השולחן ערוך (תע”ב, א) פסק על פי תרומת הדשן (סימן קל”ז), שאף על פי שבדרך כלל בשבת ובמועדים ניתן לעשות קידוש מבעוד יום, בליל הסדר אין לעשות קידוש עד צאת הכוכבים.

טעם הדבר הוא, שקרבן הפסח נאכל רק בלילה, שנאמר “ואכלו את הבשר בלילה הזה” (שמות י”ב, ח), ולכן גם המצה והמרור שהוקשו לפסח נאכלים רק בלילה (תוספות, צט:, ד”ה עד שתחשך, על פי התוספתא, פ”ב הט”ו). מאותה סיבה גם ההגדה צריכה להיאמר בלילה (“בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”), והוא הדין לארבע כוסות, שמזכירות את הגאולה כמו המצה, שאף אותן יש לשתות בלילה. לכן, הואיל וכוס הקידוש היא אחת מארבע הכוסות, יש לשתות אותה דווקא בלילה. הט”ז (תע”ב, ס”ק א) מוסיף, שהקידוש בא בשביל מצוות מצה (שאין קידוש אלא במקום סעודה), ולכן יש לאומרו בזמן הראוי לאכילת מצה.

השולחן ערוך (שם) מוסיף, שיש לערוך את השולחן ולהכין את כל צורכי הסדר מבעוד יום, כדי שאפשר יהיה להתחיל את הסדר מוקדם ככל האפשר (לאחר צאת הכוכבים).

מזיגת הכוס לבעל הבית

כל אחד מבני הסעודה מתנהג כבן חורין, אולם כדי להמחיש יותר את עניין החירות, נוהגים שבעל הבית מתנהג בחירות מיוחדת. לכן כתב הרמ”א (תע”ג, א): “ובעל הבית לא ימזוג בעצמו, רק אחֵר ימזוג לו דרך חירות”. ויש שאינם נוהגים כך, וגם בעל הבית מוזג לעצמו.

מילוי הכוס

הגמרא בברכות (נא.) מונה מספר דינים הנוגעים לכוס של ברכה: הכוס צריכה להיות מלאה, נקייה מבפנים ומבחוץ ועוד. דברי הגמרא נוגעים בפשטות לברכת המזון (רש”י שם), אולם השולחן ערוך (רע”א, י) פוסק על פי הרמב”ם (שבת פכ”ט ה”ז) שהוא הדין בקידוש, ומדברי כמה ראשונים ואחרונים נראה שדינים אלו נוהגים גם בארבע כוסות (לקט יושר, עמ’ 86; מהרי”ל, סדר ההגדה, ט’; חיי אדם, ק”י, י; ועוד).

כאמור, בגמרא נאמר שכוס של ברכה צריכה להיות מלאה. מה נחשב לכוס מלאה? הרמ”א (קפ”ג, ב) כותב: “וכוס של ברכה ימלאנו, שיהא מלא על כל גדותיו”. משמע שהכוס צריכה להיות מלאה ממש, עד שפת הכלי. ואילו הט”ז (קפ”ג, ס”ק ד, מובא במשנה ברורה שם, ס”ק ט) כותב, שרבים נוהגים לא למלא את הכוס לגמרי, כנראה מתוך החשש שהיין יישפך ויתבזה. בכל מקרה, גם אם הכוס אינה מלאה אין הדבר מעכב, אם יש בה יין בשיעור רביעית (משנה ברורה, קפ”ג, ס”ק ט).

החזקת הכוס

הגמרא מתייחסת גם לאופן החזקת הכוס: “נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו”. וכך פסק השולחן ערוך (קפ”ג, ד).

אם כן, יש לאחוז בכוס בשתי ידיים ואחר כך להעביר אותה ליד ימין (איטר יחזיק את הכוס בשמאלו [שם, ה], ויש המחזיקים תמיד בימין [כף החיים, ס”ק כט, על פי הזוהר]). לאחר שהכוס מוחזקת ביד ימין בלא סיוע של יד שמאל, מרימים את הכוס טפח (שמונה ס”מ) מעל השולחן ומתחילים את הברכה. במהלך הברכה יש להסתכל בכוס כדי שלא להסיח את הדעת ממנה. ומכל מקום, גם הדברים הללו הם רק הידור מצווה לכתחילה ואינם מעכבים (משנה ברורה, קפ”ג, ס”ק כ).

