בשנים האחרונות הפך הריכוז היהודי בארץ ישראל לגדול מסוגו בעולם, וייתכן שבעוד מספר שנים יחיו רוב היהודים בעולם בגבולות ארץ ישראל. האם יש בכך כדי לשנות את מעמדה של מצוות השמיטה?
ראשית, ההגדרה של “רוב יושביה עליה” היא הגדרה מסובכת, ולא ברור כיצד בדיוק לקבוע אם היא מתקיימת.
פרט לכך, גם אם בשלב מסוים נוכל לומר שדרישה זו התמלאה ואכן רוב יושביה עליה, יש לכאורה תנאי נוסף שצריך להתמלא. אחד התנאים שהזכיר הרמב”ם (בעקבות הגמרא בערכין) בנוגע לחלות היובל מדאורייתא הוא: “שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן”. הפרדת השבטים אינה יכולה להתרחש ללא הדרכה נבואית, וכיוון שהרמב”ם קושר בין יובל לשביעית, הרי שהשביעית אינה יכולה לנהוג מן התורה קודם ביאת המשיח. נראה כי יש ביסוס רב לטענה זו מדברי התורת כהנים (בהר, א), שקבע במפורש שישיבת השבטים כתיקונם היא תנאי בחלות השביעית:
כיבשו אבל לא חילקו, [או] חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות, ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר: “שדך” – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, “כרמך” – שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו.
וכתבו הראב”ד (פירוש לתו”כ בהר ב, ב, ג) והר”ש משאנץ (פירוש לתו”כ שם), שתנאי זה מקביל לתנאי המופיע ביובל. כך מפורש גם בדברי הרשב”א (גיטין לו.), שהביא את שיטת רבנו תם הסבור כי היובל ושמיטת כספים (התלויה בשמיטת קרקעות) נהגו מדאורייתא בשלהי בית שני, ודחה את דבריו מכוח טענה זו:
וכל זה דבר מתמיה… דאף כשתמצא לומר עשרת השבטים ירמיה החזירם, כשגלו ועלו בימי עזרא, לא חזרו שבטים למקומם ואין שבט ושבט יושב בפני עצמו בעריו ובנחלתו אלא כולן מעורבבים.
בדעה זו מחזיקים אחרונים רבים, ובהם גם הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, ד’):
[בתורת כהנים מובא] תנאי חיוב השמיטה והיובל… שיהיה כל אחד ואחד מכיר שדהו… וכהאי גונא איתא לקמן גבי יובל… ותנאי זה שלא יהיו מעורבבין, מפרשו הרמב”ן שזה נוהג תמיד ולא רק בהתחלת כניסת ישראל לארץ… ומעתה יש לומר, שכל זמן שהייתה מזדמנת בו איזו ערבוביה בישיבת השבטים, כבר היה בטל היובל מן התורה, וכן גם כאן גבי שמיטה, אם הייתה מזדמנת, אפילו באמצע יובל, איזו ערבוביה בארץ, מפני מלחמות וגייסות וכיו”ב משבושי מדינה, עד שנתבטל סדר החלוקה ואין כל אחד מכיר את חלקו, אז באותו הזמן השמיטה בטלה.
לעומת זאת, יש מן האחרונים (עיינו ארץ חמדה, ח”א, עמ’ פג ועמ’ קח-קיא) הסוברים שדברי התורת כהנים נאמרו רק לגבי ארבע עשרה השנים שעברו מכיבוש יהושע ועד לחלוקת הארץ, ומכאן והלאה מתקיימת הדרישה “שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו”, וכך הסיק בעל תורת הארץ (ז’, מב-מד). בנוסף לכך, הציץ אליעזר כותב (ח”י, סימן א’ אות כ) כדבר פשוט שהתנאי של סידור השבטים נדרש דווקא ביובל ולא בשביעית. נראה שלדעתו הצורך בסידור השבטים נובע מכך שביובל צריך להתקיים הציווי “ושבתם איש אל אחוזתו”, שאינו קיים בשביעית, ולכן דווקא לגבי היובל מדובר בתנאי מעכב, ולא בשביעית.
למעשה יש סיבות טובות לכך שהשמיטה לא תהיה דאורייתא כל עוד אין הכרת שבטים, אבל הדבר איננו מוכרע. לכן ברור שבמציאות של “רוב יושביה עליה” נזדקק להשקעה מרובה כדי להוסיף ולמצוא פתרונות מהודרים לשנת השמיטה, אם כי מסתבר שעד בוא גואל צדק שמיטה לא תהיה בוודאות מן התורה.