איסור קצירה ובצירה
בפרשת בהר נאמרו שני פסוקים הסותרים לכאורה זה את זה (ויקרא כ”ה, ה-ו):
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.
מחד, התורה מצווה לא לקצור ולא לבצור, ומאידך היא אומרת שפירות השמיטה יהיו “לכם לאכלה”. כיצד נאכל את הפירות אם לא נקטוף אותם?
כדי ליישב את הסתירה, חילק התורת כהנים (בהר א’, ג) בין סוגים שונים של קצירה ובצירה:
“ואת ענבי נזירך לא תבצור” – מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר. “לא תבצור” – לא תבצור כדרך הבוצרים.
התורת כהנים מחלק בין הבצירה האסורה והמותרת בשתי דרכים: א. אסור לבצור מן השמור (פירות שלא הופקרו על ידי הבעלים) ומותר לבצור מן המופקר. ב. אסור לבצור כדרך הבוצרים ומותר לבצור בשינוי. היחס בין ההגדרות נתון במחלוקת ראשונים (תוספות ר”ה ט.; ר”ש משאנץ שביעית פ”ח מ”ו; רמב”ן ויקרא כ”ה, ה; רמב”ם שמיטה ויובל פ”ד הכ”ה), ולהלכה דעת רוב הראשונים היא שחובה לקצור בשינוי גם פירות מופקרים.
מהו השינוי הנדרש בקצירה?
המשנה בשביעית (פ”ח מ”ו) כותבת:
תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותם בחרבה.
בביאור המשנה נחלקו הראשונים: הרא”ש (על המשנה בשביעית שם) והתוספות (ראש השנה ט. ד”ה וקציר; סוכה לט:) כותבים שצריך שינוי באופן הקצירה, דהיינו שיש לקצור בכלי שאינו מיועד לקצירה. וכך פירש הברטנורא (שם):
אין קוצין אותן במוקצה – כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה.
אבל קוצה אותם בחרבה – סכין, לשון חרב.
לעומת זאת הרמב”ם (פ”ד ה”א; וכן בספר המצוות, לא תעשה רכ”ב) כותב שהשינוי הוא בכמות הקצירה, ואיננו מזכיר שינוי באופן הקצירה:
וזה שנאמר “את ספיח קצירך לא תקצור” – שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין – לוקה. כיצד? כגון שקצר כל השדה… אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
מדוע מותר לקטוף בכמות קטנה? והרי ברור שזריעה וחרישה אסורות גם בכמות קטנה!
התשובה לשאלה זו נעוצה בהבנת מהות איסור קצירה. בעוד זריעה וחרישה נאסרו מצד היותן מלאכות, הרי שמלאכת הקצירה עצמה מותרת בשביעית. האיסור הוא רק כאשר הקצירה נעשית באופן שמפגין בעלות. כלומר, האיסור לא קשור לעצם מעשה הקצירה, אלא מהווה חיזוק והרחבה של חובת הפקרת הפירות. וכך כותב הרמב”ם בספר המצוות (לא תעשה רכ”ב):
אינו רוצה בו שלא יקצור אותו כלל, כי הוא כבר אמר “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה”, ואולם ירצה בו לא תקצור אותו כמו שתקצור אותו בכל שנה אלא כמי שיקצור דבר שהוא הפקר.
איזו כמות מותר לקצור? החזון איש (כ”ו, ו) כותב למעשה ש”לוקט כשיעור שאדם מכין בביתו לתשמיש בני ביתו לימים מועטים”, ולאחר שאכל או מכר – יכול להביא פעם נוספת אותו שיעור. כלומר, ניתן לקטוף בערך כמות שרגילים לקנות בחנות לצרכים ביתיים.
למעשה: לכתחילה יש לחשוש בשעת הקצירה לשני השינויים – שינוי באופן הקצירה ושינוי בכמות הקצירה. עם זאת, החזון איש (י”ב, ח) כתב ש”הסומך להקל לקטוף וללקוט מעט מן ההפקר בלא שינוי במקום שאי אפשר לשנות – לא הפסיד”.
זמן איסור קצירה ובצירה
ההבדל העקרוני שבין קצירה ובצירה לבין שאר המלאכות משליך גם על זמן האיסור. זריעה וחרישה ושאר עבודות האדמה נאסרו לאורך כל שנת השמיטה, מא’ בתשרי ועד כ”ט באלול. אך איסור קצירה ובצירה מהווה חלק מחובת ההפקרה של הפירות, וממילא הוא חל רק על פירות שקדושים בקדושת שביעית.
לכן מותר לקטוף פירות כרגיל בחודשים הראשונים של שנת השמיטה, משום שרק פירות שחנטו בשנת השמיטה קדושים בקדושת שביעית, ואילו הפירות הגדלים בחודשים הראשונים של השנה השביעית – שחנטו בשישית, אינם קדושים ואין חובה להפקירם. בדומה לכך, בשנה השמינית, על אף שעבודת האדמה כבר מותרת, אסור לקטוף כרגיל פירות הקדושים בקדושת שביעית (שחנטו בשביעית), ויש לעשות זאת בשינוי (עיינו מעדני ארץ ב’, ה; חזון איש ג’, כג; ט’, יב, ועוד).