מה אפשר לתת במשלוח מנות?

האם במשלוח מנות צריך לתת דווקא מאכלים, או שמא אפשר לתת גם מתנות אחרות, כגון בגדים או מצעים?

לכאורה, שאלה זו תלויה במחלוקת תרומת הדשן ומנות הלוי בטעמה של מצוות משלוח מנות. לפי טעמו של תרומת הדשן, מצוות משלוח מנות נועדה לספק את צרכי סעודת הפורים לכולם. לפי טעם זה מסתבר שהדברים שניתנים במשלוח מנות צריכים להיות מאכלים שייאכלו בסעודת פורים, וכך אכן מפורש בתשובתו של תרומת הדשן (קיא):

שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכהאי גוונא, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו?

תשובה: יראה דאין יוצאים בהן, דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא.

לעומת זאת, לפי טעמו של מנות הלוי מצוות משלוח מנות נועדה להרבות אחדות בעם ישראל. לפי טעם זה יש מקום להרחיב את הגדרת ה”מנות” ולומר שניתן לתת במשלוח מנות גם מאכלים שאינם נאכלים בסעודה, ואולי אפילו דברים שאינם מאכלים (ועיין שו”ת שבט סופר או”ח, כג ד”ה והבאת). ואכן, בשו”ת בית שערים (א, שפ ד”ה ואמנם באמת) חידש בעקבות טעמו של מנות הלוי, שבמקרים מסוימים אפשר לתת גם בגדים או תכשיטים למשלוח מנות, כאשר הם גורמים שמחה למקבל יותר מאשר מאכלים.

מהן “מנות”?

עם זאת, השאלה מה אפשר לתת במשלוח מנות מושפעת גם משיקולים אחרים, שאינם קשורים לטעם המצווה. מצד אחד, תרומת הדשן (שם) עצמו מעלה טיעון נוסף, מדוע יש לתת דווקא מאכלים:

ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי.

כלומר, בכל מקום שבו מדובר על “מנות” הכוונה היא לדברי מאכל, ולכן מסתבר שגם מצוות משלוח מנות נתקנה כך שכל אחד ייתן לחברו דווקא דברי מאכל. כוחו של טיעון זה יפה גם לפי שיטתו של מנות הלוי, שכן גם לפי טעמו בהחלט ייתכן שכאשר חכמים תיקנו את מצוות משלוח מנות כדי להרבות אחדות, הם תיקנו לתת דווקא מאכלים (ועיין שו”ת שבט סופר שם).

מצד שני, בשו”ת הלכות קטנות (ב, קסג) כתב שיוצאים ידי חובת משלוח מנות גם בכסף או בכלים, אם ניתן למכרם מיד ולקנות בהם צרכי סעודה. סברה זו אפשרית גם לפי טעמו של תרומת הדשן, שכן היא טוענת שגם באופן זה מספק הנותן למקבל את צרכי הסעודה.

למעשה, הרמב”ם (ב, טו) כותב שצריך לשלוח “שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין”, וכלשון הזו פסק גם השולחן ערוך (תרצה, ד). פשטות דבריהם היא שלא ניתן לתת מתנות שאינן אוכל (וכך דייק תרומת הדשן (שם) מן הרמב”ם), ולכן פסקו המשנה ברורה (ס”ק כ), הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה עמ’ קכ-קכג) ורוב ככל הפוסקים, שכדי לצאת ידי חובת משלוח מנות יש לשלוח דווקא שתי מנות של מאכלים.

מאכלים שאינם מוכנים לאכילה

גם לאחר שנפסק שמשלוח המנות צריך לכלול דווקא מאכלים, יש מקום לדון באיזו מידה צריכים המאכלים להיות קשורים לסעודת פורים. המשנה בביצה (יד:) דנה בשליחת מאכלים איש לרעהו ביום טוב, ומביאה את דעת בית שמאי, שמותר לשלוח דווקא “מנות”. רש”י (ד”ה אלא) מסביר מהן “מנות”:

דבר המוכן ואינו עשוי להניחו למחר, כגון חתיכות בשר חתוכות לפני האורחים, וכן דגים.

