למי נותנים מתנות לאביונים?

Print Friendly, PDF & Email

הגמרא במסכת בבא מציעא (קיא:) עוסקת בדיני תשלום שכר שכיר, ולומדת שיש להקדים שכר "עני" לשכר "אביון". הסיבה לכך היא שעני מתבייש לתבוע כסף מאחרים, בעוד אביון איבד כל בושה, ומחמת מצבו הכלכלי הדחוק אין לו כל בעיה לבקש כסף מאחרים, וממילא הוא לא יירתע מלתבוע את שכרו (עיין רש"י ד"ה אביון).

לאור ההבדל העולה מדברי הגמרא הללו בין עני לאביון, דקדק המקור חיים (תרצד, ג), שמצוות מתנות לאביונים אינה לתת לכל עני, אלא דווקא ל"אביונים", דהיינו "עניים מרודים ומופלגים הנקראים אביונים", ובפרט לכאלו שירדו מנכסיהם.

אולם ערוך השולחן (תרצד, ג) חולק על המקור חיים. לדעתו, אמנם בתורה יש הבדל בין עני לאביון, אך המילה "אביון" כשלעצמה כוללת בתוכה הן עניים והן אביונים, ולכן אין חובה לתת דווקא לאביון.

למעשה, רוב האחרונים (הגרש"ז אויערבך, הליכות שלמה, מועדי השנה תשרי-אדר יט, כ; שו"ת תשובות והנהגות ב, שנב; ועוד) אינם מזקיקים לתת מתנות לאביונים דווקא לעני מרוד ומופלג. מכל מקום, צריך לתת את המתנות למי שמוגדר כ"עני" מבחינה הלכתית.

מי נחשב כיום "עני"?

המשנה בפאה (ח, ח) אומרת, שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה ומעשר עני), והשולחן ערוך (יורה דעה רנג, א) פוסק שזהו גם השיעור ביחס למצוות צדקה. מהו שיעור מאתיים זוז? הטור (יורה דעה רנג) כותב שיש אומרים שמדובר בשיעור קבוע, אך יש אומרים שמדובר בשיעור משתנה, שנועד לאפשר לאדם מזון ופרנסה לשנה אחת (וכך פירשו הרא"ש ור"ש (על המשנה שם)). לפיכך כותב הטור שבימינו אדם יכול ליטול מן הצדקה עד שיהיה לו סכום כסף שיאפשר לו לסחור ולהתפרנס מהרווח. וכך פוסק השולחן ערוך (שם, ב):

יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהרווח. ודברים של טעם הם.

לאור זאת, כיום שיעור מאתיים זוז מוגדר כסכום כסף המאפשר רמת חיים סבירה, שבה חיים רוב בני האדם. לפיכך, מי שאין לו לדוגמה שולחן, כיסאות, מיטה, מקרר, מכונת כביסה, כיריים לגז או תנור, מוגדר "עני" (זאת על אף שבעבר בוודאי לא היה צורך בכל הדברים הללו). מאידך, במציאות בימינו לא חייבים לדאוג לעני למייבש כביסה או למכונית (אלא אם כן היה לו, ונפל מנכסיו, שאז ייתכן שהמציאות שונה).

בתמצות ניתן לומר, שמי שאין לו משכורת חודשית המאפשרת לו לדאוג לצרכיו הבסיסיים למשך שנה (לפי הרמה המקובלת כיום לכל אדם), נחשב עני (וכן דעת הרב אלישיב, הליכות והנהגות עמ' 24).

נתינה למוסדות תורניים: לאור האמור, נתינה למוסדות תורניים ואחרים אינה בכלל מצוות מתנות לאביונים (אף שיש בכך מצוות צדקה), שכן כפי שהתבאר לעיל המצווה היא לתת צדקה לצורך פורים, דהיינו לאנשים שאין להם מה לאכול בסעודת פורים, וברוב המקרים הנתינה למוסדות אלו היא לשם החזקתם הכללית ולא מפני שאין ללומדים בהם מה לאכול בפורים (עיין הליכות שלמה תשרי-אדר יט, הערה 63).

כל הפושט יד

הירושלמי (מגילה א, ד) קובע שיש לתת מעות בפורים לכל הפושט יד:

אין מדקדקין במצות פורים, אלא כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו.

וכך נפסק ברמב"ם (מגילה ב, טז) ובשולחן ערוך (תרצד, ג). מה היחס בין דברי הירושלמי הללו, שמהם עולה בפשטות שצריך לתת מעות לכל מי שפושט יד, ובין החובה לתת מתנות לאביונים דווקא לעניים (שהתבארה לעיל)?

