סעודת פורים
המצווה המודגשת ביותר במגילה היא מצוות המשתה והשמחה. מן הגמרא (מגילה ז:) עולה שמצוות המשתה משמעותה חובת סעודה ביום הפורים, וכך פוסק גם הרמב"ם (מגילה ב, יד-טו):
מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים להיות יום שמחה ומשתה… כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו.
וכך נפסק להלכה (שולחן ערוך תרצה, א).
אופי הסעודה
חובת הסעודה מובאת גם בשבולי הלקט (פורים, רא):
וחייב אדם לשמוח בפורים ולהעדן במיני מאכל ומשתה, כדכתיב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", ואוכלין ושותין ושמחין ומזמרין על שולחנם ובבית חביריהם.
מדברי שבולי הלקט ניתן לעמוד על שני מאפיינים חשובים של הסעודה. ראשית, בסעודת פורים לא רק "אוכלין ושותין", אלא גם "שמחין ומזמרין". עניין זה עולה כבר מדבריו של רב אחאי גאון (שאילתות דרב אחאי, סז):
דמחייבין דבית ישראל למיכל ומשתי בפוריא ואודויי ושבוחי קמי שמיא על כל ניסייא דעבד לן.
[חייבים בית ישראל לאכול ולשתות בפורים, ולהודות ולשבח לקב"ה על כל הנסים שעשה לנו].
לאור דברי רב אחאי גאון, הנצי"ב (העמק שאלה ס"ק א) מבאר שמרכז הסעודה בפורים צריך להיות ההודאה לה' על הנסים שגמל איתנו. לכן, סעודה זו צריכה להיות מלווה בשירות ותשבחות לה', בדיוק כמו בקרבן תודה, שבו היה מקריב הקרבן אוסף חבורה גדולה שתאכל עמו את הקרבן והלחמים, ובתוך סעודה זו היה מהלל ומשבח את הקב"ה על החסד שעשה עמו (עיין העמק דבר ויקרא ז, יג, ובהרחב דבר שם).
מדברי הנצי"ב ניתן ללמוד, כי סעודת הפורים אמורה להביא אותנו לרוממות רוח, לעבודת ה' ולהודאה על כל הטוב שהוא גומל איתנו. לכן, חשוב להתכונן לסעודה גם מבחינה רוחנית: לחשוב כיצד לרומם את המשפחה כולה, קטנים וגדולים; כיצד לספר את סיפור המגילה, את סיפור ההשגחה ואת ההודאה על הנס באופן שמח, המתחבר לכולם, שמתוכו תאיר שמחת הפורים על כל המשתתפים בסעודה.
סעודת חברים
מתוך ההשוואה לקרבן תודה, נגיע אל המאפיין השני שנלמד מדברי שבולי הלקט, והוא שסעודת הפורים נערכת "על שולחנם ובבית חבריהם". דהיינו, בדומה לקרבן תודה, שנאכל ברוב עם ובסעודת חברים, גם סעודת פורים צריכה להיות בשיתוף עם חברים ומשפחה. כך עולה גם מפירושו של רש"י על הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר" (אסתר ט, כח):
משפחה ומשפחה – מתאספין יחד ואוכלים ושותין יחד.
גם בגמרא (מגילה ז:) מוזכר שהאמוראים היו עושים סעודותיהם זה עם זה, ומכאן למד מהר"ן שפירא (חידושי אנשי שם על הרי"ף, ג: מדפיו) את החשיבות המיוחדת שבעשיית סעודת פורים רבת משתתפים:
ואתא לאשמועינן בזה שעשו כן לשמחה יתירה, כדי להרבות בשמחה בסעודת מרעים, ולא שיהא משמח כל איש ואיש בביתו לבדו. ומזה נראה שנשתרבב המנהג שהולכים בחבורות מרעים מבית לבית ואוכלים ושותין.
וכך כתבו עוד רבים. מדבריהם למדנו שיש חשיבות מיוחדת לסעודת פורים משותפת, ויש לעשות מאמץ כדי למצוא את המסגרת המתאימה שבה ניתן יהיה לחגוג את פורים באופן הראוי והמרומם ביותר.
סיכום
בפורים ישנה חובה לערוך סעודה ומשתה. סעודה זו אינה מתמקדת רק באכילה ובשתייה, ויש לה מאפיינים נוספים, שנותנים לה אופי מיוחד. מאפיין אחד הוא חובת ההודאה לקב"ה, שצריכה להיות משולבת בסעודה. מאפיין שני הוא שהסעודה צריכה להיות בחבר מרעים, בחיק המשפחה או החברים, ולא לבד.
