האם מברכים על סיפור יציאת מצרים?

Print Friendly, PDF & Email

המצווה המרכזית בליל הסדר היא ה’מגיד’, סיפור יציאת מצרים. חלק זה של ההגדה פותח ב”הא לחמא עניא”, ולאחר שאלות הבנים אנו פותחים בסיפור עצמו: “עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה’ אלהינו משם…”. היינו מצפים שמצווה חשובה כל כך תהיה מלוּוה בברכת המצוות – “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לספר ביציאת מצרים”. מדוע איננו מברכים על מצווה זו?

 

ברכה אחרת פוטרת

המאירי (ברכות יב:) כותב, שאמנם היו כאלו שנהגו לברך על ההגדה:

והזכרת יציאת מצרים בלילי הפסח בהגדה, יש מי שמזהיר שלא לברך עליה לפניה, ואע”פ שיש ברכה לאחריה, שהרי אפשר לו לסמוך על ‘אמת ואמונה’, שכבר ברך וחתם בה גאל ישראל, ואע”פ שאין הטעם ברור, מ”מ המנהג כך הוא, אלא שיש חולקים ומברכים.

לדבריו, יש כאלו המברכים על ההגדה, אך המנהג המקובל הוא שלא לברך עליה. הוא מסביר, שברכת “אמת ואמונה” הנאמרת בתפילת ערבית פוטרת גם את מצוַות סיפור יציאת מצרים. לדעתו, כנראה, יש קשר בין שתי המצוות.

רבנו ירוחם (נתיב ה’, תחילת חלק ד’) כותב בשם רבנו פרץ, שאין מברכים על ההגדה, כיוון שאומרים בקידוש “זכר ליציאת מצרים”, ויוצאים בכך ידי חובת ברכה.

בעל שבולי הלקט (סימן רי”ח, צד ע”ב) כותב בשם ר’ בנימין, שברכת ההגדה היא ברכת “אשר גאלנו” הנאמרת בסוף ה’מגיד’. מדוע קבעו את הברכה בסוף ההגדה ולא לפניה? הוא מבאר, שמאחר שצריך להתחיל בשעבוד ורק אחר כך לספר על הגאולה, אי אפשר לומר ברכה זו בתחילה, שכן לאחר הזכרת הגאולה לא שייך לחזור אחורה אל השעבוד (אולם מדברי פוסקים אחרים (טור, תע”ג; דרכי משה תפ”ג, א) עולה שברכת “אשר גאלנו” איננה ברכת המצוות אלא מעין ברכת “שעשה נסים”, ובה אנו משבחים את הקב”ה על נסי יציאת מצרים; וראו הררי קדם, ח”א, סימן קע”ג, בשם ר’ משה סולובייצ’יק).

לפי שיטות אלו, אכן יש ברכה על סיפור יציאת מצרים, אלא שהיא נמצאת במקום אחר: בתפילת ערבית, בקידוש או בסוף ההגדה. ברם, יש הסבורים שאכן אין ברכה על סיפור יציאת מצרים.

 

מצווה שאינה זקוקה לברכה

המהר”ל (גבורות ה’, פרק ס”ב) מבאר, שעיקר המצווה היא בלב. הסיפור נועד רק כדי להבין ולהפנים את הדברים. לכן אין מברכים על ההגדה, כי אין מברכים על דברים שבלב. זאת בניגוד לקריאת המגילה שמברכים עליה, כי היסוד בקריאת המגילה הוא עצם הקריאה – “שהקריאה היא עיקר, בין שיבין או שלא יבין”.

ישנם עוד מספר טעמים לכך שאין מברכים על סיפור יציאת מצרים. במסגרת זו נסתפק רק באחד מהם. השפת אמת (פסח תר”מ, ד”ה כל המרבה) מסביר, שאין מברכים על כך שציוונו הקב”ה לספר ביציאת מצרים, כיוון שגם ללא הציווי היינו אמורים בצורה טבעית להודות בלילה זה על היציאה ממצרים, וכפי שאומרת הגמרא בפסחים (קטז.), שעבד שאדונו מוציא אותו חירות ונותן לו כסף וזהב, ברור הדבר שעליו להודות לו ולשבחו.

עיקרון זה, שאין מברכים על מצוות שכליות, שגם אם לא היינו מצטווים עליהן היה השכל גוזר לעשותן (כמו צדקה, השבת אבדה וכדומה), עולה מדבריו של רבנו בחיי (כד הקמח, אות ציצית). לדבריו, עיקר השבח לקב”ה הוא על המצוות שלא היינו מגיעים אליהן בשכלנו, ולא על המצוות השכליות, שגם אומות העולם יודעות לקיים.

כך גם כאן, לדברי השפת אמת, חובת ההודאה פשוטה וברורה ואמורה להיות טבעית לנו, ולכן אין מברכים עליה. אמנם יש בהודאה זו גם מצווה מן התורה, אבל ההודאה גדולה הרבה יותר כאשר היא מגיעה מצדנו, גם ללא ציווי. הברכה עלולה לתת את הרושם כאילו אנו מודים רק מפני שאנו מצוּוים, מה שמפחית מעוצמת ההודאה. לכן אין אנו מברכים, אלא אנו שמחים על הזכות להודות: שמחים להודות לה’ על החירות המיוחדת שזכה לה עם ישראל, על החירות המיוחדת שזכינו אנו ועל בשורת החירות של עם ישראל שהשפיעה על העולם כולו.

 

אמירת ההגדה בשמחה

למרות דברים אלו, מובן שבסיפור יציאת מצרים אנו מתכוונים לקיים מצוַות “והגדת לבנך”, שהיא מצוַות עשה מן התורה לספר ביציאת מצרים (חיי אדם, ק”ל, כללי הסדר ג). אנו שמחים להודות בצורה טבעית, ושמחים גם לקיים בכך מצוַות עשה של סיפור יציאת מצרים.

יש לומר את ההגדה בשמחה (עיינו זוהר, בא, מ:), מתוך לב מודה, נרגש ואוהב, מתוך רצון לקיים את מצוַות התורה של סיפור יציאת מצרים, ומתוך רצון טבעי להודות ולשבח למי שעשה לאבותינו ולנו את הנסים הללו.

Print Friendly, PDF & Email
0
    0
    הספרים שלך
    סל שלך ריקחזרה לחנות
      חישוב המשלוח