כוסות חד פעמיות

האחרונים האם ניתן להשתמש בכוסות חד פעמיות לכוס של ברכה. יש שאסרו להשתמש בכוסות אלו משום שהם עשויות מחומר גרוע ועתידות להיזרק לאחר השימוש (שו”ת אגרות משה, ח”ג, סימן ל”ט), ויש שהתירו וכתבו שכוסות אלו עשויות מחומר שעמיד לשימוש חוזר והסיבה שזורקים אותן היא רק בגלל מחירן הנמוך, ולכן אין סיבה לאסור (שו”ת ציץ אליעזר, חי”ב, סימן כ”ג).

למעשה, ראוי לכתחילה לא לקחת לארבע כוסות (או לקידוש ולהבדלה וכדומה) כוסות חד פעמיות פשוטות (ואם יש רק כאלו, ניתן להשתמש בהן), אולם ניתן לכתחילה להשתמש בגביעים יפים וחזקים, שמוגדרים אמנם כ’חד פעמיים’, אבל באמת הם עמידים (באופן יחסי), ורבים משתמשים בהם כמה פעמים.

האם מותר לשתות בין הכוסות?

המשנה (קיז:) קובעת שאין לשתות יין בין הכוס השלישית לרביעית, אך מותר לשתות בין הכוסות האחרות. ברם, הבית יוסף (סימן תע”ג) מביא בשם הכלבו ור’ יהונתן, שייתכן שכוונת המשנה להתיר לשתות רק בין הכוס השנייה לשלישית, כלומר בזמן הארוחה, אבל בין הכוס הראשונה לשנייה אסור לשתות יין, שמא ישתכר ולא יוכל לקרוא את ההגדה. וכך פסק השולחן ערוך (תע”ג, ג), שראוי להיזהר בכך, וכן כתב המשנה ברורה (שם, ס”ק יד).

אמנם, מעיקר הדין מותר לשתות בין הכוסות הראשונות משקים שאינם משכרים (משנה ברורה, שם, ס”ק טז). במקרה זה לכאורה אין לברך על השתייה, כי בדרך כלל היא נפטרת בברכת היין (אם הייתה על השולחן בשעת הקידוש, או אם התכוון בקידוש לפטור כל מה שיביאו לפניו [משנה ברורה, שם, ס”ק יג]), אולם יש מקום לפקפק בכך (עיינו שער הציון, תע”ג, ס”ק יח), ולכן כדאי להתכוון בפירוש בשעת הברכה על הכוס הראשונה לפטור את השתייה שעשויה לבוא בהמשך.

The post מדיני ארבע כוסות appeared first on סולמות.

1. כיוון שכל כוס היא מצווה בפני עצמה, יש לברך עליה בנפרד.
2. כיוון שבין הכוסות אנו אומרים את חלקי ההגדה השונים (בין הכוס הראשונה לשנייה – מגיד; בין הכוס השנייה לשלישית – ברכת המזון; בין הכוס השלישית לרביעית – הלל), ובשעה שאנו אומרים אותם ישנו איסור לשתות, הרי שזמנים אלו נחשבים כהפסק בין השתיות ומחייבים לברך על כל אחת מהן מחדש.

לעומתם, בעל המאור (על הרי”ף שם), הרשב”א (בתשובה, ח”א, סימן ע”ב) והרא”ש (פ”י, סימן כ”ד) סבורים, שאין מברכים על כל כוס, אלא רק על הכוס הראשונה ועל הכוס השלישית. לדעתם יש לדחות את שני הטעמים שכתב הרי”ף:

1. גם אם כל כוס נחשבת כמצווה בפני עצמה, עדיין אין זו סיבה לברך ברכת הנהנין מחדש על כל אחת מהכוסות, כל זמן שאין הפסק או היסח הדעת מהברכה הקודמת.
2. זמנים שבהם ישנו איסור לאכול או לשתות אינם נחשבים כהפסק, כל זמן שאין בהם משום הסתלקות מן האכילה והשתייה. ברכת המזון המסיימת את האכילה נחשבת אמנם כהפסק וכהיסח הדעת, ומשום כך יש לברך מחדש על הכוס השלישית שבאה אחריה, אולם הגדה והלל אינם מבטאים הסתלקות מן האכילה, ולכן אין לברך מחדש על הכוס השנייה והכוס הרביעית הבאות אחריהם.

פסיקת ההלכה

להלכה, השולחן ערוך (תע”ד, א) פסק כדעת הרא”ש, שיש לברך רק על הכוס הראשונה והשלישית, וכן נוהגים הספרדים (ורצוי שיכוונו בברכת הכוס הראשונה לפטור את הכוס השנייה, ובברכת הכוס השלישית לפטור את הרביעית).

