השוכח לספור יום אחד

האם ממשיך לספור?

כתב בעל הלכות גדולות (הובא בתוספות מנחות סו ע”א ד”ה זכר; מגילה כ ע”ב ד”ה כל):

פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר – שוב אינו סופר, משום דבעיא ‘תמימות’.

בפסוק העוסק בספירת העומר נאמר: “שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת” (ויקרא כ”ג, טו), מכאן ניתן להסיק שהספירה צריכה להיות שלמה, ואם החסיר אפילו פעם אחת – פגם במצווה ואינו יכול לספור עוד.

התוספות (מנחות שם) עצמם חולקים על בה”ג, וכותבים שפסיקתו “תימה גדולה הוא ולא ייתכן”. לדעתם, גם מי ששכח לספור יום או כמה ימים יכול להמשיך ולספור בברכה.

הרא”ש (פסחים פ”י סי’ מ’) כותב כדברי התוספות, ומנמק מדוע דברי בה”ג קשים:

ואין נראה לר”י, דכל לילה ולילה מצווה בפני עצמה היא.

כלומר, כיוון שכל יום הוא מצווה, לכן גם אם הפסיק כמה לילות יכול להמשיך ולספור בברכה. לפי זה מסתבר שהמחלוקת בין התוספות לבה”ג היא האם ספירת העומר היא מצווה אחת או שאלו מצוות נפרדות: בה”ג סבור שספירת כל הימים היא מצווה אחת, וצריך לעשותה בשלמות (“תמימות”), ואילו התוספות סבורים שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, ולכן גם אם שכח כמה ימים יכול להמשיך ולספור (בברכה).

הסבר נוסף בשיטת בה”ג

אולם על שיטת בה”ג יש קושיה גדולה שהקשה רבנו ישעיה דטראני ((הרי”ד) ספר המכריע, כ”ט; ועיינו בשבולי הלקט, רל”ד): כיוון שמברכים על הספירה בכל יום מוכח שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, שלא כבה”ג!

מו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל הסביר את שיטת בה”ג באופן שונה, ויישב בכך את קושיית הרי”ד. הקושיה מתבססת על שתי נקודות הנחה:

  • ספירת כל אחד מימי ספירת העומר היא מצווה נפרדת.
  • כיוון שספירת כל אחד מהימים היא מצווה נפרדת, ניתן לקיים רק חלק ממצוות הספירה, גם אם דילגנו על כמה ממצוות הספירה.

כדי לבאר את דעת בה”ג, ניתן לחלוק על אחת מנקודות ההנחה: ייתכן שבה”ג חולק על נקודת הנחה א’, וסובר שמצוות ספירת העומר היא מצווה אחת. כאמור, לפי הסבר זה יצטרך בה”ג להתמודד עם השאלה מדוע מברכים בכל יום על הספירה.

אולם ייתכן שבה”ג מסכים לנקודת הנחה א’, ואף הוא סובר שספירת כל יום היא מצווה נפרדת, אלא שהוא חולק על נקודת הנחה ב’, ולדעתו כל מצווה תלויה במצווה שלפניה. המצווה לספור את הימים מתאריך אחד עד תאריך אחר היא במהותה מצווה שיש בה הדרגתיות ועקביות, ולכן היא מחייבת בהכרח שלא לדלג על אף יום – אי אפשר לקיים את מצוות ספירת עשרים ימים, מבלי לקיים קודם לכן את מצוות ספירת תשעה עשר ימים. לפיכך, מי שדילג על יום מסוים אינו יכול להמשיך לספור כיוון שרצף הספירה שלו נפגם.[1]

דבר זה מלמד אותנו על עיקרון רוחני משמעותי: הספירה משקפת גם התקדמות רוחנית. התקדמות רוחנית צריכה להיות שלב אחרי שלב, ואי אפשר לקפוץ במהלכה על שלבים. אם החסיר האדם ספירה של יום מסוים, ממילא איננו יכול לקפוץ ליום הבא. בבניין רוחני כל שלב משמעותי!

הלכה למעשה

כיצד יש לנהוג הלכה למעשה? טעות נפוצה היא לחשוב שהשוכח יום אחד הפסיד את המצווה ואינו ממשיך לספור בשאר הימים. אולם אין זו פסיקת השולחן ערוך (תפ”ט, ח):

אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה.

השולחן ערוך פוסק שהשוכח יום אחד ממשיך לספור בשאר הלילות בלא ברכה. פסק זה נובע מכך שלדעת רוב הראשונים אין תלות בין הימים, ובכל יום ויום יש מצווה בפני עצמה. לכן גם אם שכח לספור יום אחד – ימשיך לספור. אלא שלעניין ברכה, כיוון שניתן לקיים את המצווה גם בלא ברכה, ואנו רוצים להיזהר מחשש של ברכה לבטלה – החמירו שלא לברך. אך עצם החובה מעיקר הדין לספור בשאר הימים – במקומה עומדת, כאילו לא שכח כלל!