אפשר להבין את דברי הירושלמי בשתי דרכים: אפשרות אחת היא שכוונת הירושלמי להקל על הנותן ולקבוע שבעוד במצוות צדקה צריך לבדוק האם האדם שמבקש כעת כסף הוא באמת עני, במצוות מתנות לאביונים אפשר לתת לא רק לעניים אלא לכל מי שפושט ידו ומבקש, אף אם אינו עני. לפי אפשרות זו, אמנם לכתחילה צריך לתת את הכסף למי שמוגדר עני (כפי שהתבאר לעיל), אולם בדיעבד בעל הבית יצא ידי חובת מצוות מתנות לאביונים בנתינה לכל מי שפושט יד, אף אם מבקש הכסף אינו אביון אמיתי (וכן דעת הרב קנייבסקי, הובא בקונטרס מצוות הפורים (סנדר) עמ' 10 ועמ' 24).

אולם הברכי יוסף (ס"ק ג) מפרש באופן אחר. לדעתו, כדי לצאת ידי חובת המצווה צריך לתת לפחות שתי מתנות לשני אנשים המוגדרים כעניים. כוונת הירושלמי להחמיר ולומר שגם מי שיצא ידי חובת המצווה, ונתן כבר לשני אנשים שמוגדרים כעניים, ראוי שייתן לכל מי שפושט יד ומבקש כסף (ברכי יוסף ס"ק ג). גם לפי אפשרות זו, המרחיבה את חובת הנתינה לאביונים, בוודאי ניתן לתת לפושט יד אחד סכום קטן, ולפושט יד אחר, שהוא עני מרוד, לתת סכום הגון.

נתינה לגבאי צדקה או לקופת צדקה בפורים

האם מי שלא מכיר אף אביון יכול לתת כסף לגבאי צדקה ביום הפורים עצמו, ובכך לקיים את המצווה? כאשר גבאי הצדקה עתיד להעביר את הכסף לעניים ביום הפורים עצמו, הרי שהגבאי משמש כשליח עבור הנותן, ובמקרה כזה ברור שהנותן יוצא ידי חובתו (ערוך השולחן תרצד, ב; שו"ת שואל ונשאל א, או"ח כד). אולם כאשר גבאי הצדקה יעביר את הכסף לעניים רק לאחר פורים, נחלקו האחרונים האם הנותן יוצא ידי חובתו.

בשו"ת יהודה יעלה (או"ח, רז) כתב, שמי שנותן כסף בפורים לשליח שימסור את הכסף לעניים רק אחרי פורים, לא יוצא בכך ידי חובת המצווה. אולם אפשר לזכות את הכסף לעניים בפורים עצמו על ידי נתינה לאדם אחר, מדין "זכין לאדם שלא בפניו" (כתובות יא.; שולחן ערוך חו"מ רמג, א), ובאופן זה הכסף נחשב כאילו הגיע לידי העני, והנותן מקיים בכך את המצווה. הרב אלישיב (הובא בישמח ישראל (דרדק) עמ' קמא) מוסיף, שכאשר האדם שמקבל את הכסף עבור העניים הוא גבאי צדקה, אין צורך לזכות את הכסף לעניים, שכן יד הגבאים כיד העניים (בבא קמא לו.), והנתינה לגבאי נחשבת כנתינה ישירה לעני.

אולם בשו"ת התעוררות תשובה (ג, תצ) חלק על כך וכתב שמפני שהמטרה המרכזית של המצווה היא שהעני יוכל ליהנות מן המעות בפורים עצמו, כיוון שבפועל המקבל לא יכול ליהנות בפורים מהמתנה, לא יוצא הנותן ידי חובתו.

עם זאת, מסתבר שאם מודיעים לעני שיש עבורו כסף אצל גבאי הצדקה, הרי שהעני שמח במתנה זו ואף יכול להסתמך עליה ולקנות מאכלים לסעודת פורים, ולכן גם לפי טעמו של שו"ת התעוררות תשובה ייתכן שיוצאים באופן זה ידי חובת המצווה. דבר זה נכון במיוחד בימינו, שבדרך כלל יש לאדם סכום כסף מסוים, אלא שהוא שומר אותו לימים הקרובים. כאשר הוא יודע שיש כסף אחר ששייך לו, הרי שהוא יכול להסתמך על כך ולהשתמש בכסף שלו בפורים עצמו.

למעשה, לכתחילה טוב שגבאי הצדקה ייתן את הכסף לעני בפורים עצמו. אם גבאי הצדקה אינו יכול לתת את הכסף בפורים עצמו לעני, יזכה את העני בפורים (וגם יודיענו על כך), ויתן לו את הכסף לאחר פורים. יחד עם זאת חשוב להדגיש, כי לפי כל השיטות לא יוצאים ידי חובה בנתינת כסף בקופות צדקה וכדומה ביום הפורים עצמו, כיוון שבאופן זה העניים זוכים בכסף רק לאחר פורים, ובוודאי שאין אפשרות להודיע להם על המתנה.

Print Friendly, PDF & Email
0
    0
    הספרים שלך
    סל שלך ריקחזרה לחנות
      חישוב המשלוח