אולם הרמ”א (שם) פסק כדעת הרי”ף, שיש לברך על כל אחת מהכוסות, וכן נוהגים האשכנזים. הפרי מגדים (משבצות זהב, תע”ד, ס”ק א) כתב, שראוי לכוון בברכת הכוס הראשונה שלא להוציא את השנייה, ובברכת הכוס השלישית שלא להוציא את הרביעית.

ברכה אחרונה

הראשונים נחלקו גם לגבי ברכה אחרונה על הכוסות. למעשה, מברכים ברכה אחרונה רק על הכוס הרביעית (שולחן ערוך, תע”ד, א).

טעם הדבר הוא, שגם אם אמירת ההגדה, ברכת המזון וההלל נחשבת כהפסק, כדעת הרי”ף, אין משמעות להפסק או להיסח הדעת אלא לעניין ברכה ראשונה ולא לעניין ברכה אחרונה (מלחמת ה’ לרמב”ן, כד: בדפי הרי”ף; ר”ן שם). ברכה ראשונה צריכה להיות סמוכה לאכילה, ולכן יש להקפיד שלא יהיה הפסק או היסח הדעת בינה לבין האכילה, ואילו ברכה אחרונה אינה צריכה להיות סמוכה לאכילה, אלא אפשר לברך גם מאוחר יותר, כל זמן שהוא שבע מאותה אכילה (רא”ש, חולין, פ”ו, סימן ה’). לכן ניתן לברך ברכה אחת על כמה כוסות, ולפיכך מברכים ברכה אחרונה רק על הכוס הרביעית.

כוונות

למה צריך לכוון בשתיית ארבע כוסות? הכוס הראשונה היא גם כוס הקידוש, ולכן לפני הקידוש יש לכוון לקיים מצוות קידוש ומצוות ארבע כוסות (משנה ברורה, ריש סימן תע”ג).

בנוסף, מאחר שבשתיית הכוסות דרך חירות יש משום פרסום הנס הגדול שעשה הקב”ה לאבותינו ולנו ביציאת מצרים, יש לשתות ארבע כוסות בשמחה ובהודאה רבה לקב”ה על הנסים והנפלאות שעשה עמנו, ואף ללמד את בני הבית לנהוג כך.

כאמור, אשכנזים יכוונו בברכה על הכוס הראשונה שלא לפטור את השנייה, ובברכה על הכוס השלישית שלא לפטור את הרביעית, ואילו ספרדים יכוונו להפך, שהברכה על הכוס הראשונה תפטור את השנייה, והברכה על הכוס השלישית תפטור את הרביעית.

בברכת ‘שהחיינו’ הנאמרת בסוף הקידוש יש לכוון על כל מצוות הלילה: סיפור יציאת מצרים, אכילת מצה וארבע כוסות. אם שכחו לברך ‘שהחיינו’ יברכו כשייזכרו, אפילו בימי חול המועד, עד סוף החג האחרון (משנה ברורה, שם).

יש הנוהגים שבעל הבית אומר קידוש עבור כולם ומכוון להוציאם והם יכוונו לצאת, ויש הנוהגים שבליל הסדר, שבו לכל אחד יש כוס יין לפניו, כולם אומרים את נוסח הקידוש בלחש עם בעל הבית.

The post האם צריך לברך על כל אחת מהכוסות? appeared first on סולמות.

בליל הסדר ישנה סיבה נוספת לשתות דווקא ארבע כוסות של יין, שכן יש הסוברים שאין יוצאים ידי חובה בשתיית מיץ ענבים. ומדוע? ראשית, יש שטענו שרק שתיית יין נחשבת דרך חירות (הגדת קול דודי, סימן ג’, בשם הרב פיינשטיין). שנית, יש שטענו שמצוות שמחת יום טוב מתקיימת דווקא ביין (עיינו פסחים עא.), ויש לשתות לארבע כוסות דווקא “יין המשמח”, שאפשר לקיים בו גם את מצוות שמחת יום טוב (מקראי קודש – פסח (לרב פרנק), ח”ב, סימן ל”ה ובהערה שם, על פי תוספות, פסחים קח:, ד”ה ידי יין, ומרדכי שם, לז ע”ד).

מנהגו של רבי יהודה

באחרונים מופיע דיון מעניין בסוגיה זו, בעקבות הסיפור על רבי יהודה בגמרא בנדרים (מט:). בגמרא שם מעיד על עצמו רבי יהודה:

אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת

כלומר, רבי יהודה היה ממעט לשתות יין, והיה שותה רק כשהיה מוכרח (דהיינו בקידוש, בהבדלה ובארבע כוסות). כשהיה שותה ארבע כוסות יין בפסח וחובש את צדעיו אחר כך עד שבועות מפני כאב הראש שהיה לו. לכאורה משמע מסיפור זה שאדם צריך לדחוק עצמו לשתות יין גם כשהדבר קשה לו מאוד (וכן פסק השולחן ערוך תע”ב, י), ואם כן לכאורה מוכח שיש להקפיד דווקא על שתיית יין ולא מיץ ענבים, אפילו אם השותה סובל מכך!

