גילוח בספירת העומר

הרב ליכטנשטיין זצ”ל

במהלך ימי ספירת העומר נפטר מו”ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ”ל. קשה לתאר את מו”ר במלים. אי אפשר לתאר דמות נעלה כל כך בכתיבה או בדיבור. רטט אחזני כשהייתי ניגש לשוחח עמו, ורטט אוחז בי כאשר אני בא לכתוב אודותיו. הרב היה למדן עצום, בקי בכל התורה כולה. בכל מקום שהיינו שואלים אותו, היה יודע להשיב בעומק, בהיקף עצום, בסידור הסוגיה ושיטות הראשונים ובעומק הלמדני של כל עניין.

הרב כתב והשיב גם בענייני הלכה. דרך פסיקתו של הרב – מורכבת. הרב לא חיפש להקל – הוא חיפש לעשות רצון ה’. לעתים הוביל דבר זה לחומרה ולעתים לקולא, ולעתים גם הקולא נבעה מחומרה. דוגמה לשיטתו של מו”ר, ניתן לראות בגילוח בספירת העומר.

בסוגיית הגמרא (יבמות סב.) לא מוזכרים מנהגי אבלות בעקבות מותם של תלמידי רבי עקיבא, ולא מוזכר האיסור להסתפר. איסור תספורת בספירת העומר מופיע אצל רי”ץ אבן גיאת (בסוף הלכות פסחים), והוא מובא בבית יוסף (או”ח תצג) בשם הר”י אבן שועיב.

הרב ליכטנשטיין סבר שמכמה סיבות יש מקום להתיר גילוח בספירת העומר, בוודאי לכבוד השבת.

אבלות ספירת העומר מקבילה לי”ב חודש

ישנן שלוש רמות של אבלות: שבעה, שלושים וי”ב חודש. הרב היה סבור שאבלות בספירת העומר מקבילה לאבלות י”ב חודש (בניגוד לבין המצרים, המקבילים לאבלות שלושים), כיוון שהאיסורים בספירת העומר הם נישואין, כניסה לבית המשתה ותספורת, המאפיינים אבלות י”ב חודש. בי”ב חודש מותר להסתפר לאחר שיגערו בו חבריו (מ”ק כב.). לאחר כמה ימים שלא התגלח, האדם מגיע למצב של “גערה” ואם כך יהיה מותר לו להתגלח (אם לא צריך גערה בפועל).

צער או חוסר עידון?

נחלקו ראשונים האם בזמן האבלות מותר לגלח שפם המעכב את האכילה. לדעת הרמב”ן מותר אפילו בתוך השבעה; לדעת הראב”ד אסור אפילו בתוך השלושים; לדעת הרי”ץ גיאת אסור בשבעה ומותר בשלושים, וכך פסק השו”ע (יו”ד שצ, א). מהי סברתו של הרי”ץ גיאת? הסביר מו”ר הרב זצ”ל, שבשבעה האבל אמור להצטער, ואילו בשלושים הוא לא צריך להצטער אבל אסור לו להתעדן. עבור אדם הרגיל להתגלח, חוסר גילוח הוא צער ולא עידון, ולכן יש מקום להתירו.

כבוד שבת

במשנה (תענית כו:) נאמר: “שבת [=שבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת”. כלומר, מותר להסתפר לכבוד שבת בשבוע שחל בו תשעה באב. ואמנם האור זרוע כותב שהתירו רק לכבס אך לא להסתפר, כי כך מפורש בירושלמי (וכך פסק בשמו המגן אברהם תקנא, ס”ק יד), אולם משלוש סיבות מסתבר שאפשר להקל:

  1. הביאור הלכה (תקנא, ג, ד”ה וכן לכבוד שבת) כותב שלפי גרסתנו בירושלמי אין איסור תספורת בערב שבת, ושלדעת רבי עקיבא איגר יש להשוות בין תספורת לכיבוס, להקל.
  2. אף אם נאמר כאור זרוע, יש לעיין בטעמו. המגן אברהם (תקנ”א ס”ק יד) כותב שאין היתר להסתפר לכבוד השבת כיוון “דבלאו הכי אין רגילין לספר בכל שבוע”. מכאן עולה, שכל האיסור הוא רק בתספורת, אולם, בגילוח גם האור זרוע יודה שניתן להקל לכבוד השבת, שהרי אנשים הרגילים להתגלח מתגלחים תמיד לכבוד השבת. דבר זה מבואר בשו”ת חתם סופר (יו”ד שמח): “נראה לי עיקר, דהמגן אברהם וכל הפוסקים לא מיירי רק מתספורת הראש, אבל מתספורת הזקן הנהוג עכשיו ומצער הרבה ומנוול אותן מאוד, מזה לא דברו ולא עלה על לבם”.
  3. בשלושת השבועות מו”ר לא היה מתגלח לכבוד השבת. אולם, כאשר דנים על ספירת העומר, הדבר שונה, כי זהו מנהג מאוחר שלא מופיע במשנה, בגמרא וכמעט לא בראשונים. כמובן שאנו מקפידים בכך, כי כך התקבל המנהג (וכפי שמעיד הבית יוסף), אולם כאשר הדבר מתנגש עם כבוד השבת, מסתבר הרי שאין כאן קולא, אלא להיפך, חשש לפגיעה בכבוד השבת!

הלכה למעשה

לאור כל השיקולים הללו, דעת מו”ר הרב זצ”ל הייתה שיש להתיר – ואולי אף לחייב – להתגלח לכבוד השבת בימי ספירת העומר, למי שמקפיד להתגלח בערב שבת בכל השנה (וכאמור, בבין המצרים לא היה מתגלח כלל). יש להוסיף שהיתר זה נכתב כבר בשו”ת הרדב”ז (ב, תרפז), בשו”ת הלכות קטנות (לג) ועוד (עיין למשל בשו”ת חיים שאל א, ו).

למרות האמור, לעניין מעשה יש לשקול נקודה נוספת. בזמן התלמוד חבישת כיפה לא היתה מקובלת אצל כולם, אולם, כיום היא הפכה לסמל, והפכה לדבר מחייב (כך כתבו הט”ז, שו”ת אגרות משה ועוד). מבחינה מסוימת, “אי הגילוח” בימי הספירה הפך למעין סמל של אדם המחויב למצוות. לעתים, כאשר רואים אדם המתגלח, חשים האנשים שניתן להקל בכל מיני ענייני הלכה.

לכן, מבחינה מעשית יש לשקול האם להתגלח בערב שבת, בהתאם למגוריו של האדם. אם האדם נמצא במקום שבו מובן שהגילוח איננו קולא אלא נועד להחמיר בכבוד השבת, הרי שעיקר הדין להתגלח. אם הוא נמצא במקום שהדבר עשוי להביא לזלזול בקיום ההלכה, הרי שעדיף שלא להתגלח גם לכבוד השבת.

ומכל מקום, פסיקתו של מו”ר הרב זצ”ל להתגלח לכבוד השבת, לא נבעה מקולא, אלא מהחמרה בכבודה של השבת.