כאשר יום טוב ראשון של פסח חל בשבת, יש כמה הלכות מיוחדות שנוגעות הן לחג הפסח והן לשבתות שלפניו ושלאחריו.
אמירת ‘ויהי נועם’ במוצאי שבת הגדול
הטור (רצה) כותב, שאומרים ‘ויהי נועם’ במוצאי שבת כאשר יש אחריו ששה ימי חול, ולא כאשר אחד הימים הוא יום טוב. לפי זה, כאשר פסח חל בשבת אמורים להגיד ‘ויהי נועם’ במוצאי שבת הגדול, וכן דעת המשנה ברורה (רצה, ג). אולם שו”ת שאילת יעב”ץ (א, יט) כותב שכיוון שערב פסח אסור במלאכה (במקום שנהגו), הרי שאין בשבוע זה ששה ימי מעשה, והגר”א (יו”ד שצט, ט) כותב שערב פסח נחשב אף הוא כמו מועד, ולכן כתבו בלוח ארץ ישראל ובשו”ת ציץ אליעזר (יג, לו) שאין לומר ‘ויהי נועם’ במוצאי שבת הגדול, וכך מנהג האשכנזים. למנהג הספרדים אומרים ‘ויהי נועם’ בכל מוצאי שבת – ולכן גם במוצאי שבת הגדול אומרים ‘ויהי נועם’ (ברכי יוסף רצ”ה, ס”ק א; ילקוט יוסף שבת רצ”ד, ו).
ההכנות לליל הסדר
יש להשלים את הכנת המאכלים המיוחדים לליל הסדר (מי מלח, חרוסת, זרוע) לפני כניסת השבת, כיוון שבהכנתם עלולים להיות איסורים שונים.
מי מלח: אסור להכין בשבת מי מלח חזקים (שליש מלח, ושני שליש מים), משום שהדבר נראה כמלאכת מעבד (את העור). לכן מצד הדין ניתן להכין מי מלח בשבת, כי מכינים בריכוז הרבה יותר קטן. עם זאת, לכתחילה כתבו הפוסקים שיש להכין מי מלח לפני שבת (הגהות מיימוניות, חו”מ, פ”ח אות ג בשם ספר התרומה; משנה ברורה תע”ג, ס”ק כא). אם לא הכינו מי מלח, ניתן להכין בשבת כמות קטנה, אך כזו שתספיק כדי לכסות את הכרפס (משנה ברורה שם). יש לשים קודם את המלח ואחר כך את המים, כך שאופן ההכנה יהיה הפוך מהרגיל ביום חול (עיינו קיצור שולחן ערוך קיח, ד).
חרוסת: בהכנת חרוסת עלולות להיות בעיות מצד טוחן ולש. לכן, אם לא הכינו חרוסת לפני השבת, יש לחתוך את האגוזים לחתיכות קצת גדולות. לגבי הלישה: יעשה בלילה רכה (יחסית נוזלית), ובשני שינויים :א. ייתן בקערה קודם את היין ואחר כך את האגוזים ושאר המצרכים. ב. לכתחילה יערב באצבעו (לדעת החזו”א (או”ח נח, ה), ניתן לערב בכף). מי שעושה בלילה עבה בשני השינויים הללו, יש לו על מי לסמוך (עיינו שולחן ערוך שכ”א, טז ומשנה ברורה שם, סח). אם נתנו מעט משקה בחרוסת לפני שבת (אך קצת יותר מכמה טיפות), ניתן להוסיף בשבת עוד משקה (משנה ברורה שם, סה).
זרוע: אם לא צלו את הזרוע לפני השבת, אסור כמובן לצלותה בשבת, אלא יניחו בקערה זרוע מבושלת שאינה צלויה.
תפילת ערבית
הראשונים נחלקו האם אומרים ‘מגן אבות’ ו’מעין שבע’ לאחר תפילת ערבית, ולהלכה אין אומרים אותם (לוח ארץ ישראל; שו”ת יביע אומר ב, או”ח כה), אך אומרים ‘ויכולו’.
טעם הדבר: הגמרא (שבת כד:) אומרת שברכת מעין שבע נתקנה מפני הסכנה. רש”י (שם) מבאר, שבתי הכנסת שלהם לא היו בתוך היישוב, ולכן בימות החול היו מתפללים ערבית בביתם. בשבת היו באים לבית הכנסת, והיו כאלה שאחרו בתפילה, ונשארו יחידים, ונשקפה להם סכנה בחזרתם בלילה. לכן, האריכו את התפילה בברכת מעין שבע (שהיא כעין חזרת הש”ץ), וכך יספיקו המאחרים לסיים את תפילתם יחד עם כולם. לאור זאת כותב הריטב”א (ראש השנה יא: ד”ה לילה המשומר, בשם תוספות), שמכיוון שליל הסדר משומר מן המזיקין, הרי שכאשר פסח חל בשבת לא אומרים מגן אבות ומעין שבע (ובנוסף, אומרים הלל בתפילת ערבית וממילא המאחרים יוכלו להספיק לסיים). ואמנם יש שחלקו על כך, אבל המנהג המקובל שלא לומר.
