שאלה
שלום הרב, בשבועות ובשבת האחרונה קיימנו בבית הכנסת תפילה קצרה מהרגיל, על מנת לקצר את השהות יחד במרחב סגור ועל מנת לאפשר קיום כמה מניינים עוקבים באותו חלל. החזן התחיל בנשמת, לא אמרנו מי שברך לעולים, ומיד לאחר ההפטרה – אשרי, ותפילת מוסף קצרה (עד קדושה בקול, ללא חזרת הש”ץ וברכת כהנים).
למתפללים רבים הפריע שלא אמרו תפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה״ל, וכעת לוחצים עלי לאפשר אמירת התפילות בשבוע הבא. אני מרגיש לא נוח עם זה גם מבחינה הלכתית וגם חינוכית. הלכתית, ברור שיש חלקים הרבה יותר חשובים כגון חזרת הש”ץ של מוסף וברכת כהנים. וחינוכית, עלולה להיווצר אמירה שהערך הסנטימנטלי של תפילות (שהוא גם חשוב מאוד כמובן) חשוב יותר מהקיום ההלכתי. אנשים שמחים וששים באשר לקיצורים האחרים, ורק בתפילה לשלום המדינה יש להם בעיה משום שרק היא חשובה להם. אבל כל התפילה חשובה! הם אמורים לחוש אותו הדבר כלפי כל התפילה! אכן יש כאן חיתוך בבשר החי ולא רק בתפילות שחשובות להם.
כיצד עלי להגיב ללחץ המתפללים בעניין התפילות לשלום המדינה וצה״ל?
תשובה
הראית את צדדי השאלה השונים בצורה יפה ומרתקת. אנסה להתייחס לדברים ולתת הצעה מעשית. מצד אחד, יש כאן באמת צד מאכזב – אנשים שמחים בקיצורים של התפילה, ואפילו בדברים מרכזיים כמו חזרת הש”ץ או ברכת כהנים, ומעדיפים את הערך הסנטימנטלי והרגשי על הצד ההלכתי.
כדוגמה לכך אציין את היחס בין תפילה ביחיד לעומת תפילה בציבור. מי שמקפיד על ההלכה יקפיד להתפלל בציבור גם אם החוויה של התפילה תהיה עבורו גדולה יותר אם יתפלל ביחידות. מו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל אמר לי כך גם על תפילת נשים: מבחינה הלכתית, אישה יכולה להתפלל לבדה או יחד עם נשים נוספות, אולם ברור שאישה שיש באפשרותה להתפלל במניין ולענות על קדיש וקדושה צריכה לעשות זאת, כי לדברים אלו יש חשיבות גדולה בהרבה מאשר חוויית התפילה, וגם אם אין לה חובה להתפלל במניין בוודאי שכאשר היא מתפללת במניין היא מקיימת מצווה מעלייתא.
תפילה משמעותית
מצד שני, יש כאן דבר משמח. אינני חושב שאנשים רוצים לומר תפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה”ל רק בגלל תחושה סנטימנטלית. אני חושב שהם רוצים שהתפילה תהיה משמעותית עבורם, ודווקא בדברים אלו הם מרגישים שהתפילה מאוד משמעותית ונוגעת לחייהם וממילא יכולים להתכוון כראוי. בחלק זה של התפילה אנו מבטאים את השגחת ה’ על העולם ואת אמונתנו שהתפילה משפיעה (שהרי אנו מתפללים לה’ על מדינתנו), ומכאן נובעת חשיבות התפילה לשלום המדינה עבור המתפללים.
חז”ל התייחסו במקומות רבים לחשיבות הכוונה בתפילה. הגמרא בברכות (לא.) אומרת שהמתפלל צריך לכוון לבו לשמים. רבנו יונה (ברכות ו. מדפי הרי”ף) מוסיף שלכוונת הלב יש חשיבות מיוחדת במיוחד בתפילה או במצוות שכל מהותן היא הדיבור (כיוון שללא כוונה אין לדיבור כל משמעות). גם הרא”ש (אורחות חיים, ליום שני, לו) מדגיש את חשיבות הכוונה:
ואם בנך ידבר לך ולא מלבו הלא ייחר לך… ואיך יעמוד לפני המלך, ומה טוב לבקש סליחה על אמרך ‘סלח לנו’ בלא כוונה?!
ריה”ל (כוזרי, מאמר שני, כד) אומר שתפילה ללא כוונה אמיתית היא “כצפצוף הזרזיר והדומה לו, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה”. אם כך, יש צד מרשים בכך שאנשים רוצים להתפלל תפילה רלוונטית. בתפילה כזו הם יכולים לכוון כראוי ולהתפלל מעומק הלב.
חזרת הש”ץ – תפילה רלוונטית!
