האם ימי החנוכה נקבעו כימי שמחה? האם יש בהם חובת סעודה?
כאשר הגמרא מתארת את נס חנוכה היא אומרת ש”לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה” (שבת כא ע”ב), ולא מזכירה את עניין השמחה. אולם הרמב”ם (פ”ג ה”ג) מוסיף גם את חובת השמחה:
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס.
חובה או רשות?
במה באה לידי ביטוי השמחה שבחנוכה? בדרך כלל שמחה באה לידי ביטוי בחובת סעודה, ולכן על אף שהרמב”ם לא כותב זאת במפורש, יש שהבינו שלדעתו הסעודות בחנוכה הן סעודות מצווה (מעשה רוקח שם ועוד). כך עולה גם מדברי התוספות (תענית יח ע”ב ד”ה הלכה, המרדכי הארוך (הובא בדרכי משה, תר”ע, ס”ק א) ועוד. המרדכי מסביר שכנגד נס הדלקת הנרות והניצחון במלחמה נקבעו הלל והודאה, וכנגד חנוכת המזבח נקבעה חובת משתה ושמחה.
לעומת זאת, רש”י (שבת שם ד”ה ועשאום) מסביר ש”לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה”. מדבריו נראה שבחנוכה יש רק חובת אמירת הלל ועל הניסים, ואין חובת סעודה (אם כי אין זה הכרחי וייתכן שרש”י רק בא לומר שאין איסור מלאכה בחנוכה). גם לדעת השאילתות (וישלח, שאילתא כ”ו) והמהר”ם מרוטנבורג (הובא במרדכי פסחים, רמז תר”ה; תשב”ץ קטן, סימן ק”ע) סעודות חנוכה הן סעודות רשות בלבד.
שיטה שלישית היא שאמנם סעודות חנוכה הן סעודות רשות, אולם אם אומרים בהן זמירות ודברי שבח לה’ הן הופכות לסעודת מצווה (הגהות המנהגים כ”ט, מובא בדרכי משה, תר”ע, א).
להלכה כתב השולחן ערוך (תר”ע, ב) שסעודות חנוכה הן סעודות רשות:
ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה.
אולם הרמ”א (שם) כותב שיש קצת מצווה בריבוי הסעודות:
הגה: ויש אומרים שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח.
ומכל מקום הוסיף הרמ”א את השיטה השלישית, שכאשר אומרים דברי תורה, שבח והודיה לה’, נחשבת הסעודה סעודת מצווה, וכך פוסק המשנה ברורה (ס”ק ט).
מה בין חנוכה לפורים?
מדוע בפורים יש חובת סעודה ואילו בחנוכה הסעודות הן בעיקרן רק סעודות רשות?
עיקר החילוק בין חנוכה ופורים הוא שבפורים הייתה גזרה פיזית על הגוף, ואילו בחנוכה הסיבה למלחמה הייתה סיבה רוחנית – גזרות היוונים. לכן גם הביטוי של השמחה בפורים שייך לצד הפיזי (סעודות ומשלוח מנות), ואילו בחנוכה העיקר הוא החגיגה הרוחנית, והסעודה היא רק רשות (לבוש, הובא במשנה ברורה ס”ק ו). פרט לכך, בפורים הנס היה באמצעות משתה ולכן גם החגיגה היא על ידי משתה, ואילו בחנוכה הנס היה על ידי הנרות, נס רוחני, ולכן עיקר החגיגה היא רוחנית – בהלל ובהודאה (מאמר מרדכי ס”ק ג).
לאור זאת ניתן לבאר גם את שיטת הרמ”א, שטוב לומר שירות ותשבחות בסעודה וכך להפוך אותה לסעודת מצווה. המגמה העיקרית של היוונים הייתה לנתק את עם ישראל מקדושה: שבת, ברית מילה, קידוש החודש ועוד. לכן הם פרצו פרצות בגדר הר הבית, המבדילה בין כניסת גויים לכניסת ישראל – לטשטש את ההבדל בין הקודש ובין החול. כאשר אנחנו אומרים זמירות ודברי תורה בסעודה, אנו מראים שגם את האוכל הגשמי אנו אוכלים לשם שמים. לכן דווקא בימי חנוכה, שבהם אנו מציינים תקופה שבה ניסו לטשטש את הקודש ולפגוע בו, אנו מרחיבים את גבולו והופכים גם את העולם החומרי שלנו לעולם קדוש, וזאת על ידי אמירת זמירות, תשבחות ודברי תורה בסעודה, ההופכים אותה לסעודת מצווה.
גם שאר ענייני חנוכה מאופיינים ברצון לקחת את הצדדים החומריים ולקדש אותם, לדוגמה: נס פך השמן מגלה לנו את יד ה’ שהובילה את החשמונאים במלחמתם. לכן, הפיכת סעודות הרשות בחנוכה לסעודות מצווה קשורה באופן מהותי לעניינו של החג. כאשר כוח המכבים מנותק מהפן הרוחני הוא עלול להפוך לכוח שלילי, כעין סעודת חולין שמתמקדים בה באוכל ובהנאה הגשמית מבלי שום תוכן רוחני. אך כאשר אנו אומרים דברי תורה ונותנים לסעודה משמעות רוחנית, כאשר אנו מבינים שכוחם של המכבים בפרט, וכוחנו לפעול במציאות בכלל, כולם נובעים ממציאות ה’ הנותן לנו כוח – הרי שכוח הקדושה מנצח ומתעלה ואורו המיוחד של חנוכה מאיר בעולם.
דיני האבל בסעודת חנוכה
לדיון שלנו, האם סעודת חנוכה היא סעודת מצווה או סעודת רשות, יש השלכה הלכתית גם על אבל שנמצא בתוך י”ב חודש בחנוכה. לדעת הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, יו”ד חלק ג’, קס”א), כיוון שסעודת חנוכה היא סעודת רשות הרי שאסור לאבל להשתתף בה. אך לדעת אחרונים רבים סעודת חנוכה היא סעודת מצווה (כפי שראינו לעיל), ולכן גם אבל רשאי להשתתף בה (גליון מהרש”א על שולחן ערוך יו”ד שצ”א, ב; גשר החיים כ”א, ח’, ו, ועוד), ובתנאי שיצא כשיש מוזיקה וריקודים. כפי שהזכרנו, ראוי שיקפידו לשיר זמירות של חנוכה, ובכך יהפכו את הסעודה לסעודת מצווה לדעת הרבה פוסקים.