לסיכום: גם מי ששכח יום אחד (או כמה ימים) לא הפסיד את מצוות ספירת העומר. הוא צריך להמשיך לספור באותה הקפדה, כי לדעת רוב הראשונים הוא עדיין ממשיך לקיים את המצווה. עם זאת, עליו לספור בלא ברכה (כדי לחשוש לדעת בה”ג הסובר שבאמת הפסיד את המצווה, ולדעתו זו ברכה לבטלה). מכל מקום, עליו לכוון לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של שליח הציבור (או שיבקש מאדם אחר שיכוון להוציאו ידי חובה בברכה) ולענות אמן אחר ברכתו, ובכך ירוויח גם את הברכה (משנה ברורה ס”ק לז).[2]

[1] דעת התוספות היא, כנראה, שעצם התהליך ההדרגתי של ספירת העומר מתקיים עצמאית, ללא קשר לאדם (שהרי גם ללא ספירת האדם יעברו ארבעים ותשעה ימים בין פסח לשבועות), והמצווה המוטלת על האדם היא להיות שותף לספירה זו. לכן, גם אם האדם הפסיד יום אחד מהספירה הוא יכול להמשיך לספור, כיוון שתהליך הספירה האובייקטיבי נמשך גם בלעדיו.

ניתן לבאר את המחלוקת בדרך נוספת: ייתכן שלדעת בה”ג יש להבדיל בין מעשה המצווה ובין קיום המצווה. מעשה המצווה נעשה בכל יום, ואילו קיום המצווה הוא רק בספירת כל הימים. בה”ג סבור שניתן לברך גם על מעשה המצווה, ולכן אף על פי שהקיום המלא הוא רק לאחר ספירת כל הימים, ניתן לברך על ספירת כל אחד מהימים. לעומת זאת, התוספות סבורים שניתן לברך רק על קיום מצווה. לדידם, אם הגדרת המצווה הייתה כדעת בה”ג, שקיום המצווה הוא רק בספירת כל הימים, היה צריך לברך רק פעם אחת (לפני הספירה הראשונה). כיוון שמברכים על הספירה בכל יום, חייבים לומר שספירת כל אחד מהימים אינה רק מעשה המצווה אלא גם קיום המצווה. עוד בעניין שיטת בה”ג עיינו בשדי חמד (ח”ו, מערכת יום הכיפורים, א’, סוף אות ג), ויש ליישב דבריו, ואכמ”ל.

[2] בדברי הגאונים יש שתי דעות נוספות בשאלה מה דינו של אדם ששכח לספור יום אחד. רס”ג (בסידורו, עמ’ קנה; הובאו דבריו בטור, תפ”ט) סובר עקרונית כדעת התוספות, שגם אם דילג על יום אחד ממשיך לספור בברכה, אך אם דילג על היום הראשון אינו יכול להמשיך לברך (משום שיש צורך בהתחלה ובסיום של הספירה – עיינו ב”ח אות ו). שיטה נוספת מובאת בהלכות הרי”ץ גיאת (שערי שמחה (מהדורה חדשה), ח”ב, עמ’ שמג-שמד), ולפיה ספירת הימים וספירת השבועות הן שתי מצוות נפרדות, ואף לדעת המצריכים “תמימות” יברך על השבועות בסוף כל שבוע (אלא אם שכח גם לספור את ספירת השבועות, שאז הפסיד הכול). כך כתב מדעתו שו”ת בית הלוי (ח”א, סי’ ל”ט), אם כי לשיטתו סברה זו מועילה כדי להמשיך לספור כל יום בברכה, כיוון שבכל יום יש מצווה להזכיר את מניין השבועות. בספר מקור ברוך לרב ברוך אפשטיין, בעל התורה תמימה (ח”ד, תתסב ע”א-ע”ב) מובא סיפור על ‘משכיל’ אחד שהוכיח את ר’ יוסף בער, בעל בית הלוי, על כך שאינו מקל בהלכה בעת הצורך. כתשובה שיש בה ‘הקהיית שיניים’ הציג בפניו ר’ יוסף בער שבע דוגמאות של ‘קולות’ שבהן הוא ‘מקל’ בניגוד לדעות הפוסקים ה’מחמירות’ (למעשה, כל אותן קולות משמעותן הייתה היתר שלא להיבטל ממצוות, כגון: מותר לצום בראש השנה, ללמוד בערב תשעה באב וכדומה). אחת הדוגמאות שהוא נתן לו הייתה שניתן להמשיך ולברך על הספירה גם אם שכח יום אחד, כיוון שהברכה מתייחסת לספירת השבועות (עיינו בהערת הרב אפשטיין שם).

מכל מקום דעה זו לא הובאה בפוסקים, ולכן למעשה צריך להמשיך לספור גם את השבועות בלא ברכה.