הקידוש צריך להיאמר על כוס יין, כפי שנאמר בפירוש בדרשת הגמרא בפסחים (קו.):
תנו רבנן… ‘זכור את יום השבת לקדשו’ – זוכרהו על היין בכניסתו.
האם החובה לקדש על היין היא מן התורה, או שמא החובה מן התורה היא רק לומר את תוכן הקידוש (שבו עסקנו בפעם הקודמת), ואילו החובה לקדש על היין היא מדרבנן בלבד, והזכרת היין בדרשה היא אסמכתא בעלמא?
האם נזיר שותה מיין הקידוש?
שאלה זו מתבררת מתוך סוגיה במסכת נזיר (ג:-ד.). הגמרא דנה שם בשאלה אם נזיר, האסור בשתיית יין, רשאי לעשות קידוש והבדלה על יין:
“מיין ושכר יזיר”… לאסור יין מצוה כיין הרשות. מאי היא, קדושתא ואבדלתא? הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני!
כלומר, הגמרא אומרת שאסור לנזיר לשתות יין של מצווה, ומעלה את האפשרות ש”יין מצווה” זה הוא היין ששותים בקידוש ובהבדלה. אולם הגמרא דוחה הבנה זו משום שהנזיר “מושבע ועומד עליו מהר סיני”, כלומר מחויב על פי התורה לשתות יין זה, ולא ייתכן שנזירותו תאסור עליו לקיים דבר שהוא מחויב בו מן התורה.
לפי זה, ישנה חובה מן התורה לקדש על היין ולשתותו, וכך פירש המפרש (שם):
והרי מושבע ועומד עליו מהר סיני הוא – דכתיב ‘זכור את יום השבת לקדשו’ – זוכרהו על היין.
כך נאמר גם בספר הפרדס (מבית מדרשו של רש”י, עמ’ כח), וכך משמע מדברי רש”י (ברכות כ: ד”ה קדוש היום). דעה דומה מופיעה גם בתוספות הרא”ש (ברכות כ:, בשם ר’ יוסף קרא) ובראשונים נוספים.
אולם הראשונים הקשו על שיטה זו מכיוונים שונים. אחת הקושיות הבולטות היא מן העובדה שמי שפת חביבה עליו יכול לעשות קידוש על פת, בעוד לכאורה אם קידוש על היין הוא מן התורה, לא מסתבר שניתן יהיה להחליף את היין במשהו אחר!
שיטת רבנו תם
לאור קושיה זו (וקושיות נוספות), מביאים התוספות (נזיר ד., ד”ה מאי) את שיטת רבנו תם, שחולק על רש”י והמפרש וקורא את דברי הגמרא כתמיהה:
לכן נראה לרבנו תם דגרסינן בתמיה: וכי מושבע ועומד מהר סיני?! כלומר, למה לי קרא מיותר לאסור יין מצוה? וכי מושבע וכו’?! דנהי דקידוש היום דאורייתא, על היין לאו דאורייתא, דזוכרהו על היין אסמכתא!
פירוש זה הפוך לגמרי מן הפירוש הקודם: לגמרא היה ברור שקידוש והבדלה על יין אינם חובה מן התורה, והדרשה “זוכרהו על היין” אינה אלא אסמכתא. ממילא תמהה הגמרא לשם מה נחוץ פסוק מיוחד (“מיין ושכר יזיר”) ללמד שאסור לנזיר לעשות קידוש והבדלה על יין – הרי ברור מאליו שאסור לו לשתות את יין הקידוש וההבדלה! וכי קידוש והבדלה על יין הם חובה דאורייתא שידחו את איסורי הנזירות?!
אם כן, לפי רש”י והמפרש קידוש על היין הוא מן התורה, ועל כן מותר לנזיר לשתות את יין הקידוש. לעומת זאת לפי רבנו תם, קידוש על היין הוא רק מדרבנן, ולכן ברור שאסור לנזיר לשתות את יין הקידוש, ואין צורך בלימוד מיוחד לשם כך.
