יום שחרור ירושלים

ערב מלחמת ששת הימים, בשנת תשכ”ז (1967 למניינם), המצב הביטחוני במדינה היה מתוח מאוד. מדינות ערב התכוננו למלחמה עם מדינת ישראל, ובישראל חששו מפני תוצאות הרות אסון, שימיטו חורבן מוחלט על המדינה. אך משפרצה המלחמה – נראו לעין כל נסים גלויים: צה”ל השמיד חלקים נרחבים מחיל האוויר המצרי, ותוך שישה ימים כבש את חצי האי סיני, ירושלים, יהודה ושומרון ורמת הגולן. היה זה ניצחון מזהיר!

כדי לציין ניצחון זה, שהייתה בו הצלה ממוות לחיים, וכדי לציין את שחרור ירושלים מתחת עול זרים לאחר אלפיים שנות גלות – אנו חוגגים את יום שחרור ירושלים.

דיונים הלכתיים רבים הנוגעים ליום ירושלים זהים לדיונים הקיימים לגבי יום העצמאות: קביעת יום שמחה, אמירת הלל (בברכה) ודיני אבלות ספירת העומר ביום  זה. אנו נציין רק את הפרטים המעשיים.

אמירת הלל ביום ירושלים

ככלל, ההכרעה ההלכתית לגבי יום ירושלים זהה להכרעה לגבי יום העצמאות – ואף פשוטה יותר. אם לגבי יום העצמאות יש מקום לדון האם אכן מדובר בנס שראוי לומר עליו הלל בברכה (משום שהנס איננו שלם ואויבינו עדיין עומדים עלינו לכלותנו, או משום שהמצב הרוחני במדינה אינו מתוקן), הרי שלגבי יום ירושלים קל עוד יותר להכריע לומר הלל בברכה: משום שהניצחון של עם ישראל במלחמת ששת הימים היה ניצחון מוחץ וללא סיוגים, והייתה בו הצלה גמורה ממוות לחיים, ומשום שנכבשה בו ירושלים הבירה, עיר קודשנו ותפארתנו. וכך כותב הרב אונטרמן (שו”ת שבט מיהודה, ח”ב, או”ח סי’ נט אות ב):

בודאי יש עליונות ליום המסמל את עצם קיומה של המדינה בנוגע לחגיגות ושמחה, וזה יישאר לתמיד כיום הולדתה של מדינת ישראל. מקווים אנחנו כי מדינתנו תפרח ותשגשג, תקלוט את קיבוץ הגלויות ותלך מחיל אל חיל לסלול דרך לגאולתנו השלמה. ואולם, מה שנוגע לברכת הלל – ישנה עדיפות ליום כ”ח באייר, שראו ניסים גלויים האיך שנתמוטט כל מטה עוזם של אויבינו בשני ימים ושחררנו את ירושלים ואת הערים מסביב. ליום של ניסים גלויים – צריכים לומר הלל בברכה.

ואכן לגבי יום ירושלים קבעה הרבנות הראשית כבר מתחילה שאומרים בו הלל בברכה (הרבנות הראשית לישראל, עמ’ 979-967; ועיינו ארץ חמדה, ח”א, עמ’ סו-עא), וכך מקובל גם כיום.

יום ירושלים שחל ביום שישי

בניגוד ליום העצמאות, שהתקבל למעשה שאומרים בו הלל ביום שחוגגים בו את יום העצמאות באותה שנה (ולאו דווקא בה’ באייר), הרי שלגבי יום ירושלים נקבע שאומרים את ההלל בכל שנה בכ”ח באייר, גם אם הוא חל ביום שישי (יום ירושלים אינו יכול לחול בשבת), ורק את החגיגות מקדימים ליום חמישי כדי שלא יגיעו לידי חילול שבת (הרבנות הראשית לישראל, עמ’ 984-983). הטעם לכך הוא שבשונה מיום העצמאות, ביום ירושלים אין חשש מפני חילול שבת כתוצאה מהחגיגות (ראו שו”ת באהלה של תורה, ח”ב, סי’ ע”ג, בסופו).

