מתי זמן שמיטת כספים?

Print Friendly, PDF & Email
הציווי על שמיטת כספים

בפרשת ראה מצווה התורה על שמיטת הכספים (דברים ט”ו, א-י):

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’:

הפסוקים כוללים שלושה ציוויים:

  1. מצוות עשה להשמיט את כל החובות – “שמוט כל בעל משה ידו”. כלומר, אם אדם הלווה כסף לחברו, החוב מתבטל.
  2. מצוות לא תעשה, שלא לתבוע את החובות מן הלווה – “לא יגוש את רעהו”.
  3. מצוות לא תעשה, לא להימנע מלהלוות לפני השמיטה מחשש שהחוב יישמט.

מצוות שמיטת כספים נוהגת כיום רק מדרבנן (בדומה לשמיטת הקרקע), אך בשונה משמיטת קרקעות היא נוהגת גם בחוץ לארץ, כיוון שזו חובת הגוף ולא חובת הקרקע (ראו שולחן ערוך ורמ”א, חו”מ ס”ז, א).

 

השמטת האדם או אפקעתא דמלכא?

פסוקי התורה מטילים על המלווה חובה מעשית: “שמוט כל בעל משה ידו”. גם המשנה (פ”י, מ”ח-ט) מדגישה עניין זה:

המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו: משמט אני. אמר לו: אף על פי כן – יקבל ממנו… המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו.

אך האם המצווה אכן מתקיימת רק כאשר האדם שומט בעצמו את החובות כלפיו, או שמא החובות נשמטים מאליהם, גם בלי פעולה מצד המלווה? לדעת היראים (סימן קס”ד), העובדה שהמלווה צריך לומר “משמט אני” מלמדת שמצוות “שמוט” דורשת מהאדם לעשות מעשה של שמיטת חובות, והאמירה היא ששומטת ומבטלת למעשה את החוב. ללא אמירה זו החוב לא נשמט והלווה עדיין צריך להשיבו, אם כי המלווה עובר בלאו ובעשה.

אולם האור זרוע (ח”ד, סימן ק”ח) חולק על היראים וכותב ששמיטת כספים אינה תלויה במעשה האדם אלא התורה השמיטה את החובות:

אפילו הוא תובעו בב”ד לפרוע ואומר איני משמט, לא יחוש הלווה על דבריו, מפני שהתורה השמיטתו… והא דבעי למימר המלווה “משמט אני”, היינו היכא שהביא הלווה את חובו צריך המלווה לקיים המצווה ולומר “משמט אני”.

כלומר, המשנה לא מתארת את הדרך שבה משמיטים את החוב אלא את המציאות שנוצרת לאחר מכן, כאשר הלווה בא לפרוע את חובו (ואז צריך המלווה לומר ללווה “משמט אני”). אולם עצם השמטת החוב נעשית ללא מעשה האדם אלא על ידי הפקעת התורה. וכן דעת הרמב”ן (הובא בתשובת הרא”ש, כלל ע”ז, סימן ד’) ורוב הראשונים.

מצד אחד, ישנו היגיון בכך שהאדם יצטרך מעצמו לוותר על החוב (כדעת היראים): התורה מחנכת את האדם שיבוא מעצמו וישמט את החוב. אך נראה שרוב הראשונים הבינו שהיסוד של שמיטה איננו ויתור על החוב. היסוד הוא שהמלווה מגלה שלא הוא הבעלים על הכסף אלא הקב”ה – ולכן החוב פוקע מעצמו. דבר זה קשור בוודאי לטעם היסודי ביותר של השמיטה – “כי לי הארץ”, וכך כותב הרש”ר הירש (דברים ט”ו, א):

זו תמצית המצווה: כל שנה שביעית היא שנת שבת המכריזה שה’ הוא אדון הארץ ובעליה. במשך אותה שנה האדם משבית את שלטונו על האדמה… כאן מוסקת עוד מסקנה אחרונה מזכות בעלותו של ה’ על אדמתנו: ברגע ששנת השבת מסתלקת, עלינו להבין ולהודות שה’ הוא גם אדון על כל רכושנו; וזו החובה המוטלת עלינו בשם ה’ שכל גבעול בארץ הכריז על שלטונו במשך שנה תמימה: למען ה’ עלינו לשמט כל חוב שאנו זכאים לו אם כבר הגיע זמן פרעונו אלא שעדיין לא נפרע… רשאים אנחנו לומר ששמיטת כספים איננה אלא מסקנה של שמיטת קרקע.

אם המלווה שמט את חובו ובכל זאת הלווה עומד על כך שהוא יחזיר את החוב, רשאי המלווה לקבל את פירעון החוב, ועל כך אמרו חז”ל: “המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה ממנו”.

 

מתי זמן שמיטת כספים?

בפסוקים שציטטנו לעיל נאמר שמצוות שמיטת כספים מתקיימת “מקץ שבע שנים תעשה שמיטה”. פסוק דומה מצאנו לעניין מצוות הקהֵל: “מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות” (דברים ל”א, י). הגמרא (ערכין כח:) לומדת מכאן ששמיטת כספים נוהגת בסופה של שנת השמיטה, וכך פוסק הרמב”ם (פ”ט ה”ד).

הרד”צ הופמן (דברים ט”ו, א-ג) מסביר, שמצוות שמיטת כספים נוהגת דווקא בסוף שנת השמיטה (ולא בתחילתה) מפני שבשלב זה של השנה, לעני, שלא קצר את היבול של שנת השמיטה, אין ממה לשלם את חובותיו, ואילו בתחילת השנה, אחרי קציר השנה השישית, אין כל סיבה להשמטת החובות.

אולם הרא”ש (גיטין פ”ד, סימנים י”ח-כ’) מצטט את דברי התוספתא (פ”ח ה”י), שאומרת שזמן כתיבת הפרוזבול (שעליו נלמד בפעמים הבאות) הוא ב”ערב ראש השנה של שביעית” (אך הרשב”א והגר”א גורסים “ערב ראש השנה של מוצאי שביעית”). הרא”ש מבאר שאמנם החובות נשמטים רק בסוף השנה השביעית, אך הלאו של “לא יגוש” מתחיל כבר בתחילת השביעית. לכן כבר מתחילת השביעית אסור לדרוש את החוב (אך אם נתן לו הלווה מעצמו – אינו צריך לומר “משמט אני”).

רוב הראשונים כותבים למעשה כפשט הגמרא, ששביעית משמטת בסופה, וכך פוסק להלכה השולחן ערוך (סעיף ל). לכן מותר לגבות כל חוב במהלך שנת השמיטה, גם אם נוצר לפני השמיטה, אבל אסור לגבות חוב לאחר השמיטה, בין אם החוב נוצר בשמיטה ובין אם נוצר קודם לכן. לאור זאת, יש לעשות את הפרוזבול בסוף חודש אלול של שנת השמיטה (חזון איש, הובא בדרך אמונה על הרמב”ם שם, ציון ההלכה ס”ק מד; הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, פרוזבול עמ’ ז). ויש שחוששים לדעת הרא”ש ועושים פרוזבול גם לפני השמיטה (שולחן ערוך הרב, הלכות הלוואה, לו; ועוד), אך גם לשיטתם צריך לעשות פרוזבול נוסף בסוף השמיטה, עבור חובות שנוצרו בשמיטה).

Print Friendly, PDF & Email
0
    0
    הספרים שלך
    סל שלך ריקחזרה לחנות
      חישוב המשלוח