מדוע נוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר?

Print Friendly, PDF & Email
ימי ספירת העומר – ימי שמחה!

ימי ספירת העומר הם ביסודם ימי שמחה. ימים אלו הם הימים הראשונים שעם ישראל התנהל כעם חופשי לאחר היציאה ממצרים וקריעת ים סוף. נוסף על כך, מבחינה חקלאית ימים אלו הם ימי הקציר, ובהם כל אדם יורד לשדהו ורואה כיצד עמל כפיו במשך השנה נושא פרי, ומודה על כך לקב"ה (דבר הבא לידי ביטוי בהקרבת קרבן העומר וקרבן שתי הלחם).

גם מבחינה רוחנית מדובר בימים של התעלות וצמיחה. ישנם מעגלים שונים של תהליכים ושל התקדמות המתרחשים בימי הספירה. התהליך הבסיסי ביותר הוא המעבר מהפיכת בני ישראל לעם ביציאת מצרים, עד לנתינת התורה המעניקה לעם ישראל את תפקידו הייחודי בעולם.

הרמב"ן (ויקרא כ"ג, לו) מוסיף שספירת העומר היא חלק מהמערכת של שלושת הרגלים, וימי הספירה שקולים לימי חול המועד:

וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם… ומנה ממנו תשעה וארבעים יום, שבעה שבועות, כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג. והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן.

חג הפסח וחג השבועות אינם שני חגים נפרדים, אלא חג אחד ארוך הנפרש על פני ימים רבים. חג הפסח הוא היום הראשון של החג וחג השבועות הוא היום האחרון, המקביל ליום השמיני בחג הסוכות (שאף הוא נקרא "עצרת"). לפיכך, הימים שבין היום הראשון והיום השמיני – ימי ספירת העומר – מקבילים במהותם לימי חול המועד. ימי חול המועד הם, כמובן, ימי שמחה.

 

מדוע נוהגים מנהגי אבלות?

נוכחנו לדעת שיש סיבות רבות שימי הספירה צריכים להיות ימי שמחה. מדוע אפוא יש בימי הספירה מנהגי אבלות? מהו המקור לכך? וכיצד מנהגים אלו מתיישבים עם אופיים השמח של ימים אלו?

הגמרא במסכת יבמות (סב ע"ב) מספרת על מותם של תלמידי רבי עקיבא בתקופה שבין פסח לשבועות:

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם – רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת.

ימי הספירה, ימים שאמורים להיות הכנה למתן תורה, הפכו בתקופת תלמידי רבי עקיבא לימי צער וחורבן – "והיה העולם שמם". הגמרא אמנם אינה מזכירה שזוהי הסיבה למנהגי האבלות בתקופה זו, אולם הגאונים קושרים באופן מפורש בין הדברים. כך למשל כותב רב נטרונאי גאון (תשובות הגאונים, שערי תשובה, סי' רע"ח):

וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת, אם מחמת איסור או לאו. הוו יודעים שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות, שכך אמרו חכמים, שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו [כבוד] זה בזה, ותני עלה: וכלם מתו מיתה משונה באסכרה. ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן.

טעם זה כותב גם רי"צ גיאת (הלכות חדש וספירת העומר, עמ' שמד), וזהו הטעם המרכזי שמובא בפוסקים למנהגי האבלות (עיינו שולחן ערוך תצ"ג, א).

 

מסעות הצלב

במשך הדורות נוספה לצערנו עוד סיבה שנוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר (עיינו ט"ז תצ"ג, ס"ק ב; ערוך השולחן שם, א). בשנת ד'תתנ"ו (1096) יצאו הנוצרים למסע הצלב הראשון, שבמהלכו טבחו בקהילות היהודיות המרכזיות באשכנז (גרמניה), ובהן קהילות שו"ם: שפירא, ורמייזא ומנגצא (בתקופה זו נתקנה אמירת 'אב הרחמים' בכל שבתות השנה לפני תפילת מוסף (עיינו מגן אברהם רפ"ד, ס"ק ח). הפרעות ביהודים נערכו בעיקר במהלך ימי הספירה, כפי שמתאר סדר הדורות (מהדורת תשס"ג, עמ' שכב):

בשנת ד"א תתנ"ו היו גזירות רעות, כי הלכו הנוצרים למלחמה על ירושלים נגד התוגרמים, ויעברו בגלילות אשכנז ויהרגו הרבה קהילות, שבאיספירא ווירמייזא ומגנצא וטרויווש ומיץ ופיס… והיו גזרות והמרות והריגות גדולות מחודש אייר עד חודש אב.

