רבים נוהגים לברך את ילדיהם בליל שבת לפני הקידוש. הברכה נפתחת במילים “ישימך א-להים כאפרים וכמנשה” (בראשית מ”ח, כ) לבן, או “ישימך א-להים כשרה, רבקה, רחל ולאה” לבת, וממשיכה בפסוקי ברכת הכהנים (“יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ…”). מנהג זה נוסד לפני כמה מאות שנים על ידי המקובלים. הם נימקו אותו בכך ששבת היא זמן של שפע מיוחד, וראוי לנצלה להמשכת השפע אל הדור הצעיר (ראו סידור היעב”ץ, הנהגת ליל שבת, אות ז).
אמנם, מעבר לטעמים הקבליים ישנה גם משמעות פשוטה למנהג זה. השבת נועדה בין השאר ללכד את המשפחה ולחזק את האהבה והרעות בין בני המשפחה. במשך ימות השבוע כל אחד מבני המשפחה עסוק במעשיו ובטרדותיו, והשבת נועדה, לצד טעמיה הרעיוניים (זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים), גם לאפשר לבני המשפחה להיפגש זה עם זה ולחזק את התא המשפחתי. ברכת הבנים מבטאת את האהבה המיוחדת שבין ההורים לילדיהם, וראוי לבטא אהבה זו במיוחד ביום השבת.
האם מותר לומר ברכת כהנים?
ברכת הבנים באמצעות אמירת פסוקי ברכת הכהנים מעוררת בעיה הלכתית. בגמרא בכתובות (כד:) נאמר שזר שנשא את כפיו בברכת כהנים עובר על איסור עשה. לדעת התוספות (שבת קיח: ד”ה אילו היו), האיסור הוא רק מצד ברכת המצוות הנאמרת לפני הברכה (“אשר קידשנו בקדושתו של אהרן), שהיא ברכה לבטלה, אך אין בעיה בעצם אמירת הברכה (ראו מגן אברהם קכ”ח, ס”ק א).
אולם רש”י (כתובות שם ד”ה דאיסור עשה) מבאר שיש איסור לזרים לומר את ברכת כהנים, והדבר נלמד מן האמור בברכת כהנים: “כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר ו’, כג) – “אתם ולא זרים”. אם כן, כיצד אנו נוהגים לברך את ילדינו בפסוקי ברכת הכהנים? הרי לכאורה יש בכך משום איסור עשה! לשאלה זו ניתנו מספר תירוצים, ואנו נביא את חלקם.
הסבר המנהג
א. שו”ת מהרי”ט (ח”א, סימן קמ”ט) כותב שאיסור העשה חל רק בבית המקדש, שבו היו מזכירים בברכת הכהנים את שם ה’ המפורש. לאחר החורבן אומרים בברכת הכהנים שם אדנות בלבד ואין הוגים את השם באותיותיו, ולכן אין איסור עשה בברכת כהנים על ידי זר.
ב. הב”ח (ריש סימן קכ”ח) כותב שהאיסור חל רק כאשר הזר פורס ידיו ומברך, אך אם אומר את פסוקי הברכה בלא פריסת ידיים – אין כל איסור בדבר. מעין זה מובא בתורה תמימה (במדבר ו’, אות קלא) בשם הגר”א:
ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר”א מוילנא ברך את הגאון מורנו ר’ יחזקאל לנדא מורה צדק דווילנא בשעת חופתו, והניח ידו אחת על ראש הגרי”ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה והשיב: כי לא מצינו ברכה בשתי ידיים רק לכהנים במקדש.
לפי עדות זו, הגר”א באמת הקפיד לברך ביד אחת בלבד ולא בשתי ידיים.
ג. המגן גיבורים (קכ”ח, ס”ק ב) ושו”ת עונג יום טוב (סימן ט”ו) כותבים שהאיסור חל רק כאשר הזר מתכוון לקיים את המצווה של ברכת כהנים, אך כאשר אינו מתכוון למצווה, אין איסור בדבר. הביאור הלכה (קכ”ח, א, ד”ה דזר) כותב שמאחר שתיקנו חכמים שברכת הכהנים תיאמר בתפילה – ייתכן שכל האומרה שלא במסגרת תפילה נחשב כמכוון בפירוש שלא לשם מצווה, והדבר מותר לכל הדעות. וכך יישב הביאור הלכה את מנהג העולם, שאנשים מברכים אחד את השני בברכת כהנים שלא במסגרת תפילה.