אולם ראייה זו נדחית ממספר סיבות. ראשית, יש להבדיל בין רבי יהודה, שנהנה משתיית היין אלא שלאחר מכן נגרם לו סבל, ובין אדם ששונא יין ושתייתו גורמת לו סבל בהווה, שבמקרה כזה וודאי אין טעם להכריחו לשתות, שהרי אין זו דרך חירות. (הרב אלישיב, מובא בסידור פסח כהלכתו, ח”ב, פרק ג’, הערה 9).

בנוסף, נראה שרבי יהודה דחק עצמו לשתות יין כיוון שלא הייתה לו אפשרות לשתות מיץ ענבים וכדומה, ולכן הוא לא נפטר מן המצווה, על אף שנגרם לו סבל. אולם מי שיכול לקיים את המצווה בשתיית מיץ ענבים (או אפילו חמר מדינה – ראו להלן), ברור שאיננו צריך לדחוק עצמו לשתות דווקא יין, אפילו אם מדובר על מצב קל בהרבה, ובוודאי אם הדבר גורם לו לסחרחורת או לעייפות ופוגם במצוות סיפור יציאת מצרים, שהיא עיקר הלילה (וכך יש לבאר גם את פסיקת השולחן ערוך שציינו לעיל).

ומדוע לא הייתה לרבי יהודה אפשרות לשתות מיץ ענבים? התשובה פשוטה. כיום אנו רגילים שיש מיץ ענבים כל השנה, אולם בעבר לא היה מיץ ענבים כל השנה, אלא דווקא בתקופה שבה גדלו ענבים (אי אפשר לשמור מיץ ענבים – הוא הופך לחומץ, אלא אם כן דואגים לפסטר אותו או לקרר אותו היטב). ממילא, מאחר שבתקופה של פסח בדרך כלל אין עדיין ענבים, לא יכול היה רבי יהודה לקיים ארבע כוסות במיץ ענבים!

הלכה למעשה

אם כן, מעיקר הדין אפשר לכתחילה לקחת מיץ ענבים לארבע כוסות. לכן, מי שאין לו קושי בדבר – ישתה יין, אולם מי שמתקשה בשתיית יין, ובוודאי אם שתיית היין תכביד על קיום מצוות סיפור יציאת מצרים שלו, עדיף שישתה מיץ ענבים, ויקיים את מצוות “והגדת לבנך” בהידור! לאדם כזה השתייה אינה דרך חירות אלא דרך דוחק ועצבות. הרמב”ם (פ”ז ה”ט) כתב שיש למזוג את היין במים כדי “שתהיה שתיה עריבה”, ומכאן נלמד גם לאנשים שקשה להם לשתות יין, מחמת הטעם או מחמת כאב ראש, עייפות וכדומה, שיכולים לשתות מיץ ענבים. כך נהגו גם הגרי”ז, החזון איש ואחרים (סידור פסח כהלכתו, ח”ב, פרק ג’, הערה 25; תשובות והנהגות, ח”ב, סימן רמ”ג, ועוד), וכך נהג הגרש”ז אויערבאך, אלא שעירב במיץ הענבים מעט יין (קול התורה, חוברת מ’, ניסן תשנ”ו).

חמר מדינה

אדם שאיננו יכול לשתות אף מיץ ענבים, יכול לצאת ידי חובה בחמר מדינה (משנה ברורה, תע”ב, ס”ק לז). מהו חמר מדינה? לדעת הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, אורח חיים, ח”ב, סימן ע”ה), זהו משקה שמקובל להגיש לאורחים לשם כבוד גם כשאינם צמאים (למשל, מיץ טבעי או משקה חשוב אחר).

השולחן ערוך (תע”ב, יא) מוסיף על פי הירושלמי (פ”י ה”א), שישנו הידור בכך שהיין (או מיץ הענבים) יהיה בצבע אדום, אלא אם כן היין הלבן משובח יותר.

סיכום

יש הידור בשתיית יין, אולם מיץ ענבים כשר לכתחילה, ולכן מי שחושש שיין יגרום לו לעייפות וכדומה יוכל לכתחילה לשתות מיץ ענבים.

The post יין או מיץ ענבים? appeared first on סולמות.

