מדיני הכורך

Print Friendly, PDF & Email

מדיני הכורך

אופן הכריכה

לדעת רבנו חננאל (קטו.), הלל היה "כורך המרור על המצה", כלומר שהיה עוטף את המצה במרור. וכן כתב ספר החינוך (מצווה כ"א).

אולם, המנהג הוא לשים את המרור בין חלקי המצה, וכן כתבו ערוך השולחן (תע"ה, ז) והקיצור שולחן ערוך (קי"ט, ז). מכל מקום, אין הדבר מעכב (הגדת מועדים וזמנים, עמ' קז).

במשנת יעקב (סימן תע"ה) הסביר, שהראשונים נהגו לקחת חסה כמרור, ולכן יכלו לעטוף את המצה במרור, אולם באירופה נהגו לקחת חריין, שאי אפשר לעטוף בו את המצה, ולכן שמו את המרור בתוך המצה.

למעשה, אף שיש מקום לחזור למנהגם של הראשונים ולעטוף את המצה במרור, מכל מקום, מאחר שאין הדבר מעכב, נוהגים כמנהג המקובל ושמים את המרור בין שתי מצות. באופן זה ניתן גם לומר, שמצה אחת היא כנגד 'מצה' והשנייה כנגד 'פסח' (ויגד משה, סימן כ"ו, ז).

 

טיבול בחרוסת וניעורה

לדעת הראבי"ה (מובא בטור, סימן תע"ה) ורבנו יונה (סדר ליל פסח), נוהגים שלא לטבול את המרור של הכורך בחרוסת, כיוון שכבר קיים מצוַות טיבול, וממילא החרוסת היא בגדר 'רשות' והיא תבטל מצוַות אכילת מצה ומרור להלל. כמו כן, אין לחשוש לארס שבמרור, כיוון שהמצה אף היא מבטלת את הארס.

אולם, לדעת רש"י, הרא"ש (הובאו בטור שם), האור זרוע (ח"ב, סימן רנ"ו) ועוד, נוהגים לטבול בחרוסת גם את הכורך, כי כך היה נוהג הלל (שהרי היה מקיים מצוַות מרור בכורך), ואנו נוהגים כהלל (הגהות מיימוניות, פ"ח, אות ז).

למעשה, השולחן ערוך (תע"ה, א) כתב לטבול בחרוסת, הרמ"א (שם) הביא שיש אומרים שאין לטבול, והמשנה ברורה (ס"ק יט) כתב שהמנהג הוא לטבול.

האם לאחר הטבילה בחרוסת צריך לנער אותה? לגבי המרור כתב השולחן ערוך (שם) שיש לנער את החרוסת, ואילו לגבי הכורך לא כתב לנער את החרוסת, ומשמע שאין צורך בכך בכורך. וכן כתב הבית יוסף (שם, ד"ה וכן כתב) בשם האגור בשם מהרי"ל. אמנם, המשנה ברורה (ס"ק י"ז) כתב בשם המאמר מרדכי, שגם בכורך צריך לנער. ומכל מקום, מי שרוצה לאכול את הכורך עם חרוסת ולא לנערה, יכול לנהוג כך (עיינו פסח מעובין, אות שח; כף החיים, תע"ה, ס"ק לב).

 

שיעור המרור

השאגת אריה (סימן ק') כתב, שלפי דעת הרא"ש, שהצורך בכזית למרור הוא רק בגלל הברכה, הרי שלכורך אין צורך בכזית. וכן כתב הישועות יעקב (תע"ה, ס"ק א).

אמנם, למעשה הכריע השאגת אריה שלא כרא"ש, וכתב שיש לאכול כזית גם בכורך, וכן פסק המשנה ברורה (תע"ה, ס"ק טז).

שיעור כזית לדיני דרבנן הוא 27 סמ"ק. עם זאת, מעיקר הדין ניתן להקל בכורך ולהסתפק בשיעור הקטן של כזית, דהיינו 19 סמ"ק או אפילו 17 סמ"ק (עלה בינוני-קטן של חסה), שהרי אין זה אלא זכר למקדש, ופוסקים רבים הקלו בכך אפילו במרור (ביניהם החזון איש והגרש"ז אויערבאך).

גם את הכורך יש לאכול באכילה רצופה (תוך ארבע דקות, אך אין צורך להתבונן בשעון אלא לאכול ברציפות).

 

סוג המרור

יש שכתבו (בעיקר על פי האר"י), שלמרור יאכל חסה ולכורך יאכל חריין. המגן אברהם (תע"ג, ס"ק יב) כתב, שנוהגים לקחת למרור את העלים, שהם יותר מובחרים, ולכורך את הקלח.

אמנם, הט"ז (שם, ס"ק ה) כתב ש"אין לזה טעם וריח", וגם החיי אדם (ק"ל, כללי הסדר יא) כתב, שאין שום סיבה לחלק בין המרור הראשון לבין הכורך, והנוהגים כך "אינם יודעים בין ימינם לשמאלם". יש שכתבו שמקור הטעות הוא בכך, שבסדר הקערה של האר"י כתוב על אחד 'מרור' ועל השני 'חזרת', אך אין כוונתו למאכלים שונים.

למעשה, ודאי שאין צורך לחלק בין המרור הראשון לבין הכורך, אולם כל אחד יוכל לנהוג כמנהגו, כיוון שאין הדבר מעכב (ולדעת החזון איש יש אף יתרון באכילת החריין, ואם כך, אולי יועיל הדבר לשיטתו גם עבור המרור. ויש שנהגו לאכול בכורך חסה ולהוסיף לה מעט חריין).

 

האם צריך לאכול כורך בהסבה?

רצוי להסב בכורך, שכן הלל ודאי אכל אותו בהסבה, שהרי זו הייתה מצת המצווה מבחינתו, אולם אם לא הסב – יצא (פרי חדש, תע"ה, א; שולחן ערוך הרב, תע"ה, כ).

Print Friendly, PDF & Email
0
    0
    הספרים שלך
    סל שלך ריקחזרה לחנות
      חישוב המשלוח