לחם משנה

Print Friendly, PDF & Email

בגמרא (שבת קיז:) מבואר שיש לבצוע בשבת על שני כיכרות:

אמר רבי אבא: בשבת חייב אדם לבצוע על שתי כִּכָּרות, דכתיב 'לחם משנה'.

דין זה נלמד מכך שבפרשת המן (שמות ט"ז, טז-כב) התורה מספרת שבני ישראל היו מלקטים בכל יום כמות קבועה של מן לכל אדם – "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת", ורק ביום השישי לקטו כמות כפולה – "לֶחֶם מִשְׁנֶה" – שני עומרים לאדם. מכאן למד רבי אבא שיש לבצוע בכל שבת על לחם משנה.

חובה מן התורה?

מדברי הכלבו (סימן כ"ד) נראה שדברי רבי אבא הם דרשה גמורה, והחובה לאכול לחם משנה היא חובה מן התורה. לדבריו, המילים "לֶחֶם מִשְׁנֶה" מיותרות בפסוק, שהרי כבר נאמר שבכל יום לקטו עומר אחד וביום שישי לקטו שני עומרים, וייתור זה לא בא אלא ללמד שחייבים לבצוע בשבת על לחם משנה. גם הט"ז (תרע"ח, ס"ק ב) וערוך השולחן (רע"ד, א) כותבים שהחובה לבצוע על לחם משנה היא מן התורה.

אולם פשטות הגמרא היא שאין כאן דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד, ולחם משנה הוא דין דרבנן, זכר למן. כך כותבים הריטב"א (שבת שם ד"ה חייב אדם) והמאירי (ברכות לט:, ד"ה חייב אדם), וכך נראה גם מדברי רוב האחרונים (שולחן ערוך הרב, רע"ד, ב; משנה ברורה שם, ס"ק א; ועוד).

לדעת האר"י (מובא בשערי תשובה, רע"ד, ס"ק א; כף החיים רס"ב, ב) יש לסדר על השולחן שנים עשר כיכרות בכל ארוחה, כנגד שנים עשר הכיכרות של לחם הפנים, וכפי שנאמר בפיוט שכתב האר"י לסעודת שבת בבוקר: "יְגַלֵּי לָן טַעֲמֵי דְּבִתְרֵיסַר נַהֲמֵי".

משמעותו של לחם משנה

מהי משמעותה של החובה לבצוע בשבת על לחם משנה? ראשית, מדרש תהלים (צ"ב, א) מצביע על כך שכל ענייניה של השבת כפולים: הלחם כפול (לחם משנה), הקרבן כפול (שני כבשים), השכר והעונש כפולים ועוד. מסתבר שהכפילות מצביעה על הברכה המיוחדת של השבת, על השפע המיוחד שיש בה ועל הנשמה היתרה שניתנה בה (וראו גם מהר"ל, גור אריה, דברים ה', סוף אות ג).

מעבר לכך, יש משמעות מיוחדת לעובדה שהמן לא ירד בשבת, אלא ירדה כמות כפולה של מן ביום שישי. חז"ל בבראשית רבה (י"א, ב) רואים בכך ביטוי לברכתה ולקדושתה של השבת:

'ויברך א־להים את יום השביעי [ויקדש אותו]' – רבי ישמעאל אומר: ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן, שכל ימות השבת היה יורד עומר, בערב שבת שני עומרים; וקדשו במן, שלא ירד בו כל עיקר.

ברכתה וקדושתה של השבת הן בכך שמאכלי השבת אינם מגיעים בשבת אלא ניתנים כבר מיום שישי. הברכה בשבת איננה רק בשפע המאכלים שיש בה, אלא בכך שלא מכינים אותם בשבת!

בדרך כלל אנשים רגילים להבין שבימות החול אנו דואגים ליכולת הקיום שלנו בשבת. הדבר נכון מבחינה טכנית, אולם מבחינה מהותית הדבר הוא הפוך: קדושת שבת היא שמשפיעה ברכה על ימות החול. העובדה שלא לוקטים בשבת יוצרת קדושה וברכה ומביאה את השפע לימות החול.

כאשר אנו אוכלים לחם משנה בשבת, אנו חשים בקדושת השבת. אנו חשים בקדושה המיוחדת שנוצרה דווקא מפאת העובדה שלא לקטנו בשבת, שקידשנו את השבת. לא פעלנו בשבת, ובכל זאת יש לנו כמות כפולה. עוצמתו של השבוע שואבת מקדושת השבת, מגיעה מההתעלות המיוחדת שאליה הגענו בשבת.