בגמרא (שבת עו:) מבואר, שכל כוס של מצווה צריכה להכיל לפחות רביעית יין. וכך נפסק בשולחן ערוך (תע”ב, ט) גם לגבי ארבע כוסות, ששיעורן צריך להיות רביעית. נחלקו הפוסקים מהו שיעור רביעית: לדעת ר’ חיים נאה (בספרו שיעורי תורה) השיעור הוא 86 מ”ל (‘כוס’ בגימטרייה), ואילו לדעת הצל”ח (פסחים קטז:) והחזון איש (אורח חיים, סימן ל”ט), השיעור הוא 150 מ”ל (‘כוס הגון’ בגימטרייה). להלכה פסק המשנה ברורה (תפ”ו, ס”ק א), שמאחר שארבע כוסות הן מדרבנן, אפשר להקל ולהסתפק בשיעור הקטן (86 מ”ל).

יש המהדרים בכוס הראשונה, שיהיה בה יין כשיעור הגדול (150 מ”ל). טעם הדבר: בכוס הראשונה מקיימים את מצוות קידוש היום, שעיקרה מן התורה. וכך נפסק בביאור הלכה (רע”א, יג, ד”ה של רביעית):

לענין קידוש של לילה דעיקרו הוא דאורייתא, גם כן נכון לחוש לכתחילה לדברי הצל”ח (=השיעור הגדול)… ומיהו לענין קידוש שחרית ולשאר כוס של ברכה יש לסמוך על מנהג העולם (=השיעור הקטן).

אמנם, חומרה זו אינה נוגעת אלא למקדש, אבל השומעים שאינם שותים אלא עבור מצוות ארבע כוסות ולא עבור קידוש היום (שהרי מצד דיני קידוש די בשתיית המקדש), אין סיבה מיוחדת שיחמירו בכוס הראשונה יותר מהאחרות.

למעשה, מעיקר הדין יכול גם המקדש להקל ולהסתפק בשיעור הקטן גם בכוס הראשונה, ובפרט כשליל הסדר אינו חל בשבת, כך שעיקר הקידוש (לפי דעת רוב הראשונים) הוא מדרבנן (עיינו גם שו”ת אורח משפט [לרב קוק, סימן קכ”ח, כג], שלא חילק בין הכוסות, וכן הוא בעוד פוסקים).

מלוא לוגמיו או רוב כוס?

בדרך כלל בכוס של ברכה, כגון בקידוש, די לשתות כמות של מלוא לוגמיו (פסחים קז.), כלומר כמות יין הממלאת צד אחד של חלל הלחי (כל אחד לפי גודל הפה שלו), ואין זה משנה מה גודל הכוס. ברם, לגבי ארבע כוסות נאמר בגמרא (קח:), שיש לשתות דווקא רוב כוס. הראשונים נחלקו בביאור דברי הגמרא:

לדעת התוספות (שם, ד”ה רובא דכוסא), גם בליל הסדר די לשתות מלוא לוגמיו, כמו בקידוש, אלא שמאחר שגודל הכוס הוא כאמור רביעית, ובאדם ממוצע שיעור ‘מלוא לוגמיו’ הוא בערך רוב רביעית (44 מ”ל), נקטה הגמרא שיש לשתות את רוב הכוס (דהיינו רוב רביעית = מלוא לוגמיו). לפי זה, גם אם הכוס גדולה יותר, ניתן להסתפק בשתייה של מלוא לוגמיו, כמו בקידוש. כך עולה גם מדברי הר”ן (כג. בדפי הרי”ף, ד”ה השקה).

אולם, בארחות חיים (סדר ליל הפסח, סימן ו’) מובא, שהרמב”ן והרא”ה הבינו את הגמרא כפשוטה, וסברו שבארבע כוסות יש לשתות בכל מקרה את רוב הכוס, גם אם הכוס גדולה מאוד. כך כותב גם רבנו דוד (קח:, ד”ה שתאן בבת אחת). מדוע לדעתם יש חילוק בין קידוש לארבע כוסות בנקודה זו? הב”ח (סימן תע”ב, ד”ה ומה שכתב ואין צריך) מסביר בפשטות, שבקידוש עיקר המצווה היא הברכה, אלא ש”המברך צריך שיטעום” (פסחים קה:), ולכן ניתן להסתפק במלוא לוגמיו, שהוא שיעור של ‘טעימה’. אולם כאן, המצווה היא שישתה ארבע כוסות דרך חירות, ולכן אין די בשיעור של ‘טעימה’, אלא ישנה חובה לשתות כל אחת מהכוסות במלואה, או לפחות להסתפק ברוב הכוס מדין “רובו ככולו”.

