נתינה על ידי שליח
שו”ת בנין ציון (מד; הובא במשנה ברורה תרצה, ס”ק יח) מסתפק האם כדי לצאת ידי חובת משלוח מנות אפשר שהנותן ייתן את משלוח המנות בעצמו, או שמא יש לתת את המשלוח דווקא על ידי שליח, כיוון שכתוב “ומשלוח מנות”. למעשה מסיק הבנין ציון שמעיקר הדין יוצאים ידי חובה בנתינה ללא שליח, “ומכל מקום אולי לכתחלה טוב יותר לשלוח המנות על ידי אחר”.
מדברי המשנה ברורה (שם) נראה שחשש לספקו של הבנין ציון, אולם רוב ככל האחרונים דוחים את ספקו של הבנין ציון, וכותבים שמצד דיני משלוח מנות אין צורך בשליחת המנות דווקא על ידי שליח. עם זאת, יש מהם שכתבו שראוי לשלוח על ידי שליח מסיבות אחרות (לדוגמה: יש בכך יותר פרסומי ניסא (מקור חיים לחוות יאיר, קיצור ההלכות, תרצד, ד”ה בשלוח)). מאידך, יש שכתבו כי ייתכן שעדיף שהאדם ייתן את משלוח המנות בעצמו, מפני ש”מצווה בו יותר מבשלוחו” (אשל אברהם (בוטשאטש) תרצה, ד”ה כמדומה).
למעשה, ניתן לכתחילה לתת משלוח מנות בין על ידי עצמו ובין על ידי שליח.
משלוח מנות “לרעהו”
כאשר המגילה מתארת את מצוות משלוח מנות, היא כותבת שצריך לשלוח את המנות “איש לרעהו“. לאור זאת דנו הפוסקים במקרים שונים בהם ייתכן שהמקבל לא נחשב “רעהו”, ונמנה כמה מהם בקצרה.
המקבל לא נמצא בבית
לדעת ערוך השולחן (תרצה, טז), אדם שרוצה לשלוח משלוח מנות לחברו, וחברו אינו נמצא בבית, לא יוצא השולח ידי משלוח מנות אם המקבל לא יחזור לביתו במהלך חג הפורים. ואף שאחד מבני ביתו של המקבל קיבל את המשלוח, לא יוצאים בכך ידי חובה, כיוון שכתוב “איש לרעהו“, ומשמע שהמשלוח צריך להגיע ליד רעהו דווקא.
אולם ייתכן שנתינה לבני ביתו של המקבל מועילה, ורק כאשר אף אחד מבני הבית לא יראה את משלוח המנות עד אחרי פורים, לא יוצאים ידי חובה (עיין במועדים וזמנים ב, קפו). למעשה טוב לתת משלוח מנות אחד לאדם שיוכל להנות מהמשלוח בפורים עצמו, אך מי שנתן את משלוח המנות לבני ביתו של המקבל, מסתבר שיצא בכך ידי חובה.
נתינת משלוח מנות לילד שלא הגיע לגיל מצוות
הפוסקים הסתפקו האם ניתן לצאת ידי חובת מצוות משלוח מנות בנתינה לקטן. יסוד הספק בשאלה האם קטן נכלל בהגדרת “רעהו”. לדעת הבן איש חי (שנה ראשונה, תצוה, פורים טז) צריך לתת את משלוח המנות לגדול, וכן דעת כף החיים (תרצד, ס”ק יב) והרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה עמ’ קמה), שהסבירו שקטן איננו בכלל “רעהו”. אולם ערוך השולחן (שם, יח) כותב שכיוון שקטן בוודאי כלול בדיני התורה שמתייחסים ל”רעך”, הוא הדין ביחס למשלוח מנות.
למעשה, בוודאי יש להקפיד שכל אדם גדול בשנים ייתן לפחות משלוח מנות אחד לגדול. מכל מקום, ילד שלא הגיע לגיל מצוות יוצא ידי חובת נתינת משלוח מנות (שבה הוא חייב מדין חינוך) בנתינה לחבריו (שאף הם לא הגיעו לגיל מצוות), מפני שבנתינה זו יש בוודאי ריבוי אהבה ורעות, וזהו “רעהו” של אותו ילד (וכן כתב בשו”ת תשובות והנהגות ג, רלו אות ד).
משלוח מנות מרכזי
יש מקומות שבהם נותנים “משלוח מנות קהילתי”. כלומר, כל אחת ממשפחות הקהילה נותנת סכום כסף לקהילה, ונציגי הקהילה קונים בכסף זה מאכלים שאותם מחלקים במשלוח המנות הקהילתי, כך שלמעשה כל משפחה מקבלת משלוח מנות קטן. את יתרת הכסף נותנים לצדקה. לחילופין, יש מקרים שבהם תלמידים אוספים סכום כסף מכל אחד מחבריהם וקונים בו משלוח מנות שניתן לרבם.
האם בנתינת משלוחי מנות אלו יוצאים ידי חובת מצוות משלוח מנות? כאשר כל אחד מהמשתתפים במשלוח מנות משותף כעין זה נותן סכום שיש בו כדי שיעור שתי מנות, והמקבל מקבל שתי מנות מכל אחד מהשולחים, יוצאים בכך ידי חובה (חזון עובדיה עמ’ קלז; הליכות שלמה, מועדי השנה תשרי-אדר, יט, טו). אם כל אחד נותן פחות משיעור שתי מנות, או שהמקבל מקבל פחות משיעור שתי מנות מכל אחד (כפי שקורה בדרך כלל במשלוח מנות קהילתי), יש אמנם מי שאומר שיוצאים בכך ידי חובה (עיין חזון עובדיה שם, הערה כו ד”ה וראיתי), אך מסתבר שלא יוצאים בכך ידי חובה (הליכות שלמה שם).
אף על פי שלא יוצאים במשלוח זה ידי חובת מצוות משלוח מנות, יש בכך קיום יפה של מצוות צדקה, כיוון שיתרת הכסף ניתנת לצדקה. בנוסף, אם הכסף ניתן לעניים בפורים, והכסף ניתן מראש על דעת כן (ויש בו שווה פרוטה עבור כל אדם), יוצאים בכך ידי חובת מצוות מתנות לאביונים.