הכנת הגינה לשמיטה א

הכנת הגינה לשמיטה – א: עד מתי מותר לטעת עצים לקראת השמיטה?

תוספת שביעית

למרות שכל דיני השביעית חלים רק מתחילת שנת השמיטה (מראש השנה), למדו חכמים (ר”ה ט.) שישנו דין תוספת שביעית, ולכן מן התורה אסור לחרוש את השדות שלושים יום קודם השביעית (ומדרבנן נאסר אף קודם).

אולם, בגמרא (שם) מבואר שלדעת רבי ישמעאל ההלכה למשה מסיני היא שרק בזמן שבית המקדש קיים יש איסור של תוספת שביעית, אבל לאחר החורבן, אין יותר דין תוספת שביעית. למרות זאת, לאחר החורבן המשיכו לנהוג כך (מדרבנן), עד שבאו רבן גמליאל ובית דינו וביטלו את דין תוספת שביעית. וכך נפסק להלכה ברמב”ם (ג, ט):

וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו, אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ר”ה.

לכן, למעשה מותר בימינו לעבוד בקרקע עד ראש השנה. דבר זה כולל את כל המלאכות: חרישה, זיבול, ניכוש עשבים וכדומה.

נטיעה לפני השביעית

דברים אלו מתייחסים לחרישה ולשאר עבודות האדמה, אך נטיעת עצים עשויה להיות אסורה גם קודם השמיטה. במשנה (ב, ו) נאמר:

אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר”ה… רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: לשתי שבתות.

במשנה מבואר שאסור לנטוע, להבריך או להרכיב, סמוך לשביעית. משך הזמן האסור בנטיעה נתון במחלוקת תנאים, הקשורה לשאלת הזמן שלוקח לאילן עד שהוא נקלט בקרקע. למעשה אנו פוסקים כרבי יוסי ורבי שמעון שהקליטה אורכת שבועיים, אך הראשונים נחלקו בהבנת משמעותה ההלכתית של שיטה זו. בגמרא (ר”ה י:) נאמר:

לדברי האומר שתי שבתות – צריך שתי שבתות ושלשים יום.

בפשט הגמרא נראה שאיסור הנטיעה מתחיל 44 יום לפני ראש השנה (דהיינו חודש, ועוד שבועיים נוספים). הראשונים נחלקו ביחס לנקודה זו בפרט ובהבנת טעם איסור הנטיעה בכלל:

לדעת רש”י (שם) אסור שהעץ ייקלט בקרקע בשביעית, ואף לא בתוספת שביעית. בטעם הדבר כתבו האחרונים שגם אם מלאכת האדם נעשתה קודם השביעית, עצם הקליטה מונעת את “שביתת הארץ” (לפי הבנה זו, פרט לאיסור מלאכה בשביעית על האדם, ישנה מצוות עשה שאדם צריך לדאוג שאדמתו תשבות. ויש מקום לדון בכך רבות ואכמ”ל). לפי זה בימינו, שאין דין תוספת שביעית, אסור לטעת עצים 14 יום לפני השביעית. כך סבר למעשה גם ר”ת (תוס’ שם ד”ה שלושים).

הרמב”ם ביאר (פירוש המשניות שם, וגם בהלכות שמיטה ג, יא) בדרך אחרת לגמרי, ולדעתו אין איסור מצד עצם הקליטה בשביעית אלא משום מראית עין.

ישנו דין בדיני ערלה, שכדי ששנה תיחשב למניין שנות ערלה, צריך שיהיו בה לפחות 14 יום לקליטת הצמח ועוד 30 יום הנחשבים כשנה. כלומר, אם ייטע קודם ט”ו באב – תיחשב לו שנה זו כשנה הראשונה לשנות הערלה, ואילו אם ייטע את האילן לאחר ט”ו באב, יתחיל מניין השנים מן השנה הבאה. כיוון שאם ייטע בסוף שישית יתחילו שנות הערלה רק מן השנה השביעית, הרואים את העץ עלולים לחשוב שהאדם נטע את העץ בשביעית. לכן אסרו לטעת בשישית עצים לאחר ט”ו באב (אך בט”ו באב עצמו מותר לטעת). יש להדגיש, שלדעת הרמב”ם האיסור חל גם כיום 44 יום לפני השביעית, כלומר מט”ו באב, משום שאין הוא תלוי בדין תוספת שביעית.

אילן סרק

דין נטיעת אילן סרק ערב השמיטה תלוי לכאורה במחלוקת בין הרמב”ם לרש”י ור”ת. לדעת הרמב”ם, טעם האיסור הוא שנטיעה בסמוך לשביעית תביא למניין שנות הערלה מן השנה השביעית, ולמראית עין של נטיעה בשביעית. ממילא, האיסור קיים דווקא באילן מאכל שיש בו דין ערלה, ולא באילן סרק. אולם, לדעת רש”י ור”ת, עצם הקליטה של העץ בשביעית אסורה, ויש בכך פגיעה בשביתת הארץ, וממילא גם נטיעת אילן סרק תיאסר.

הרב קוק (שבת הארץ ג, יא) והגרש”ז (מנחת שלמה מח; נא, ד), כתבו שיש להחמיר כשיטת רש”י ור”ת, ומותר לטעת עצי סרק רק עד ט”ו באלול (שהרי לשיטתם האיסור הוא רק שבועיים לפני השמיטה, כמבואר לעיל). אולם, החזון איש כתב (יז, כה; כב, ה; כה, יג) שאין איסור עצמי של קליטה בשמיטה, וממילא מותר לנטוע אילן סרק עד ערב ראש השנה.

לכאורה נחלקו במחלוקת היסודית, האם איסורי שמיטה הם איסורים על האדם בלבד או שמא האיסור הוא גם על שביתת הארץ (אך יש מקום להבין גם אחרת, ואכמ”ל).

לסיכום

מותר לטעת עץ פרי עד ט”ו באב ומותר לטעת עצי סרק עד ט”ו באלול (ויש המקלים בכל מקרה לטעת עד כ”ט באלול). ביחס לגידולים אחרים, וכן לעצים בגוש אדמה, נדון בע”ה בפינה ‘הכנת הגינה לשמיטה – ב’