בפרשת בהר (ויקרא כ”ה, ד) מפרטת התורה ארבע מלאכות האסורות בשביעית – זריעה, זמירה, קצירה ובצירה (ויקרא כ”ה, ד-ה):
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר.
כמו כן, בפרשת משפטים (שמות ל”ד, כא) נזכר האיסור לחרוש בשבת (“בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת”), וחכמים למדו בדרכים שונות שהכוונה גם לאסור את החרישה בשנת השמיטה.
בגמרא (מועד קטן ג.) נאמר שרק המלאכות שנזכרו בתורה אסורות מהתורה, ושאר מלאכות הקרקע נאסרו רק מדברי חכמים. וכך פוסק הרמב”ם (פ”א, ה”ב-ג):
אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה… ולמה פרטן הכתוב, לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה, אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
אילנות סרק
האם איסורי השביעית נאמרו דווקא לגבי עצי פרי או גם לגבי צמחים שאינם ראויים לאכילה? מחד, התורה לא מגבילה את איסורי שביעית דווקא לאילנות פרי, ואומרת בצורה כוללת “שדך לא תזרע” או “ושבתה הארץ שבת לה'”. מאידך, הדוגמאות שהתורה מדברת עליהן מצביעות על עצים הראויים לאכילה: “כרמך לא תזמֹר”, “את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצֹר”, “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה” וכדומה.
הירושלמי (פ”ד ה”ד) מביא את דעת רבן שמעון בן גמליאל, הסבור ש”נוטעין אילן סרק בשביעית”. הר”ש סירילאו (על אתר) מבאר שהתורה לא אסרה אלא נטיעה שנועדה למאכל, כיוון שהפסוקים המציינים את איסורי השמיטה מתייחסים לגידולים שנועדו לאכילה: “שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור”. אולם הרמב”ם (פ”א ה”ה) פוסק ש”אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק”, וזו ההלכה למעשה שאיסורי השמיטה נוהגים גם בגידולי סרק (אך אין בהם חובת הפקר, משום שחובה זו תלויה בקדושת שביעית).
זמירה
זמירה היא גיזום ענפים לשם הצמחת העץ בצורה טובה יותר. בתורה מוזכרת הזמירה ביחס לגפן – “כרמך לא תזמֹר” בניגוד לזריעה, המוזכרת ביחס לשדה – “שדך לא תזרע”. מכאן משמע לכאורה שזמירה אסורה רק בגפן ולא בשאר האילנות.
ואכן, החזון איש (כ”א, טו; כ”ו, א) סובר שמלאכת הזמירה כוללת מהתורה רק את הגפן. לדעתו, פעולת הזמירה שאותה אסרה התורה קיימת בפועל רק בגפנים, והיא מהווה חלק מרכזי מתהליך גידולן. הזמירה גורמת לגדילת ענפים חדשים, וזוהי דרכו של המגדל להשפיע על כמות האשכולות שתניב הגפן באותה שנה. לעומת זאת קציצת הענפים בשאר האילנות היא פעולה שנועדה רק לחזק את העץ, והיא שונה במהותה מפעולת הזמירה בגפן (גם לדעה זו ברור שגיזום שאר הצמחים אסור בשמיטה לכל הפחות מדברי חכמים, אלא שניתן להתירו במקום הפסד).
אולם ראשונים רבים אסרו זמירה גם בשאר האילנות מדאורייתא (רשב”ם ב”ב פ: ד”ה מפני, וראשונים נוספים שם). לשיטתם, הכרם הוזכר כדוגמא בלבד, ואין חילוק בין גפן לשאר אילנות.
החזון איש (י”ט, יד) חידש חידושים נוספים מקילים ביחס לזמירה. החידוש החשוב ביותר הוא ביחס לזמירה לא מדויקת כאשר לא האדם מתכוון להצמיח את העץ. בגפן ישנה חשיבות רבה לזמירה המקצועית. אם הזמירה נעשית בצורה לא מקצועית, הרי שהיעילות תפחת (אם כי עדיין יש לה משמעות). החזון איש מחדש שאמנם זמירה מקצועית אסורה גם אם אינו מתכוון לשם זימור, אך זמירה לא מדויקת איננה נחשבת כ”דרך זימור”, והיא נאסרה דווקא כאשר מתכוון להועיל לצמיחת העץ.
למעשה, כמובן שבבית פרטי יש להימנע מגיזום גפן, ואף מגיזום של עצים אחרים. גם כאשר מדובר בחקלאים רצוי להימנע מזמירה (בוודאי בגפנים, אך גם באילנות אחרים, ולבצע זמירה וגיזום מוקדמים וכדומה), אולם לעיתים (כשיש הפסד) ניתן להתיר גיזום בצורות מסוימות, ובפרט בשאר העצים שאינם גפן (ורצוי על ידי גויים).