שיטה נוספת היא שיטת הרא”ש (פרק י’, סימן כ”א): מדבריו נראה, שלכתחילה יש לשתות את כל הכוס ואין די ברובה. כך פסק גם הב”ח (שם), וביאר שהמצווה היא לשתות ארבע כוסות, היינו לשתות אותן במלואן, והכלל של “רובו ככולו” נאמר רק בדיעבד, ולא לכתחילה.

פסיקת ההלכה

להלכה, השולחן ערוך (תע”ב, ט) הביא בסתמא את דעת התוספות, שדי בשתיית רוב רביעית, והוסיף בתור “יש אומרים” את דעת הרמב”ן, שיש לשתות את רוב הכוס גם אם הכוס גדולה. המשנה ברורה (ס”ק לג) פסק שלהלכה אפשר להסתפק בשתיית רוב רביעית.

למעשה, נראה שאם אין קושי מיוחד ראוי לחוש לשיטת המחמירים ולשתות את כל הכוס; אם יש קושי בדבר ישתה את רוב הכוס, ואם יש קושי גם בכך ניתן להסתפק במלוא לוגמיו, שהוא בערך רוב רביעית (44 מ”ל). כדי לצאת ידי כל הדעות, כתב המשנה ברורה (שם) שכדאי לנהוג כדברי המגן אברהם (ס”ק י) ולדאוג שהכוסות לא תהיינה גדולות מדי, כדי שניתן יהיה לשתות את כל הכוס (או לפחות את רובה).

האם צריך לשתות בבת אחת?

יש הסוברים שיש לשתות את כל השיעור בבת אחת (מגן אברהם, תע”ב, ס”ק יא; משנה ברורה, ס”ק לד). ומכל מקום, מסתבר שאין הכוונה שישתה את כל השיעור בלגימה אחת, אלא שישתה ברצף, מבלי לנתק את הכוס מפיו, ודבר זה נחשב כשתייה בבת אחת, גם אם שותה בכמה לגימות (כך נראה פשוט מסברה, ועיינו וזאת הברכה [בירור הלכה י”א], שהביא הוכחות לדרך זו). מי שקשה לו לשתות בפעם אחת יקפיד על כל פנים לשתות בקצב של “כדי שתיית רביעית” (משנה ברורה שם), כלומר בשתי פעמים רצופות (שער הציון, ר”י, ס”ק יא).

The post כמה יין צריך לשתות בליל הסדר? appeared first on סולמות.

האם גם קטנים חייבים במצווה זו?

ביחס לקטנים מביאה הגמרא (קח:) מחלוקת תנאים: לדעת חכמים קטנים חייבים בארבע כוסות, ואילו לדעת רבי יהודה הם פטורים, כי “מה תועלת יש לתינוקות ביין?”. הראשונים נחלקו בשאלה באיזה גיל מדובר ומהו שורש המחלוקת:

מדברי הרשב”ם (שם, ד”ה ואחד, וכי) נראה, שהמחלוקת נוגעת לילדים מתחת לגיל חינוך. לדעת רבי יהודה הם פטורים מארבע כוסות, כפי שהם פטורים משאר המצוות, ואילו חכמים מחייבים אותם באופן מיוחד במצווה זו, כיוון “שגם הם נגאלו”. לפי זה, ילדים שהגיעו לגיל חינוך חייבים בארבע כוסות לכל הדעות, כפי שהם חייבים במצוות אחרות.

לעומת זאת לדעת רבנו דוד (שם) והר”ן (כג: בדפי הרי”ף, ד”ה מה), אין טעם לחייב בארבע כוסות ילדים שלא הגיעו לגיל חינוך, והמחלוקת נוגעת דווקא לילדים שהגיעו לגיל חינוך. לדעת חכמים הם חייבים בארבע כוסות בדומה למצוות אחרות, ואילו רבי יהודה סבור שלא שייך לחנך אותם למצווה זו, מאחר שאינם שמחים בשתיית היין ואין זו דרך חירות מבחינתם (עיינו פרי חדש תע”ב, טו).

פסיקת ההלכה

להלכה, הרמב”ם הזכיר דין חינוך רק בנוגע לאכילת מצה (פ”ו ה”י) ולא בנוגע לארבע כוסות (פ”ז ה”ז), ומשמע שפסק כרבי יהודה, שקטנים (אפילו בגיל חינוך) פטורים מן המצווה, וכן כתב הפרי חדש (תע”ב, טו) בדעתו. כך נראה גם מדברי הטור (סוף סימן תע”ב), וכן הבין הב”ח (שם) בדעתו. וכך פסק השולחן ערוך (תע”ב, טו), שאין חובה של ממש לתת לילדים ארבע כוסות, אולם ילדים שהגיעו לגיל חינוך “מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו” (ועיינו משנה ברורה שם, ס”ק מו, ובשער הציון, ס”ק ס, שאין הדבר מעכב).

