מדממה לחיבוק – יום השואה

שהכל נהיה בדברו

כשבוע לאחר חג הפסח חל יום השואה. יהודים רבים בגטו, למרות עבדותם, לא איבדו את חירותם, ולמרות התנאים הקשים זכרו כי הרוח היא השולטת על הגוף. הם התאמצו לקיים מצוות בכל מאודם, למרות הקושי והסיכון שבדבר. בשו”ת ממעמקים של הרב אפרים אשרי יש סיפורים רבים על כך: בחג הפסח, אף שלא הייתה אפשרות לקיים מצוות ארבע כוסות, חיפשו דרך בכל זאת לקיים את המצווה – וקיימו אותה על ארבע כוסות תה (שו”ת ממעמקים, ח”ג, סי’ ה’); התאמצו להניח תפילין, לעתים בלילה, למרות הסיכון שהיה בכך (שו”ת ממעמקים, ח”ה, סי’ י’; שו”ת מקדשי השם, מחמדי צבי); מסרו את נפשם על נטילת לולב ומצוות סוכה (שו”ת מקדשי השם, שער מחמדים, י), ועוד.

למרות הרעב, ולמרות שמאות אנשים מתו בכל יום מרעב, לא אכלו בגטו בשר אדם. כך כתב הרב אהרונסון, וכך כתב הרב אשרי בשו”ת ממעמקים:

“ועל ישראל גאוותו”, ובצדק, שהרי אין לשער ואין לתאר גודל הרעב ששר במחנות ההסגר… ורעב קשה מכל, ואף על פי כן לא ירדו ישראל מקדושתם, קדושת אנוש, ולא אכלו אף פעם בשר אדם. ידענו מה שנאמר בתורה “ואנשי קודש תהיון לי”.

אנשים רבים נאלצו לאכול אוכל טרף. רבנים ידעו לשמש דוגמה אישית במקרים אלו, וכך מספר הרב יהושע משה אהרונסון (עלי מרורות, עמ’ 135):

בראותי שמספר גדול של יהודים מתלבטים אם לאכול את המרק הטרף, וביודעי שהעניין כרוך בסכנת נפשות, לקחתי כף מרק, ברכתי בקול רם “שהכל נהיה בדברו”, ואכלתי. הסברתי לסובבים שמשמעותן של מילות הברכה “שהכל נהיה בדברו” – שכל מה שבא עלינו הכל מאתו יתברך ואנו מצווים לחיות ולקיים את נפשותינו. דברי אכן השפיעו, ורובם אכלו מן המרק.

הרב אהרונסון נתן הסבר חדש לברכה “שהכל נהיה בדברו”: הברכה איננה מתייחסת רק לאוכל אלא למציאות כולה – כל ההתרחשויות במציאות נעשות על פי רצונו של הקב”ה. גם העובדה שכעת נאלצים לאכול אוכל טרף – גם דבר זה הוא ברצונו של הקב”ה.

וידום אהרן

בפרשת שמיני מסופר על מות נדב ואביהוא. תגובתו של אהרן למוות היא – שתיקה (ויקרא י’, ג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

הראשונים מפרשים את השתיקה במובנים שונים, כגון קבלת ניחומים או הימנעות מאבל. אך מסתבר שנוסף על הסברים אלו, המובן הפשוט של השתיקה הוא קבלת דינו של הקב”ה מבלי להבינו. פרט לכך, ייתכן שהשתיקה מבטאת את העובדה שכעת אהרן לא זקוק לדיבור ואיננו מעוניין בו. שום הסבר, ויהיה זה ההסבר ההגיוני ביותר, לא יחזיר לו את בניו. שום הסבר לא יסיר ממנו את הצער על מות בניו. אין הוא זקוק להסבר. הוא זקוק כעת לדבר אחר – הוא זקוק לחיבוק.

רש”י (שם) כותב שבעקבות שתיקתו קיבל אהרן שכר:

קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין.

בעקבות שתיקתו, הקב”ה דיבר עם אהרון לבדו, ללא אדם אחר – “נתייחד עמו הדיבור”. כלומר, בעקבות השתיקה נוצרה קירבה ונוצר חיבור.

יש כאלו שניסו לתת הסברים שונים לשואה. חלקם ביארו שהשואה התרחשה בגלל ההשכלה והציונות במדינות אירופה. חלקם ביארו הפוך: השואה התרחשה בגלל שלא באו לארץ ישראל. סוג שלישי של אנשים הוציא את הקב”ה מלבו, כיוון שלא הגיע לתשובות מסתברות ביחס לשואה.

אמונים אנו על כך שעם ישראל מושגח על ידי הקב”ה בכל מצב. אולם צריכים אנו לדעת: אין אנו נביאים ולעולם לא נדע מה עומד מאחורי מחשבותיו. לא ייתכן לתת תשובה לשואה, אם אין לה הגיון בעולם האנושי. כך ביאר מו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל. גם לאחר השואה נשארים אנו יהודים מאמינים. אדרבה, מו”ר הרב עמיטל ז”ל, שהיה ניצול שואה, חש שלאחר השואה אי אפשר יותר להאמין בבני אדם אלא רק בקב”ה. אולם אין אנו מבינים את השגחת ה’ בשואה. כל תשובה שניתן לא תתיישב על הלב, ולא נוכל להסביר מותם הנורא של שישה מיליונים, ובכללם רבנים וראשי ישיבות, אנשי תורה ומוסר, ומיליון וחצי ילדים.

יודעים אנו, כדברי הרב אהרונסון, “שהכל נהיה בדברו” – יש משגיח לעולם. אולם לעתים צריכים אנו לנהוג במידתו של אהרן, במידת השתיקה. לא שתיקה שיש בה אפתיות או בריחה, אלא שתיקה שיש בה ענווה מול הנהגתו של הקב”ה בעולם; הבנה שהקב”ה מנהיג את העולם בצורה הנכונה ביותר, גם אם אין אנו מבינים אותה.

לעתים, כאשר אדם נמצא בצרה, הוא זקוק לעצה. אולם, פעמים רבות אין הוא זקוק לחבר שייתן לו עצות. הוא זקוק לחבר שיחבק אותו. לעתים, הדיבור וההסבר, גם אם הוא נכון, איננו מתאים. גם ההסבר הטוב ביותר, לא יחזיר שישה מיליוני יהודים. לא הסבר אנחנו רוצים – אנו רוצים חיזוק, רוצים חיבוק.

בעקבות השואה, נשארים דוממים. ומתוך הדממה, נושאים עינינו לקב”ה, שכשם שלאחר שתיקתו של אהרן התחבר עמו באופן מיוחד, כך יתחבר גם אלינו. במקום שיחה – חיבוק בדממה, חיבוק החזק מכל שיחה ודיבור.