כיצד קוטפים פירות בשמיטה?

איסור הקצירה

בפרשת בהר נאמרו שני פסוקים הסותרים לכאורה זה את זה (ויקרא כה, ה-ו):

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:

מחד, התורה מצווה לא לקצור ולא לבצור, ומאידך היא אומרת שפירות השמיטה יהיו “לכם לאכלה” – ואם לא נקצור, כיצד נאכל?

כדי ליישב את הסתירה, חילק המדרש ‘תורת כהנים’ (בהר א, ג) בין סוגים שונים של קצירה ובצירה:

“ואת ענבי נזיריך לא תבצור” – מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר. “לא תבצור” – לא תבצור כדרך הבוצרים.

התורת כהנים מחלקת בין הקצירה האסורה והמותרת בשתי דרכים: א. אסור לקצור מן השמור (פירות שלא הופקרו על ידי הבעלים) ומותר לקצור מן המופקר. ב. אסור לקצור כדרך הקוצרים ומותר לקצור בשינוי. היחס בין ההגדרות נתון במחלוקת ראשונים (עיין תוס’ ר”ה ט.; ר”ש משאנץ שביעית ח, ו; רמב”ן ויקרא כה, ה; רמב”ם שמיטה ויובל ד, כה), ולהלכה דעת רוב הראשונים היא שחובה לקצור בשינוי גם פירות מופקרים.

מהו השינוי הנדרש בקצירה?

המשנה בשביעית (ח, ו) כותבת:

תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותם בחרבה.

בביאור המשנה נחלקו הראשונים: הרא”ש והתוס’ (ר”ה ט.; סוכה לט:) כתבו שצריך שינוי באופן הקצירה, דהיינו שיש לקצור בכלי שאינו מיועד לקצירה. וכך פירש הברטנורא (שם):

אין קוצין אותן במוקצה – כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה.

אבל קוצה אותם בחרבה – סכין, לשון חרב…

הרמב”ם כותב (ד, כד; וכן בספר המצוות, ל”ת רכב), לעומתם, שהשינוי הוא בכמות הקצירה, ואיננו מזכיר שינוי באופן הקצירה:

וזה שנאמר “את ספיח קצירך לא תקצור” – שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין – לוקה. כיצד? כגון שקצר כל השדה… אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.

מדוע מותר לקטוף בכמות קטנה? והרי ברור שזריעה וחרישה אסורות גם בכמות קטנה!

התשובה לשאלה זו נעוצה בהבנת מהות איסור קצירה. בעוד שזריעה וחרישה נאסרו מצד היותן מלאכות, הרי שמלאכת הקצירה עצמה מותרת בשביעית. האיסור הוא רק כאשר הקצירה נעשית באופן המפגין בעלות. כלומר, האיסור איננו קשור לעצם מעשה הקצירה, אלא מהווה חיזוק והרחבה של חובת הפקרת הפירות. וכך עולה מדברי הרמב”ם בספר המצוות (ל”ת רכב):

אינו רוצה בו שלא יקצור אותו כלל, כי הוא כבר אמר “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה”, ואולם ירצה בו לא תקצור אותו כמו שתקצור אותו בכל שנה אלא כמי שיקצור דבר שהוא הפקר.

איזו כמות מותר לקצור? החזון איש (כו, ו) פסק למעשה ש”לוקט כשיעור שאדם מכין בביתו לתשמיש בני ביתו לימים מועטים”, ולאחר שאכל או מכר – יכול להביא פעם נוספת אותו שיעור. כלומר, ניתן לקטוף בערך כמות שרגילים לקנות בחנות לצרכים ביתיים.

למעשה, לכתחילה אנו משתדלים לחוש לשני השינויים: לקטוף בצורה שונה (למשל ביד או במספריים) ולקטוף רק כמות של כמה ימים. אולם, במקום הצורך, ניתן לקטוף כרגיל, כמות של כמה ימים.

זמן איסור קצירה ובצירה

ההבדל העקרוני שבין קצירה ובצירה לבין שאר המלאכות משליך גם על זמן האיסור. זריעה וחרישה ושאר עבודות האדמה נאסרו לאורך כל שנת השמיטה, מ-א’ תשרי ועד כ”ט אלול. אך איסור קצירה ובצירה מהווה חלק מחובת ההפקרה של הפירות, וממילא הן אסורות רק בפירות הקדושים בקדושת שביעית. לכן מותר לקטוף פירות כרגיל בחודשים הראשונים של שנת השמיטה, שכן רק פירות שחנטו בשנת השמיטה קדושים בקדושת שביעית, ואילו הפירות הגדלים בחודשים הראשונים של השנה השביעית – שחנטו בשישית – אינם קדושים ואין חובה להפקירם. בדומה לכך, בשנה השמינית, על אף שעבודת האדמה כבר מותרת, אסור לקצור ולבצור כרגיל פירות הקדושים בקדושת שביעית (שחנטו בשביעית), ויש לעשות זאת בשינוי (עיין בכך במעדני ארץ ב, ה; חזון איש ג, כג; ט, יב; ועוד).

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

מחד, התורה מצווה לא לקצור ולא לבצור, ומאידך היא אומרת שפירות השמיטה יהיו “לכם לאכלה” – ואם לא נקצור, כיצד נאכל?

למעשה, לכתחילה אנו משתדלים לחוש לשני השינויים: לקטוף בצורה שונה (למשל ביד או במספריים) ולקטוף רק כמות של כמה ימים.

בשנה השמינית, על אף שעבודת האדמה כבר מותרת, אסור לקצור ולבצור כרגיל פירות הקדושים בקדושת שביעית (שחנטו בשביעית), ויש לעשות זאת בשינוי