על אף שיש צד יפה ומרגש בהתרגשות של הציבור מהתפילה לשלום המדינה וממי שברך לחיילי צה”ל, יש בכך גם צד עצוב. הצד העצוב הוא, שאנשים רבים לא רואים את התפילה הרגילה והשיגרתית כתפילה רלוונטית, או לכל הפחות חושבים שחלקים מסוימים כגון חזרת הש”ץ אינם רלוונטיים.
מדוע באמת חזרת הש”ץ (וברכת כהנים) כל משמעותיים ורלוונטיים כיום?
במשנה (ראש השנה ט’, א) ובגמרא (שם לד:) מבואר שמטרתה של חזרת הש”ץ היא להוציא את הרבים ידי חובתן. לפי זה, לכאורה כיום, שיש סידורים ואנשים יודעים את התפילה אין צורך בחזרת הש”ץ.[1] ניתן לתת סיבות ‘טכניות’ מדוע לא לבטל את חזרת הש”ץ, לדוגמה: על אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה, או שחזרת הש”ץ מאפשרת לומר קדושה, מודים וברכת כהנים (עיינו רא”ש, מגילה פ”ג סימן ז’).
אולם הרב סולובייצ’יק (שיעורי הגרי”ד, תפילה וק”ש סימן ח’; אגרות הגרי”ד תפילה פ”י ה”ב) מבאר שחזרת הש”ץ רלוונטית מאוד גם בימינו. לדעתו, יש תפילה בציבור, שבה כל יחיד ויחיד מתפלל בפני עצמו את תפילתו האישית, אלא שדבר זה נעשה בציבור, כשכולם עומדים כאחד להתפלל (עיינו רמב”ם תפילה פ”ט הל’ א-ב). אולם, ישנה גם תפילת הציבור – תפילה שבה כל הציבור ניגש כאיש אחד ומתפלל. חזרת הש”ץ היא התפילה הציבורית שבה כל הציבור מתפללים יחד, בהובלת הש”ץ (על פי הרמב”ם, תפילה פ”ח ה”ד, וה”ט). לפי זה, גם כאשר כולם בקיאים יש צורך בחזרת הש”ץ, שהרי זוהי התפילה הציבורית.
דברי הרב סולובייצ’יק מאירים באור מיוחד את חזרת הש”ץ. חזרת הש”ץ לא נועדה רק עבור אלו שאינם בקיאים, אלא עבור כולם. זהו קרבן הציבור שכולם מקריבים יחד!
דבר זה חשוב תמיד, אבל בוודאי במציאות של מדינת ישראל בארץ ישראל. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מוקרבים בכל יום קרבנות ציבור עבור כלל ישראל. כיום, קרבנות הציבור הם התפילה. התפילה בציבור מבטאת את קרבנות הציבור, ולפי דברי הגרי”ד דבר זה נכון במיוחד חזרת הש”ץ. אם כך, בחזרת הש”ץ מחזקים אנו את כלל ישראל ואת מדינת ישראל.
גם ברכת כהנים בוודאי חשובה עבור כלל ישראל. לא נאריך בכך כעת, אולם ברור שזו ברכה מיוחדת שדרכה עובר השפע האלוקי לעם ישראל. דווקא במציאות קשה וכואבת של קורונה, ברכת ה’ המוזכרת בתורה, חשובה ביותר ונותנת לנו שמירה מיוחדת (“וישמרך”), הארת פנים של ה’ (“יאר ה’ פניו אליך”), שלום עם כולם ושלמות מיוחדת בחיבור של כנסת ישראל (“וישם לך שלום”).
אם כך, תפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה”ל בוודאי חשובים, אולם דווקא מי שחרד להצלחת עם ישראל צריך לשים בראש סדר העדיפויות את התפילה הבסיסית, את חזרת הש”ץ וברכת כהנים, שהם בעצם קרבן הציבור וברכת השפע שכל כך חשובים בעת הזאת.
למעשה
למעשה ברור שחזרת הש”ץ וברכת כהנים קודמים ועדיפים על פני התפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה”ל, אולם אין זה אומר שצריך לדלג עליהם. אמנם אי אפשר לשנות או לקצר את חזרת הש”ץ וברכת כהנים, אולם את הנוסח של התפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה”ל – אפשר לקצר. לכן אני מציע לומר נוסח מקוצר:
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. וְאֶת אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל פְּקָד נָא בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרֵיהֶם, וּשְׁלַח לָנוּ מְהֵרָה בֶּן דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ, לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתֶךָ.
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן וְכֹּחוֹת הַרְפוּאָה, וְיִשְׁמְרֶם מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֲחֵיהֶם וְנאמַר אָמֵן:
ברכת ה’ עליכם,
הרב יוסף צבי רימון
__________
[1] (פרט למקומות שבהם ישנם אנשים שאינם יודעים להתפלל בעצמם, שיוצאים ידי חובה בחזרת הש”ץ, עיינו שו”ת הרמב”ם (מהד’ בלאו סימן רנ”ו וסימן רנ”ח; פאר הדור סימן קמ”ח) ושו”ת הרדב”ז (ח”ד סימן צ”ד).