כמה יין צריך לשתות בליל הסדר?

גודל הכוס

בגמרא (שבת עו:) מבואר, שכל כוס של מצווה צריכה להכיל לפחות רביעית יין. וכך נפסק בשולחן ערוך (תע”ב, ט) גם לגבי ארבע כוסות, ששיעורן צריך להיות רביעית. נחלקו הפוסקים מהו שיעור רביעית: לדעת ר’ חיים נאה (בספרו שיעורי תורה) השיעור הוא 86 מ”ל (‘כוס’ בגימטרייה), ואילו לדעת הצל”ח (פסחים קטז:) והחזון איש (אורח חיים, סימן ל”ט), השיעור הוא 150 מ”ל (‘כוס הגון’ בגימטרייה). להלכה פסק המשנה ברורה (תפ”ו, ס”ק א), שמאחר שארבע כוסות הן מדרבנן, אפשר להקל ולהסתפק בשיעור הקטן (86 מ”ל).

יש המהדרים בכוס הראשונה, שיהיה בה יין כשיעור הגדול (150 מ”ל). טעם הדבר: בכוס הראשונה מקיימים את מצוות קידוש היום, שעיקרה מן התורה. וכך נפסק בביאור הלכה (רע”א, יג, ד”ה של רביעית):

לענין קידוש של לילה דעיקרו הוא דאורייתא, גם כן נכון לחוש לכתחילה לדברי הצל”ח (=השיעור הגדול)… ומיהו לענין קידוש שחרית ולשאר כוס של ברכה יש לסמוך על מנהג העולם (=השיעור הקטן).

אמנם, חומרה זו אינה נוגעת אלא למקדש, אבל השומעים שאינם שותים אלא עבור מצוות ארבע כוסות ולא עבור קידוש היום (שהרי מצד דיני קידוש די בשתיית המקדש), אין סיבה מיוחדת שיחמירו בכוס הראשונה יותר מהאחרות.

למעשה, מעיקר הדין יכול גם המקדש להקל ולהסתפק בשיעור הקטן גם בכוס הראשונה, ובפרט כשליל הסדר אינו חל בשבת, כך שעיקר הקידוש (לפי דעת רוב הראשונים) הוא מדרבנן (עיינו גם שו”ת אורח משפט [לרב קוק, סימן קכ”ח, כג], שלא חילק בין הכוסות, וכן הוא בעוד פוסקים).

מלוא לוגמיו או רוב כוס?

בדרך כלל בכוס של ברכה, כגון בקידוש, די לשתות כמות של מלוא לוגמיו (פסחים קז.), כלומר כמות יין הממלאת צד אחד של חלל הלחי (כל אחד לפי גודל הפה שלו), ואין זה משנה מה גודל הכוס. ברם, לגבי ארבע כוסות נאמר בגמרא (קח:), שיש לשתות דווקא רוב כוס. הראשונים נחלקו בביאור דברי הגמרא:

לדעת התוספות (שם, ד”ה רובא דכוסא), גם בליל הסדר די לשתות מלוא לוגמיו, כמו בקידוש, אלא שמאחר שגודל הכוס הוא כאמור רביעית, ובאדם ממוצע שיעור ‘מלוא לוגמיו’ הוא בערך רוב רביעית (44 מ”ל), נקטה הגמרא שיש לשתות את רוב הכוס (דהיינו רוב רביעית = מלוא לוגמיו). לפי זה, גם אם הכוס גדולה יותר, ניתן להסתפק בשתייה של מלוא לוגמיו, כמו בקידוש. כך עולה גם מדברי הר”ן (כג. בדפי הרי”ף, ד”ה השקה).

אולם, בארחות חיים (סדר ליל הפסח, סימן ו’) מובא, שהרמב”ן והרא”ה הבינו את הגמרא כפשוטה, וסברו שבארבע כוסות יש לשתות בכל מקרה את רוב הכוס, גם אם הכוס גדולה מאוד. כך כותב גם רבנו דוד (קח:, ד”ה שתאן בבת אחת). מדוע לדעתם יש חילוק בין קידוש לארבע כוסות בנקודה זו? הב”ח (סימן תע”ב, ד”ה ומה שכתב ואין צריך) מסביר בפשטות, שבקידוש עיקר המצווה היא הברכה, אלא ש”המברך צריך שיטעום” (פסחים קה:), ולכן ניתן להסתפק במלוא לוגמיו, שהוא שיעור של ‘טעימה’. אולם כאן, המצווה היא שישתה ארבע כוסות דרך חירות, ולכן אין די בשיעור של ‘טעימה’, אלא ישנה חובה לשתות כל אחת מהכוסות במלואה, או לפחות להסתפק ברוב הכוס מדין “רובו ככולו”.

שיטה נוספת היא שיטת הרא”ש (פרק י’, סימן כ”א): מדבריו נראה, שלכתחילה יש לשתות את כל הכוס ואין די ברובה. כך פסק גם הב”ח (שם), וביאר שהמצווה היא לשתות ארבע כוסות, היינו לשתות אותן במלואן, והכלל של “רובו ככולו” נאמר רק בדיעבד, ולא לכתחילה.

פסיקת ההלכה

להלכה, השולחן ערוך (תע”ב, ט) הביא בסתמא את דעת התוספות, שדי בשתיית רוב רביעית, והוסיף בתור “יש אומרים” את דעת הרמב”ן, שיש לשתות את רוב הכוס גם אם הכוס גדולה. המשנה ברורה (ס”ק לג) פסק שלהלכה אפשר להסתפק בשתיית רוב רביעית.

למעשה, נראה שאם אין קושי מיוחד ראוי לחוש לשיטת המחמירים ולשתות את כל הכוס; אם יש קושי בדבר ישתה את רוב הכוס, ואם יש קושי גם בכך ניתן להסתפק במלוא לוגמיו, שהוא בערך רוב רביעית (44 מ”ל). כדי לצאת ידי כל הדעות, כתב המשנה ברורה (שם) שכדאי לנהוג כדברי המגן אברהם (ס”ק י) ולדאוג שהכוסות לא תהיינה גדולות מדי, כדי שניתן יהיה לשתות את כל הכוס (או לפחות את רובה).

האם צריך לשתות בבת אחת?

יש הסוברים שיש לשתות את כל השיעור בבת אחת (מגן אברהם, תע”ב, ס”ק יא; משנה ברורה, ס”ק לד). ומכל מקום, מסתבר שאין הכוונה שישתה את כל השיעור בלגימה אחת, אלא שישתה ברצף, מבלי לנתק את הכוס מפיו, ודבר זה נחשב כשתייה בבת אחת, גם אם שותה בכמה לגימות (כך נראה פשוט מסברה, ועיינו וזאת הברכה [בירור הלכה י”א], שהביא הוכחות לדרך זו). מי שקשה לו לשתות בפעם אחת יקפיד על כל פנים לשתות בקצב של “כדי שתיית רביעית” (משנה ברורה שם), כלומר בשתי פעמים רצופות (שער הציון, ר”י, ס”ק יא).