האם צריך לאכול משני הכיכרות?

האם די בכך שהאדם מברך על 'לחם משנה', או שמא עליו גם לבצוע את שני הכיכרות ולאכול משניהם? בגמרא (שבת שם) מסופר שרב כהנא היה אוחז בשני הכיכרות אך בוצע רק אחד מהם, משום שבתורה נאמר שבני ישראל "לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה", ולא שאכלו שני לחמים. ובאמת מסתבר שבני ישראל לא היו אוכלים את כל הכמות הכפולה של המן בסעודה אחת, אלא היו מחלקים אותה בין הסעודות.

תוספת ביאור לדעה זו מצאנו בדברי ספר המכתם (ברכות לט:):

וזה היה יותר נאה ונאות לזכרון שלוקטין שני העומר, ובצע אחד לזכר שהאחד לְבּוֹ ביום, והשני מניח לשבת ומתקיים 'ולא הבאיש ורִמה לא היתה בו' (שמות ט"ז, כד).

לדבריו, כאשר בוצעים רק אחד משני הכיכרות ואת הכיכר השני שומרים למחר, הדבר מסמל את הנס שאירע לבני ישראל בכל שבוע, שלקטו ביום שישי כמות כפולה של מן, והמן שנועד לשבת לא הבאיש ולא התקלקל עד למחרת. כדי לזכור את הנס הזה יש להקפיד לברך על שני כיכרות ולבצוע רק אחד מהם, ואת השני לשמור למחר.

האם יש מי שחולק על כך? יש ראשונים שהבינו שרבי אבא שהוזכר לעיל, חולק על רב כהנא, שהרי לדבריו "בשבת חייב אדם לבצוע על שתי כִּכָּרות", כלומר לבצוע את שניהם (ראו ספר המכתם שם). כמו כן, בהמשך הגמרא מובא שרבי זירא "הוה בצע אכולא שירותיה", כלומר היה בוצע על כל סעודתו, ולדעת ראשונים רבים הכוונה היא שרבי זירא היה בוצע את כל הכיכרות שהיו לפניו, בניגוד לרב כהנא, שבצע רק כיכר אחד מתוך השניים (רשב"א שם ועוד).

עם זאת, רש"י (שם ד"ה לבצוע) מסביר שגם רבי אבא סובר שדי בברכה על שני כיכרות, ואין חובה לאכול משניהם (ולכן אמר שמצווה "לבצוע על שני כיכרות" ולא "לבצוע שני כיכרות"), ובנוסף הוא מסביר (ד"ה בצע) שרבי זירא היה בוצע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה.

פסיקת ההלכה

הרשב"א (ברכות לט: ד"ה רבי זירא) מביא בשם רב האי גאון, שניתן לנהוג כך או כך – לבצוע את שני הכיכרות או רק אחד מהם, ואילו הרמב"ם (ברכות פ"ז ה"ד) כותב שיש לברך על שני כיכרות ולבצוע רק אחד מהם. ערוך השולחן (רע"ד, ב) כותב שלדעה זו, ייתכן שרב כהנא לא אמרו שאפשר להסתפק בבציעת לחם אחד בלבד, אלא שכך יש לנהוג לכתחילה, כיוון שכך נהגו בני ישראל באכילת המן במדבר (וכפי שכתבנו לעיל בשם ספר המכתם), ולכן אין 'להחמיר' ולבצוע שני כיכרות.

להלכה, השולחן ערוך (רע"ד, א) פוסק כדעת הרמב"ם, שבשעת הברכה יש להחזיק את שני הכיכרות אך לבצוע רק אחד מהם, ואילו הגר"א (שם) פוסק כהבנת הרשב"א בדעת רבי זירא, שיש לבצוע את שני הכיכרות ולאכול משניהם.

למעשה, המשנה ברורה (שם ס"ק ד) כותב שהעולם נוהג כדעת השולחן ערוך ובוצע חלה אחת בלבד, וכך כותב הילקוט יוסף (רע"ד, אות ה). ומכל מקום, הרוצה לנהוג כדעת הגר"א ולבצוע את שתי החלות – רשאי לעשות כן.

Print Friendly, PDF & Email
0
    0
    הספרים שלך
    סל שלך ריקחזרה לחנות
      חישוב המשלוח