מרבית הראשונים מקבלים את דעתו של רבנו תם, שמן התורה ניתן לקיים את מצוַות הקידוש בדברים, והחובה לקדש על היין היא מדרבנן בלבד. כך כותב למשל הרמב”ם (פכ”ט ה”א וה”ו):
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו’…
מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין.
וכן דעת ראשונים רבים נוספים, וכך פוסקים המגן אברהם (רע”א, ס”ק א) והמשנה ברורה (שם ס”ק ב).
מדוע מקדשים על יין?
מדוע תיקנו חכמים שיש לקדש על יין? מהו תפקידו של היין בקידוש? כמה ראשונים (שאילתות דרב אחאי גאון, שאילתא נ”ד; שו”ת הרשב”א, ח”ד, סימן רצ”ה, ועוד) תולים את הדבר בדברי הגמרא בברכות (לה.), ש”אין אומרים שירה אלא על היין”. דברי הגמרא נוגעים אמנם לשירת הלוויים בבית המקדש, שנאמרה דווקא על קרבנות שיש בהם ניסוך יין, אולם חז”ל תיקנו שאמירת ברכות מסוימות (קידוש, הבדלה, נישואין ועוד) תהיה דומה לשירת הלוויים ותיעשה על היין.
ניתן להסביר בפשטות שהיין מעניק לקידוש כבוד וחשיבות. בסעודות חשובות מגישים יין לשולחן, ובדומה לכך, כאשר אנו מברכים ברכות חשובות – אנו אומרים אותן בליווי כוס יין. מעין זה כותב הלבוש (קפ”ב, א):
כבר ידעת שברוב הברכות שתקנו חכמינו ז”ל תקנום לסדרם על הכוס, מפני שהוא דרך כבוד ושבח נאה לסדר כן שבחו וברכתו יתברך עם הכוס שבידו, וכמו שאמר הכתוב: “כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא”.
היין משמח ומסייע להפנמת עניין הקידוש
מדברי כמה ראשונים עולה שיש עניין מיוחד בעשיית קידוש על היין, יותר מאשר ברכות אחרות. התוספות (פסחים קו. ד”ה זוכרהו) והרא”ש (פסחים, פ”י, סימן ט”ו) כותבים שקידוש נלמד מהפסוק ‘זכור’, ומצאנו בכמה מקומות שיש קשר בין זכירה ליין, כמו בפסוקים “זכרו כיין לבנון” (הושע י”ד, ח) או “נזכירה דודיך מיין” (שיר השירים א’, ד).
ניתן לבאר שמטרת הקידוש היא זיכרון והפנמה של מעלת השבת, ושתיית יין עשויה לסייע להגשמת מטרה זו. היין משמח ומעורר את האדם, וכאשר האדם שמח ומתלהב, גדלים הסיכויים שלא יסתפק באמירה סתמית של מילות הקידוש אלא גם יחשוב עליהן ויפנים אותן. וכך כותב ספר החינוך (מצווה ל”א):
משרשי מצוה זו, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה (הקידוש) לזכור גדולת היום, ונקבע בלבבינו אמונת חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה’ וגו’. ועל כן נתחייבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה, שהוא סועד ומשמח, וכבר אמרתי לך כי לפי התעוררות האדם ומעשהו יתפעל אל הדברים לעולם.
קידוש על היין – קדושה בדברים החומריים ביותר
ניתן להציע לכך גם טעם נוסף: היין מסמל את האוכל החומרי ועשוי להביא את האדם לידי שכרות ואיבוד שליטה. עריכת הקידוש על יין מראה שאנו יכולים להשרות קדושה גם בדברים החומריים והנמוכים ביותר ולצרוך באופן טהור ומבוקר גם דברים שעשויים להיות חסרי שליטה. אנו יודעים לקחת את שיא החומר ולשעבד גם אותו לרצונו של ה’ יתברך, להשתמש גם בו למטרות רוחניות. השליטה על היין מגבירה את הקדושה בעולם ומחילה את הקדושה בכל המציאות.