מנהגי אבלות של ספירת העומר ביום ירושלים

כיוון שיום ירושלים חל לאחר ל”ג בעומר, ורבים נוהגים להפסיק את מנהגי האבלות אחרי ל”ג בעומר, הרי ששאלת גילוח ושמחה ביום ירושלים קלה יותר. לכן מותר להתגלח, לשיר ולשמוח ביום ירושלים (גם לאלו שעדיין נוהגים בתקופה זו במנהגי האבלות של ספירת העומר).

נוסף על כך, הרבנות הראשית לישראל קבעה שמותר להתחתן ביום ירושלים (עיינו שו”ת שבט מיהודה, ח”ב, או”ח, סי’ ס’; שו”ת במראה הבזק, ח”ג סי’ נ”ט, עמ’ 101), וכך המנהג המקובל (וראוי להקפיד שהחופה תהיה בליל יום ירושלים אחרי צאת הכוכבים, או ביום ירושלים עצמו לפני השקיעה).

אירועים נוספים בכ”ח באייר

ישנם אירועים נוספים שהתרחשו בכ”ח באייר. אירועים אלו כמובן אינם קשורים ישירות ליום ירושלים, אולם הם מוסיפים נופך לקדושתו של היום:

• כ”ח באייר הוא יום פטירת שמואל הנביא. שמואל הנביא קשור באופן מיוחד לירושלים ולמקדש: בגמרא (זבחים נד ע”ב) מסופר ששמואל ודוד עסקו במציאת המקום הראוי להקמת המקדש, “נויו של עולם”. שמואל אף נתן לדוד מגילה מיוחדת שהיה כתוב בה כיצד בדיוק להקים את המקדש (ירושלמי מגילה פ”א ה”א, וקרבן העדה ד”ה מגילה שמסר). גם בתורת הסוד מודגש קישורו המיוחד של שמואל לירושלים ולבית המקדש, ומסופר כי מיום שחרב בית המקדש וגלתה ירושלים עזב שמואל הנביא את מקומו בגן עדן והלך למקום המקדש להתאבל עד שייבנה (ספר החזיונות לרבי חיים ויטאל, עמ’ מו).
• בספר שם הגדולים לחיד”א (מערכת גדולים, רבנו עובדיה) מסופר שביום זה מצא הרמב”ם ספר תורה מיוחד: הרמב”ם כתב חומש מוגה על פי “הספר הידוע במצרים שהיה בירושלים מימות התנאים והובא למצרים”. לאחר זמן שמע הרמב”ם “שבמלכות בורגוניא היה ספר תורה מכתב יד הקדש עזרא הסופר מהיר הכהן הגדול, והלך הרמב”ם שם ומצא כל פרשיות פתוחות וסתומות מכוונות למה שהעתיק… וכתב הרמב”ם, ושמחתי מאד וקבלתי לעשות יום משתה ושמחה ביום ההוא כל שנה ושנה הוא כ”ח לירח זיו. וטרחתי לכבוד צורי והעתקתי מן הספר ההוא כל חסרות ויתרות ותיבות גדולות וקטנות ומשונות ומהופכות כדי לעשות ספר תורת ה’ בלי חיסור ויתור. ובשובי לאדמתי כתבתי תורת א-להינו כדת וממני הכל מעתיקים. עד כאן לשון הרמב”ם”.
• בכ”ח באייר תרס”ד עלה מרן הרב קוק זצ”ל לארץ. חותנו של הרב קוק, האדר”ת, הפציר בו לבוא לארץ ולשמש בה כרבהּ של יפו. לאחר התלבטויות רבות נענה הרב קוק לבקשתו (ראו אגרות הראי”ה ח”א, ט”ו). בט’ באייר תרס”ד יצאו הרב קוק ומשפחתו בדרכם לארץ, ובכ”ח באייר הגיעו לנמל יפו. וכך כותב הרב קוק על יום זה, לאחר עשר שנים (אגרות הראי”ה, ח”ב, עמ’ רצב-רצג):

זה היום הגדול אשר בו זיכנו צור ישראל ברוך הוא לבוא לארץ חמדתו ולראות בעינינו התחלת צמיחת קרן ישעו לעם קדשו… הודות לד’ על רוב חסדיו, וברחמיו יוסיף לאמצנו לגבר חילים בעבודת ד’ ועמו במכון הקודש.