גינה בבית משותף

האם איסור שביעית הוא על האדם או על הארץ?

פרט לאיסורים על העבודה בקרקע (“שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור”), התורה מצווה: “ושבתה הארץ שבת לה'”. בגמרא (עבודה זרה טו:) עולה נאמר שציווי זה הוא מצוות עשה הנפרדת מהלאווים, וכך מונים הרמב”ם (עשה קל”ה) וספר החינוך (מצווה קי”ב):

שצוונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית, והוא אמרו יתברך “בחריש ובקציר תשבות”. וכבר נכפל הציווי הזה פעמיים, ואמר “שבת שבתון יהיה לארץ”. וכבר קדם לנו אמרם “האי שבתון עשה הוא”. ואמר יתעלה גם כן “ושבתה הארץ שבת לה'”.

אם כן, בנוסף לאיסורים שהוטלו על האדם יש גם ציווי חיובי: האדם צריך לשבות בשנת השמיטה. מה משמעותו של העשה? האם התורה הוסיפה איסור עשה כדי שהאדם העובד את אדמתו בשביעית יעבור על איסור נוסף, או שמא חובת השביתה מוסיפה עוד רובד בשביעית, שלא בא לידי ביטוי בלאווים?

רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא כ”ה, ב) כותב:

ושבתה הארץ שבת לה’ – מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותנו.

מדברי ראב”ע עולה, שגם אם בעל השדה לא עובד בעצמו בקרקע, אסור לו לאפשר לגוי לעבוד עבורו בקרקע. לאור זאת מסתבר שהלאווים הם איסורים על עבודת הגברא (עבודת האדם), ואילו החיוב “ושבתה הארץ” מחדש שיש גם חיוב שהקרקע תשבות, ללא קשר לשאלה מיהו העובד בקרקע. כלומר: האדם מצוּוה לדאוג לכך שבקרקע שלו לא תהיה שום עבודה, אפילו אם עבודה זו נעשית על ידי אדם אחר.

כך נראה גם מפשט הגמרא בעבודה זרה (טו:), האומרת ש”אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית”, מדברי תוספות רבנו אלחנן (שם), שציין אף הוא את האיסור לאפשר לגוי לעבוד בקרקע, וכן מדברי התוספות רי”ד (שם). וסיכם המנחת חינוך (מצווה קי”ב אות א):

ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ, כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר על ידי גוי, נהי דהלא תעשה של עבודת הארץ אינו, כי הכל כתוב לנוֹכֵחַ – “שדך לא תזרע”, אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו על ידי אחרים, דכתיב “שבת שבתון יהיה לארץ”, “ושבתה הארץ”, מבואר גזירת הכתוב דהארץ תשבות.

מאידך, התוספות (שם ד”ה מי) מסבירים שכוונת הגמרא היא שהאדם מצוּוה על שביתת שדהו בכך שהוטלו עליו הלאווים, אך אם אדם אחר עובד בקרקע, בעל השדה אינו עובר על איסור. מכאן שהפסוק “ושבתה הארץ” לא מחדש ציווי נפרד על שביתת הקרקע, אלא רק מצוות עשה הצמודה לאיסורי הגברא.

למעשה נראה שדעת החזון איש (י”ז, כה) להחמיר ולומר שיש ציווי נפרד על שביתת הקרקע (עיינו משפטי ארץ ח’, הערה 1). אולם לדעת הרב קוק (שבת הארץ, פ”א ה”א; קונטרס אחרון א’, ס”ק א), הגרש”ז אויערבך (מעדני ארץ שביעית, י”ג), ועוד אחרונים, מצוות העשה מתייחסת אף היא לפעולות שאסור לאדם עצמו לעשות, ואינה מחדשת חיוב שהקרקע תשבות, כך שלמעשה איסורי השביעית הם איסורי גברא בלבד. עם זאת, ייתכן שיש פעולות שהאדם עושה שאסורות רק מצד איסור העשה ולא מצד הלאווים. לדוגמה: אדם שנוטע לפני השמיטה באופן שהקליטה תתרחש בשמיטה עצמה, אמנם אינו עובר על הלוואים (כיוון שנטע לפני השמיטה) אולם מעשיו מפירים את שביתת הקרקע ולכן הוא עובר על העשה של “ושבתה הארץ”.

שיטת הרמב”ם

בלשון הרמב”ם יש לכאורה סתירה בעניין זה. מחד, בספר המצוות הוא כותב “שצוונו לשבות מעבודת הארץ”, דהיינו – חובת גברא, וכך עולה מדבריו בתחילת הלכות שמיטה ויובל (פ”א ה”א):

מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר “ושבתה הארץ שבת לה'”… וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה.

אולם ברמזים שבפתיחה להלכות שמיטה ויובל נקט הרמב”ם בלשון המשתמעת כאפשרות הראשונה: “שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה”!

הרב קוק (קונטרס אחרון שם) מסביר, שמבחינה מעשית הציווי מוטל על האדם ואוסר עליו לעשות מלאכות בקרקע. אך מבחינה מהותית מטרת האיסורים היא שביתת הקרקע. לכן, כאשר האדם עובד באדמה הוא אמנם עובר מבחינה פורמלית על הלאווים, אך מבחינה מהותית, מצד “צורת העבירה”, הבעיה היא “לא רק מה שהוא עובד את הארץ אלא גם מה שהארץ אינה שובתת”. לכן, בפירוט ההלכות הנוגעות למעשה, שם אין משמעות לכך שהארץ צריכה לשבות, נקט הרמב”ם בלשון “לשבות מעבודת הארץ”, ואילו בכותרת ההלכות, שם מתייחס הרמב”ם למהות המצווה, “צייר ציור ע”פ האמת: שתשבות הארץ ממלאכתה, שכשבא לעבור על מצווה זו הקפידא היא על מניעת שביתת הארץ”.

בית משותף

אחת ההשלכות לדיון בהגדרת מצוות העשה היא מקרה מאוד מעשי: מה יעשה אדם שגר בבניין שגרים בו דיירים שאינם שומרים שמיטה, והם רוצים להמשיך לטפל בגינת הבניין באופן שוטף במהלך השמיטה, מבלי לשמור על האיסורים? במצב כזה, אף אם הוא יצליח לוודא שהתשלום שלו לוועד הבית לא ינותב לטיפול בגינה על ידי כך שיצהיר שהכסף שהוא משלם הוא רק עבור תשלומי חשמל וניקיון או עבור הפעולות המותרות בגינה, עדיין ייתכן שהוא עובר על איסור דאורייתא של “ושבתה הארץ”, או לכל הפחות על איסור דרבנן.

למעשה כתבו כמה פוסקים שיש לחשוש לדעה שיש ציווי נפרד על שביתת הקרקע, ולכן על האדם להפקיר את חלקו בגינה לפני השביעית בפני שלושה אנשים (“הפקר לזמן”), ולאחר השמיטה ישוב חלקו בגינה לרשותו (הרב אלישיב, הובא במשפטי ארץ ח’, ב; ילקוט יוסף (מצוות התלויות בארץ, ח”א, עמ’ שיא-שיב). אין צורך להודיע על הפקרה זו לדיירי הבניין