אחת השאלות המרכזיות ביותר ביחס למצוות השמיטה היא האם מצוות השמיטה חלה בזמן הזה מן התורה. שאלה זו משליכה על דינים רבים בהלכות שמיטה, שהבולט שבהם הוא דין היתר המכירה, הנסמך במידה רבה על ההנחה שדיני השמיטה בזמן הזה אינם מדאורייתא.
המקור העיקרי שעליו נסמכת הדעה ששביעית בזמן הזה דרבנן (על אף שרוב המצוות התלויות בארץ נוהגות מהתורה) הוא דעת רבי. הגמרא (גיטין לו.) אומרת שהלל תיקן פרוזבול ובאמצעותו שמיטת כספים אינה משמטת. הגמרא שואלת כיצד ייתכן שמדאורייתא שביעית משמטת ובא הלל ותיקן שלא תשמט, והשיב אביי ששביעית בזמן הזה היא רק מדרבנן, כדעת רבי:
ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא, דתניא: רבי אומר: “וזה דבר השמיטה שמוט” – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית. ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול.
אם כן, לדעת רבי יש היקש בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים. כאשר שמיטת קרקע היא מדרבנן בלבד, ממילא גם שמיטת כספים היא מדרבנן, ולכן יכול היה הלל לתקן פרוזבול. רש”י (ד”ה בשביעית) ותוספות (ד”ה בזמן) נחלקו כיצד לפרש את הלימוד שמזכיר רבי, ומה בדיוק כוונתו במושגים “שמיטת קרקע” ו”שמיטת כספים”, אך לפני שניהם ברור שרבי סובר ששמיטה תלויה ביובל, ומכיוון שיובל אינו נוהג מן התורה בזמן הזה (ראו הלכה ממקורה – שמיטה, עמ’ 73) – גם שביעית אינה נוהגת מן התורה אלא היא תקנת חכמים “זכר לשביעית” (כלשון הגמרא שם).
האם יש מי שחולק על רבי? כאמור, אביי מביא את שיטת רבי כדי להסביר כיצד ייתכן שהלל תיקן פרוזבול. באופן דומה, בסוגיה במועד קטן (ב:) יש דיון בהיתר להשקות בשביעית (בתנאים מסוימים), וגם שם מסביר אביי שההיתר מבוסס על שיטת רבי, ששביעית בזמן הזה מדרבנן.
אולם בשתי הסוגיות מובאת גם דעת רבא, שמסביר את ההיתרים השונים בדרכים אחרות. במועד קטן נראה שרבא הציע הסבר אחר מפני שהוא סבור ששביעית בזמן הזה דאורייתא, ואילו בגיטין נחלקו הראשונים האם הוא באמת חולק על אביי, או מציע הסבר נוסף שגם הוא אפשרי רק מפני ששביעית בזמן הזה דרבנן.
לאור זאת נראה שאכן חכמים חולקים על רבי וסוברים ששמיטה בזמן הזה נוהגת מדאורייתא (ורבא מנסה ליישב את הסוגיות גם לפי שיטתם). עם זאת, חשוב לציין כי אין מקום שבו מופיעה שיטה החולקת במפורש על דברי רבי.
שיטות הראשונים
למעשה נחלקו הראשונים אם שביעית בזמן הזה נוהגת מן התורה. מדברי העיטור (אות פ – פרוזבול), הרמב”ן (ספר הזכות גיטין יח.) והרא”ש (תוספות רא”ש מועד קטן ד. ד”ה אבל; ועיינו רא”ש יומא פ”ח, סימן י”ד) נראה שפסקו כדעת חכמים, שהשביעית אינה תלויה ביובל להלכה, ולכן היא נוהגת בזמן הזה מן התורה על אף שהיובל אינו נוהג.
לעומתם, התוספות (גיטין שם), הרשב”א (ראש השנה יג:; שו”ת הרשב”א, ח”ג, סימן ל”ב) ורוב הראשונים סוברים שהלכה כרבי, ושביעית בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן. וכן פשטות לשון הרמב”ם (פ”י ה”ט):
ובזמן שהיובל נוהג – נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה… ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלה, חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שדיברנו.
מן העבר השני יש דעות הכורכות שמיטה ויובל בצורה מוחלטת. לדעת הרז”ה (הובא בספר התרומות שער מ”ה, ד) ועוד ראשונים, כל דברי רבי, ששביעית בזמן הזה דרבנן, נאמרו דווקא בבית שני, כאשר היובל נהג מדרבנן, אבל כאשר יובל איננו נוהג כלל – כמו בימינו – הרי שגם שביעית איננה נוהגת כלל, אלא רק כמידת חסידות (וכשם שחכמים לא גזרו לקיים את הלכות היובל מדרבנן, כך גם לא גזרו על השמיטה). הרמ”א (חו”מ ס”ז, א) כותב שעל פי שיטה זו נוהגים כיום בחו”ל לגבות חובות בלא פרוזבול. אולם הב”ח, השל”ה והתומים (מובאים בפתחי תשובה שם ס”ק א) כותבים שיש להחמיר ששמיטת כספים נוהגת בחו”ל לפחות מדרבנן.
למעשה, לדעת רוב הפוסקים שביעית בזמן הזה היא מדרבנן. כך עולה מפסיקת השולחן ערוך (חו”מ ס”ז, א) ביחס לשמיטת כספים, וכך פוסקים פאת השולחן (כג, כג), הרב קוק (שבת הארץ, מבוא א-ח; פ”ד הכ”ה), החזון איש (ג, ח) ורוב הפוסקים.