מדברי רש”י עולה בבירור, ש”מנות” היינו דווקא מאכלים שמוכנים לאכילה. לעומתו, המאירי (שם ד”ה אמר המאירי) מסביר ש”מנות” היינו “חתיכות בשר שסתם הכנתן לאכלם ביום, אף על פי שהבשר חי”. כלומר, “מנות” אינן דווקא מאכל שמוכן לאכילה, אלא מאכל שמן הסתם יכינו אותו לאכילה באותו יום, אף על פי שכעת הוא עדיין לא מוכן לאכילה.

לאור הפירושים השונים למשנה זו, נחלקו הפוסקים ביחס למשלוח מנות בפורים. המהרי”ל (פורים, טו) הולך בדרכו של רש”י, ולכן פוסק שיש לשלוח “דוקא בשר או דגים מבושלין”, וכך פוסק המגן אברהם (ס”ק יא). גם לדעת הגר”א (מעשה רב, רמט) צריך לשלוח “תרנגולת מבושלת ודגים מבושלים וכיוצא בזה דבר המוכן לאכול תיכף”.

לעומתם, הפרי חדש (תרצה, ד) סבור שגם מי ששולח בשר לא מבושל יוצא ידי חובת המצווה, וכפירושו של המאירי, וכן דעת הנצי”ב (העמק שאלה סז, ט) ואחרונים נוספים.

למעשה, לכתחילה עדיף לשלוח מאכל שמוכן לאכילה, אך בדיעבד אפשר לצאת ידי חובה גם בבשר שאינו מבושל וכדומה, בתנאי שניתן יהיה להכינו לאכילה באופן מיידי (עיין משנה ברורה ס”ק כ; שו”ת יביע אומר ט, או”ח עג).

שתייה

בגמרא (ז.) מסופר על רבי יהודה נשיאה, ששלח לרב אושעיא משלוח מנות ובו ירך של עגל ויין. לפי גרסת רוב הראשונים, רבי יהודה נשיאה קיים בכך את מצוות משלוח מנות. בפשטות עולה מכאן שגם משקה נחשב למנה, וכן כתב תרומת הדשן (קיא), שהדגיש כי “שתייה בכלל אכילה” (עיין יומא עו.).

אולם לפי גרסת הירושלמי, רבי יהודה נשיאה לא יצא ידי חובה במשלוח מנות זה, ורק לאחר ששלח עגל שלם וכד יין, הוא יצא ידי חובת המצווה. רבנו חננאל (ז. ד”ה שלח) גורס כך גם בבבלי, ומסביר שבפעם הראשונה לא יצא רבי יהודה נשיאה ידי חובת המצווה מפני שרק אחת המנות ששלח – הירך – נחשבת למנה. מדבריו עולה, שאי אפשר לשלוח שתייה כמנה במשלוח מנות, ויש לשלוח דווקא שני מאכלים. ייתכן שזו גם שיטת הרמב”ם (ב, טו), שמפרט מה אפשר לשלוח במשלוח מנות ולא מזכיר שתייה בין האפשרויות (עיין במהדורת הרב קאפח, הערה ל).

למעשה, המגן אברהם (ס”ק יא), הט”ז (ס”ק ד) ועוד אחרונים רבים מכריעים שמשקה נחשב למנה, ואפשר לצאת בו ידי חובה, וכך פוסקים גם המשנה ברורה (ס”ק כ) ושו”ת ציץ אליעזר (ח, יד אות ו). עם זאת, טוב להדר ולתת שני מיני מאכלים (חזון עובדיה עמ’ קכד).

משקאות קלים: גם משקה קל נחשב כשתייה (הרב אלישיב, מובא בהליכות והנהגות עמ’ 26), אך מכל מקום נראה שצריכה להיות לו חשיבות מסוימת, כגון פחית או בקבוק (אפילו קטן), ולא כוס מיץ עם תרכיז. אך כוס מיץ טבעי וכדומה נחשבת כמנה.

סיכום

כדי לצאת ידי חובת מצוות משלוח מנות צריך לשלוח דווקא מאכלים (ולא בגדים או תכשיטים), ובכלל זה גם שתייה. לכתחילה עדיף לשלוח מאכל שמוכן לאכילה, אך בדיעבד אפשר לצאת ידי חובה גם בבשר שאינו מבושל וכדומה, בתנאי שניתן יהיה להכינו לאכילה באופן מיידי. ניתן לצאת ידי חובת המצווה גם בשתי מנות של שתייה חשובה כגון פחית או בקבוק, אך טוב להדר ולתת שני מיני מאכלים.