זכר למחצית השקל

מקור המנהג

בפרשת כי תשא נצטוו כל אחד מישראל, החל מגיל עשרים, לתת “מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה’ ” (שמות ל, יג). מצוות נתינת מחצית השקל היא מצווה מן התורה (ספר המצוות לרמב”ם עשה קעא), והיא נועדה לממן קרבנות ציבור ודברים נוספים במקדש. על נתינת השקלים מכריזים בראש חודש אדר, כדי שהשקלים יגיעו לבית המקדש עד חודש ניסן וכדי להקדים את שקלינו לשקליו של המן.

כיוון שמחצית השקל נאספה כדי לממן את הקרבנות בבית המקדש, המצווה נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים (רמב”ם שם). כיום, כשבית המקדש חרב, נוהגים לתת “זכר למחצית השקל” לצדקה (מסכת סופרים כא, ד; שו”ת מהר”ם מרוטנבורג, בלוך, עמ’ 311), וכך פוסק הרמ”א (תרצד, א).

אף על פי שמנהג נתינת “זכר למחצית השקל” לא הובא ברמב”ם, בטור ובשולחן ערוך, גם הספרדים נוהגים לתת זכר למחצית השקל (כף החיים תרצד, ס”ק יט; שו”ת ישכיל עבדי א, או”ח יט; ילקוט יוסף תרצד, זכר למחצית השקל, א).

שיעור הנתינה

המובן המקורי של “מחצית השקל” הינו “מטבע מחצית”, שהוא חצי ממשקלו ומערכו של השקל שהוזכר בתורה. מפסיקת השולחן ערוך (יו”ד שה, א) עולה שהכוונה היא לכסף טהור במשקל שלושה ‘דרהם’, דהיינו 9.6 גרם כסף טהור (עיין פירוש המשניות לרמב”ם בכורות ח, ח; מידות ושיעורי תורה לא, הערה 4). הרמב”ם (שקלים א, ה) מדגיש, שכדי לקיים את המצווה מן התורה, צריך להקפיד הן על נתינת “מטבע מחצית” והן על שוויה הכספי של מחצית השקל שבתורה:

מחצית השקל זו מצותה, שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש, ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה.

לאור הגדרה זו של מצוות מחצית השקל, התפתחו שני מנהגים עיקריים כיצד לקיים את “זכר למחצית השקל”. מנהג הספרדים הוא לתת את שוויו העכשווי של כסף טהור במשקל של מחצית השקל (כף החיים תרצד, ס”ק כ; נתיבי עם תרצד, א; שו”ת יחוה דעת א, פו). שיעור זה משתנה וניתן לבדוק את שוויו העדכני באתר של מכון ‘כתר’ ובאתרים דומים (כיום, אדר ה’תשפ”ג, השווי הוא כ-25 ש”ח). מנהג זה משמר את שוויה הכספי של מחצית השקל המקורית.

המנהג השני – מנהג האשכנזים, משמר את הפן של “מטבע מחצית”. לפי מנהג זה, נותנים “זכר למחצית השקל” חצי מהמטבע הנהוג באותו מקום (מנהגי מהרי”ל פורים, ד; שם, ו; דרכי משה ורמ”א תרצד, א), דהיינו (בארץ ישראל כיום) חצי שקל.

כמה מטבעות?

כמה מטבעות נותנים למחצית השקל? בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (שם) כתב שהמנהג הוא לתת שלוש מחציות:

למה אנו נותנים ג’ מחצית למעות פורים? לפי שכתוב בפרשת כי תשא ג’ פעמים מחצית השקל, לכך נותנים ג’ מחצית.

וכך כתב גם הרמ”א (שם). לדעת הגר”א (מעשה רב, רמב) יש לתת “מטבע מחצית” אחד בלבד, אך המנהג הרווח הוא לתת מטבעות בשווי שלושה חצאי שקלים (בארץ ישראל).

הרמ”א (שם) כותב שיש אומרים שצריך לתת גם שיעור של מחצית השקל וגם שלושה חצאים של המטבע המקומי, אך לא נוהגים כך. אולם הביאור הלכה (ד”ה ויש) כותב ש”מי שעוזרו הקב”ה” ויכול לנהוג כך – “אשריו וטוב לו” (עיין מידות ושיעורי תורה לא, ה). כיוון שבמדינת ישראל יש כיום מטבע של חצי שקל, והשווי של מחצית השקל איננו גבוה, יפה להדר באופן זה ולתת הן שלושה מטבעות של חצי שקל והן סכום השווה לעשרה גרם כסף טהור (לכל הפחות עבור עצמו ועבור אשתו). אולם מצד הדין די לתת שלושה מטבעות של חצי שקל.

