולא לחיות באופן מופקר ויהיר, בתחושה ש”לי זה לא יקרה”, אך אין שום דרישה להתנהג באופן משונה ולחשוש לסכנות שהעולם לא חושש מהם (עיינו מסילת ישרים פרק ט).

ביחס לקורונה, לאחר שהמדינה קבעה שאפשר להקל בדברים מסוימים וכך נוהגים רוב האנשים, הרי שעל כך ניתן לומר “שומר פתאים ה’ “, וכאשר נוהגים בזהירות ולפי הכללים (בדרך שבה נוהגים רוב האנשים), ניתן בהחלט לצאת מן הבית, וגם לבקר סבא וסבתא, כאשר שומרים מרחק ועוטים מסכות. אם מקפידים על כך – מכאן והלאה “שומר פתאים ה'”. אם אדם שומר על עצמו בדרך הרגילה והמקובלת, הרי שהוא עושה את החלק שלו, ובע”ה אף הקב”ה יעשה את שלו וישמור עליו.

הלכה למעשה

למעשה, ניתן לבקר סבא וסבתא, ובמיוחד כאשר הם מעוניינים בכך, וכאשר החוק מאפשר זאת. אולם יש לעטות מסכות ולשמור על כל הכללים הנדרשים. ואמנם יש שמירה גדולה יותר מקורונה כאשר סבא וסבתא נמצאים לבדם, אולם גם בדידות היא סכנה, ובוודאי בגיל מבוגר, וצריך לשמור על האיזון בין הדברים כאשר אנחנו שמים לב לכללי הקורונה של משרד הבריאות, הקפדה על עטיית מסכה ושימוש באלכוג’ל, ויחד עם דין “שומר פתאים ה'” ומנהג העולם. באופן זה לא רק שמותר לבקר את הסבא והסבתא בזמן הקורונה, אלא אף מצווה לבקרם.

פרט לכך, גם בזמנים שלא ניתן לבקר חשוב מאוד להתקשר, לעשות פגישות זום וכדומה ולא להשאיר את הסבא והסבתא לבדם. זהו זמן שבו יש חשיבות גדולה שכולנו נתחבר, נתאחד, נשמח ונתחזק, ובע”ה נזכה בקרוב לסיום הקורונה ולחיבוקים ישירים ואוהבים מסבא וסבתא.

 

 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

האם לבקר את סבא וסבתא למרות הסכנה?

ומה לגבי סכנת הבדידות?