הדים לאבלות בספירת העומר בעקבות מסעי הצלב ניתן לראות כבר בספר מנהג טוב (אות סא):

מנהג טוב שלא להסתפר ושלא לחנוך כסות ושום דבר חדש… מאחר הפסח ועד עצרת, לכבוד החסידים והתמימים והישרים שמסרו עצמן על קדושת השם.

עוד סיבה לאבלות בימי הספירה כותב רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב ה', ח"ד, מ"ד ע"ד) – ימי הספירה הם ימי דין. כך כותב גם האר"י (פרי עץ חיים, שער כ"ב, ז). ייתכן שטעם זה הוא השורש לשני הטעמים האחרים למנהגי האבלות. דהיינו, מיתת תלמידי רבי עקיבא ועריכת מסעות הצלב בימים אלו הן תוצאת היות הימים הללו ימי דין (עיינו כף החיים תצ"ג, ס"ק ה).

 

המשמעות של ימי הספירה

לכאורה, מנהגי האבלות שנקבעו בימי הספירה משנים את מהות הימים הללו. בתורה ימים אלו הם ימי שמחה, ואילו המנהגים הופכים ימים אלו לימים של אבלות. אולם ייתכן שיש קשר בין העובדה שימי הספירה אמורים להיות ימי שמחה, ובין העובדה שבפועל אלו ימים שנוהגים בהם מנהגי אבלות. ימי הספירה הם ימים שיש בהם אפשרות להתקדמות ולעלייה לקראת קבלת התורה, בכל שנה מחדש. הפוטנציאל המיוחד של הימים הללו בא לידי ביטוי גם בתקופת שיבת ציון המתחדשת, שזכינו בה להקמת המדינה ולחזרה לכותל ולירושלים דווקא בימים אלו, ימי הספירה.

אולם כדי להיות ראוי לקבלת התורה, עם ישראל נדרש לעוצמה רוחנית גבוהה. בימים אלו עם ישראל נבחן אם הוא באמת ראוי לקבל את התורה. דווקא מתוך העוצמה של הימים הללו, הרי שפגימה בתורה או בכבוד הבריות בימים אלו עשויה להיות הרת אסון. תלמידיו של רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה נכשלו בדבר זה, ולכן דווקא בתקופה זו הם מתו. הפוטנציאל הגדול לקראת קבלת התורה הפך לחורבן אדיר – "והיה העולם שמם".

מתוך האמור מתבררת גם האווירה הכללית שאמורה להיות בימים אלו. לעומת ימי בין המְצרים שהם ימי אבל ועצבות על חורבן הבית, וצריכה להיות בהם אווירת אבל, ימי הספירה במהותם אינם ימי אבל. אלו ימים של פוטנציאל שצריכה להיות בהם אווירה של קדושה ורוממות, של ציפייה ודריכות לקראת קבלת התורה המתחדשת עלינו בכל שנה. אמנם בעבר הפוטנציאל של הימים הללו לא התממש ולכן אנו נוהגים כעת מנהגי אבלות, אולם הפוטנציאל עדיין קיים ובכל שנה עלינו לנסות לממש אותו.

לכן, בימים אלו יש לנהוג בכובד ראש מתאים, לבנות את עצמנו בתורה ובמידות, להתקדם בכל יום שלב אחרי שלב כדי להגיע לקבלת התורה מתוך התרוממות הנפש, מתוך תוספת אהבת חינם ודיבוק חברים, ומתוך שמחה של קדושה וטהרה.

Print Friendly, PDF & Email
0
    0
    הספרים שלך
    סל שלך ריקחזרה לחנות
      חישוב המשלוח