ליל הסדר
יש שאינם אומרים ‘שלום עליכם’ בכל יום טוב שחל בשבת (מטה אפרים תקפג, א). מבין אלו הנוהגים לאומרו, יש שאינם אומרים אותו בליל הסדר כדי למהר ולהתחיל בסדר (שו”ת רב פעלים א, סוד ישרים יג), ויש שנוהגים לאומרו (לוח ארץ ישראל). יתכן להציע לומר פעם אחת כל בית (ואולי לדלג על ‘אשת חיל’ – אך ראוי לזכור את בעלת הבית שטרחה יותר מכולם (ויש הסוברים שהמזמור מתייחס אף אליה) ולהודות לה בצורה ישירה!).
שביעי של פסח
יש לעשות ביום חמישי (ערב שביעי של פסח) עירוב תבשילין. לשם כך לוקחים מצה ותבשיל נוסף (נהוג לקחת ביצה מבושלת), ואומרים את נוסח העירוב. גם מי שלא מתכנן לבשל מיו”ט לשבת אלא רק להדליק נרות, יעשה עירוב תבשילין, שהרי הוא מדליק נרות ומחמם אוכל מיו”ט לשבת וכדומה. מי שמתארח במהלך כל החג והשבת, לא צריך לעשות עירוב תבשילין.
מותר לבשל משביעי של פסח לשבת גם מאכלים שלא נוהגים לאוכלם בפסח (כגון ‘מצה שרויה’ למחמירים בכך, או קטניות). אולם יש להיזהר שלא לאכול בטעות מתבשילים אלו בשביעי של פסח (ויברור את הקטניות לפני הבישול, גם מחשש לחיטה הנמצאת ביניהם – וכדאי לעשות זאת לפני הפסח). מעיקר הדין ניתן להכין תבשילים אלו גם בכלי פסח, ובפרט אם לא ישתמשו בהם בעשרים וארבע שעות הבאות, אך טוב יותר להכין במקרה זה בכלים חד פעמיים (ובכל מקרה אין להכין בכלי חמץ!).
השבת הסמוכה לשביעי של פסח
האם מותר לאכול בשבת זו חמץ? הפוסקים דנו בכך בעיקר מפני שבבין השמשות היה החמץ מוקצה (שכן הוא היה אסור באכילה מחמת איסור חמץ), ויתכן שאנו אומרים במקרה זה “מיגו דאיתקצאי”. להלכה כתב בלוח ארץ ישראל להקל מטעם זה, אך החמיר מטעמים אחרים, ובשו”ת יחוה דעת (ב, סד) פסק להקל. למעשה, בחמץ ממש ראוי שלא להקל, אבל ניתן להקל בדברים שאינם חמץ ונמכרו לגוי רק מפאת חששות (כגון שנפתחו לפני פסח; אין ‘הכשר לפסח’ למרות שלפי המרכיבים אין זה חמץ; וכדומה). כאמור, בוודאי שניתן להקל בקטניות.
הקשר בין שבת לפסח
בדרך כלל ישנו הבדל משמעותי בין שבת ובין חג. שבת היא קדושה עליונה, קביעה וקיימא. לעומת זאת את החגים מקדש עם ישראל על ידי קידוש החודש – “החודש הזה לכם”, מסור הוא בידכם; “מקדש ישראל והזמנים”.
אולם מצאנו שהתורה קוראת ליום טוב ראשון של פסח “שבת” – “ממחרת השבת…” (ויקרא כג, טו). ישנן הקבלות נוספות בין שבת ובין פסח, כמו למשל מצוות הזכירה (זכירת יציאת מצרים ו”זכור את יום השבת”) שצריכות להעשות בפה.
יום טוב ראשון של פסח מיוחד בדמיונו לשבת – כשם שבשבת הקדושה היא עליונה, מלמעלה, כך בפסח הקדושה מגיעה מלמעלה. דבר זה נכון בכל שנה, אך כאשר יום טוב ראשון חל בשבת, אנו זוכים לקדושה על גבי קדושה: קדושת שבת – קדושה עליונה וקבועה, המתחברת עם קדושת הזמן וקדושת ישראל. בע”ה שנזכה בליל הסדר לחוש בקדושה זו, ולהגיע לחירות פנימית מיוחדת, לשעבוד מוחלט לקב”ה, לטהרת הנפש ולשמחת הלב.