שווי או מטבעות? בשו”ת ציץ אליעזר (יג, עב) כתב שמעיקר הדין לא צריך לתת דווקא שלושה מטבעות של שקל וחצי, אלא סכום השווה לשקל וחצי. לכן, מי שבני ביתו מרובים וקשה לו למצוא מספיק מטבעות של חצאי שקלים כנגד כולם, יכול לתת סכום השווה לשלושה חצאי שקלים עבור כל אחד. אך כאשר הדבר אפשרי, יש עדיפות לתת שלושה מטבעות של חצי שקל, ולא סכום השווה לשקל וחצי.

הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה עמ’ קג) כותב שלאור טעמו של המהר”ם מרוטנבורג, ראוי שגם הספרדים יתנו את “זכר למחצית השקל” באופן שיורכב משלושה מטבעות (אם כי לפי הרב עובדיה יוסף לא מדובר דווקא על מטבע מחצית אלא על שלושה מטבעות כלשהם).

מתי נותנים?

כאמור, במסכת סופרים (שם) נכתב שהמנהג הוא לתת “זכר למחצית השקל” לפני שבת זכור. אולם המהרי”ל (שם) כותב שהמנהג המקובל הוא לתת את הכסף סמוך לתפילת מנחה בתענית אסתר, וכך כתבו גם הרמ”א (שם) והמשנה ברורה (ס”ק ד). נראה שהטעם הוא שמנהג נתינת השקלים בחודש אדר נועד להקדים את שקלינו לשקליו של המן, ולכן נותנים את המעות לפני פורים.

אמירת “זכר למחצית השקל”

במסכת סופרים (כא, ג) כתוב שהמטבעות הניתנים למחצית השקל “אסור לומר עליהם לשם כופר אלא לשם נדבה”, ובדומה לכך כתבו הגאונים (תשובות גאוני מזרח ומערב, מ; סידור רב עמרם פורים, ד”ה ולמה) שבזמן נתינת הכסף צריך להיזהר שלא לומר שהכסף ניתן לשם “מחצית השקל”, כדי שהכסף לא יהפוך להקדש ויהיה אסור ליהנות ממנו. עם זאת, רבים נוהגים לומר בשעת הנתינה “זכר למחצית השקל” (עיין כף החיים ס”ק כא). בדיעבד, גם אם אמר שכסף ניתן לשם “מחצית השקל” אפשר להקל ולהשתמש בכסף לצרכי צדקה, כי ידוע שנתינה זו היא רק לשם של צדקה (עיין חזון עובדיה עמ’ קא הערה ז).

מי נותן מחצית השקל?

התורה אומרת שרק מגיל עשרים נותנים מחצית השקל: “מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה’ ” (שמות ל, יד), וכך כותב הברטנורא (שקלים א, ג). בעקבות זאת כותב המהרי”ל (שם, ד) שגם נתינת “זכר למחצית השקל” היא מגיל עשרים, וכך פוסק הרמ”א (שם).

אולם לדעת הרמב”ם (שקלים א, ז; ועיין תוספות יום טוב שקלים א, ד) ורוב הראשונים (עיין שו”ת יחוה דעת א, פו) חובה לתת מחצית השקל כבר מגיל שלוש עשרה, וכך פוסק המגן אברהם (תרצד, ס”ק ג) ביחס לנתינת “זכר למחצית השקל”.

עם זאת, המנהג המקובל היה לתת “זכר למחצית השקל” גם לילדים, ואפילו כנגד עוברים, “וסימנך: זה יתנו כל העובר” (דרכי משה שם). המשנה ברורה (ס”ק ה) כותב שכך ראוי לנהוג:

דכל זה רק מדינא, אבל המנהג הוא ליתן אפילו בעד בניו הקטנים ואשה מעוברת בעד ולדה.

כמו כן, אף על פי שהנשים לא היו חייבות במחצית השקל, המנהג הוא שגם נשים נותנות “זכר למחצית השקל” (כף החיים ס”ק כז).

סיכום

בי”ג באדר סמוך למנחה נוהגים לתת זכר למחצית השקל. האשכנזים נותנים שלושה חצאי מטבע שבאותה מדינה (בישראל: חצי שקל). הספרדים נוהגים לתת סכום השווה לעשרה גרם כסף (כיום, אדר ה’תשפ”ג, כ-25 ש”ח), ויפה להדר ולתת הן שלושה חצאי מטבעות והן שווי של עשרה גרם כסף. נוהגים לתת גם עבור ילדים קטנים, בנים ובנות, ואף עַבוּר עוּבָּר. יש להיזהר שלא לומר שנותן ל”מחצית השקל” כדי שהכסף לא יהפוך להקדש, אלא לומר “זכר למחצית השקל”.