אם כן, ילדים אינם חייבים בארבע כוסות, אולם ראוי לתת לילדים שהגיעו לגיל חינוך (בערך גיל חמש לעניין זה) לשתות ארבע כוסות ולהרגיל אותם במצווה זו. למעשה, נוהגים לתת גם לילדים שלא הגיעו לגיל חינוך לשתות ארבע כוסות, ואפשר לתת להם כוסות שאינן כשיעור.

לאור מה שראינו לעיל, שניתן לכתחילה לקיים את המצווה במיץ ענבים, הרי שיש להנהיג לכתחילה לתת לקטנים מיץ ענבים, הן משום שטעמו מתאים להם יותר, ובדרך כלל היין קשה להם, והן משום שצריך להיזהר שלא להרגיל אותם לשתיית כמות מרובה של יין, ובפרט במציאות שלנו, שבה צריך לחנך את הקטנים להתרחק משתיית אלכוהול.

יש להוסיף, שאמנם ממלאים את כוסות הילדים (הגדולים) בכמות של רביעית, אולם אפשר להסתפק בכך שישתו כמות של “מלוא לוגמיו” (=שממלאת צד אחד של הפה) לפי גודל הפה שלהם (משנה ברורה, תע”ב, ס”ק מז).

The post האם נשים וקטנים חייבים בארבע כוסות? appeared first on סולמות.

ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין.

הגמרא (קח:) מוסיפה, שחיוב זה של ארבע כוסות חל על כולם – גברים, נשים וטף:

תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות.

דרך חירות

המצווה לשתות ארבע כוסות בליל פסח היא מדרבנן, כמבואר בהמשך הגמרא (קט:, קיז:):

ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות.

בדברי הגמרא הללו מופיע הטעם למצווה זו – שתיית ארבע כוסות יין נחשבת ‘דרך חירות’. שתייה מרובה של יין אינה דרכם של עבדים אלא רק של בני חורין, ועל כן תיקנו חכמים שכל אדם מישראל ישתה ארבע כוסות של יין כדי להפגין את חירותו.

גם מדבריו של הרמב”ם (חמץ ומצה, פ”ז הלכות ו-ז) נראה, ששתיית ארבע כוסות היא דרך להפגין את היותנו בני חורין:

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים… לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין.

השלמה לטעם זה מופיעה במקום אחר בגמרא (קיב.), שם נאמר שבמצוות ארבע כוסות יש גם משום ‘פרסומי ניסא’. הגמרא קובעת שמצוות ארבע כוסות מוטלת אפילו על עני המתפרנס מן הצדקה, מפני שבמצווה זו יש משום פרסומי ניסא. שתיית ארבע כוסות היא ביטוי בולט ופומבי להיותנו בני חורין (“דרך חירות”), ועל כן יש בה משום פרסום של הנס שעשה עמנו הקב”ה ביציאת מצרים.

קיום מצוות הלילה על הכוס

ברם, מדברי התוספות (סוכה לח., ד”ה מי שהיה) עולה טעם אחר למצוות ארבע כוסות:

לא תיקנו ד’ כוסות אלא לומר עליהם הלל ואגדה (=והגדה).

מדבריהם ניתן להבין, שמטרת הכוסות היא ללוות את מצוות האמירה השונות שאנו מקיימים בליל הסדר. בליל הסדר אנו מקיימים ארבע מצוות של אמירה: קידוש, הגדה – סיפור יציאת מצרים, ברכת המזון והלל. חכמים תיקנו, אם כן, שכל אחת מן המצוות הללו תהיה מלוּוָה באחת מן הכוסות כדי להעניק לה חשיבות, כפי שמצאנו במצוות אמירה אחרות (הבדלה, קידושין, נישואין ועוד), שיש לעשותן יחד עם כוס יין כדי להעניק להן כבוד וחשיבות.

לפי ההבנה הראשונה, השתייה היא עיקרה של המצווה – יש לשתות ארבע כוסות של יין כדי להפגין את החירות. ואילו לפי ההבנה השנייה, עיקרה של המצווה הן האמירות השונות של ליל הסדר, אלא שחכמים תיקנו שאמירות אלו צריכות להיות על הכוס.