הלכה למעשה
לאור דברי הביאור הלכה, ניתן ליישב גם את המנהג לברך את הבנים: ברכה זו אינה נאמרת במסגרת תפילה ואינה נעשית לשם מצוַות ברכת כהנים, ולכן אין בה איסור. גם לפי כמה מן התירוצים האחרים אפשר להקל בכך, משום שאין כאן ברכה לבטלה (דעת התוספות) ואין כאן אמירה של השם המפורש (תירוץ א).
האם צריך לברך דווקא ביד אחת? לפי המובא בשם הגר”א יש מקום להחמיר ולברך את הבנים ביד אחת ולא בשתיים, אך על פי הסברות האחרות אפשר להקל בכך. אדרבה, בסידור היעב”ץ (הנהגת ליל שבת, אות ז) כתב שראוי לברך דווקא בשתי ידיים, כפי שבירך משה את יהושע (במדבר כ”ז, כג), כפי שמברכים הכהנים את ישראל, וכפי שנאמר בגמרא (שבת קיט:) על המלאכים המלווים את האדם בליל שבת, שמניחים ידיהם על ראש האדם ומברכים אותו.
למעשה, בשו”ת יחוה דעת (ח”ה, סימן י”ד) פסק שמותר לברך את הבנים או את התלמידים וכדומה אפילו בשתי ידיים:
הורים המברכים את בניהם ורבנים המברכים את תלמידיהם או לשאר בני אדם, רשאים לברך אותם בברכת כהנים כשהם סומכים יד אחת של ימין על ראש המתברך או בשתי ידים זוכות כאחת.
בדרך מקורית ומיוחדת נהג מו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל. במקום לברך את הילדים לפני הסעודה, היה מברך כל אחד בליל שבת לפני לכתו לישון. כך העניק לכל אחד מילדיו ברכה אישית המיוחדת לו.
מדוע דווקא כאפרים וכמנשה?
לכאורה ברכת הבנות מובנת: האב מברך את בתו שתהיה כאחת האימהות. אולם היינו מצפים שכך יהיה גם ביחס לבנים, והאב יברך את בנו שיהיה כאחד האבות: ‘ישימך א־להים כאברהם, כיצחק וכיעקב’! מדוע אם כן הנחה יעקב אבינו לברך את הילדים שיהיו דווקא כאפרים ומנשה?
רעיון נפלא הציע בעל בני יששכר (בספרו אגרא דכלה, פרשת ויחי, ד”ה בפסוק בך יברך ישראל ):
והנה יעקב אבינו כאשר שם את אפרים לפני מנשה, ראה באפרים שלא נתגאה בטובה… וראה במנשה שלא נתקנא באפרים, על כן בירכם ‘בך יברך ישראל… ישימך אלקים כאפרים’ – מבלי גאות, ‘וכמנשה’ – מבלי קנאה על טובת חבירו.
ספר בראשית מלא במריבות בין אחים: קין והבל – ריב המסתיים ברצח, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, האחים ויוסף. לעומתם, אפרים ומנשה הם שני אחים שחיו בשלום ובאחווה ולא רבו. גם לאחר שיעקב הקדים את אפרים למנשה ושם את יד ימינו על ראשו – בכל זאת אפרים לא התגאה, ומנשה לא התקנא באחיו הצעיר.
לכן לדורות, כאשר מברכים את הבנים, אומרים להם “יְשִׂמְךָ אֱ־לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה”. אם תדעו להיות מאוחדים, אם תדעו להיות באווירה טובה ומחברת – או אז תהיה ברכת ה’ עליכם: “יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ”. רק מתוך אחדות יש ברכה. רק מתוך אחדות יש סייעתא דשמיא!