שילוב הטעמים

ייתכן שלשתי ההבנות יש מקום, כך שלמצוות ארבע כוסות ישנן שתי מטרות: גם להפגין חירות, וגם לומר את מצוות הלילה על הכוס. למעשה, כך נראה מדברי הגמרא (קיז:):

ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה.

כלומר, מלכתחילה תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות משום “דרך חירות”, אולם חכמים הוסיפו וקבעו, שאין לשתות את הכוסות סתם כך, אלא יש לקיים מצווה בכל אחת מהן, כלומר לומר את כל ארבע מצוות האמירה של הלילה על הכוס. וכך עולה גם מדברי הרמב”ם, שמצד אחד הזכיר את מצוות ארבע כוסות במסגרת הדרישה לנהוג בדרך חירות, כפי שראינו לעיל, ומצד שני ציין שהכוסות מלוות את מצוות הלילה (פ”ז ה”י; וכך מבאר בדעתו הגרי”ז, שם ה”ט):

כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו מברך עליו ברכה בפני עצמה, וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר.

לאור קביעת חכמים, ששתיית הכוסות צמודה לקיום מצוות הלילה השונות, אפשר לראות את הכוסות כמחלקות את ליל הסדר לארבעה חלקים: כוס ראשונה – קידוש; כוס שנייה – סיפור יציאת מצרים; כוס שלישית – מצווֹת האכילה וברכת המזון; כוס רביעית – הלל.

ארבע לשונות של גאולה

לפי הדעה שהכוסות נועדו לקיים את מצוות האמירה של הלילה על הכוס, ברור שיש לשתות ארבע כוסות, שכן בלילה זה ישנן ארבע מצוות של אמירה. אך לפי הדעה ששתיית היין נעשית בדרך חירות, מדוע שותים דווקא ארבע כוסות?

הירושלמי (פ”י ה”א) מביא מספר טעמים למצוות שתיית ארבע כוסות. הטעם המפורסם ביותר הוא ששתיית הכוסות היא כנגד ארבע לשונות של גאולה (שמות ו’, ו-ז): והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (מובא גם ברש”י, צט:, ד”ה ארבע כוסות). בפשטות נראה כי טעם זה איננו הטעם של עצם שתיית הכוסות, אלא זהו טעם מדוע יש דווקא ארבע כוסות: שתייה מרובה של יין היא ביטוי של חירות, אלא שחכמים קבעו שיש לשתות דווקא ארבע כוסות יין כרמז לארבע לשונות הגאולה, וכך יש בשתיית הכוסות ביטוי נוסף של חירות.

אך ייתכן שניתן בכל זאת להבין, שדברי הירושלמי באים לנמק את עיקרה של המצוה (ולא את הסיבה מדוע שותים דווקא ארבע כוסות) – חכמים תיקנו לשתות ארבע כוסות יין כנגד ארבע לשונות הגאולה. אם כן, מדוע דווקא ארבע כוסות של יין? מדוע לא ארבעה אגוזים? מדוע לא ארבע מצות?

הסבר יפה הציע הגרש”ז אויערבך זצ”ל (בשיעור שהעביר בשנת תש”ל בישיבת ‘קול תורה’). ארבע לשונות הגאולה אינן סתם צירוף של ארבע פעמים שבהן מוזכרת ההצלה. מדובר בארבעה סוגים של הצלה, בארבע רמות בשלב הגאולה, כל שלב גדול מחברו: תחילה “והוצאתי”, אחר כך “והצלתי” – שזו תוספת שמחה, אחר כך “וגאלתי” – שזו עוד תוספת של שמחה, שהקב”ה הרחיק אותנו מן המצרים, ואז “ולקחתי” – שזכינו שהקב”ה לקח אותנו תחת כנפיו (ובהמשך, בלשון החמישי, “והבאתי” – על הכניסה לארץ ישראל).

לכן תיקנו לשתות דווקא ארבע כוסות של יין. בכל מאכל, הדבר הראשון שאדם אוכל הוא הטעים ביותר. אם אדם אוכל למשל עוגה טובה, הפרוסה הראשונה היא הטעימה לו ביותר. אחר כך עדיין טעים לו, אבל קצת פחות. הפרוסה הרביעית ודאי פחות טעימה מן הפרוסה הראשונה. ישנו רק מאכל אחד, שככל שאוכלים אותו יותר, נהנים יותר – יין (עבור מי שאוהב יין). בכל כוס אדם נהנה יותר ושמח יותר. משום כך, כדי לבטא את התקדמות הגאולה המתבטאת בארבע לשונות הגאולה, מתאים מאוד לשתות דווקא ארבע כוסות של יין.

כיצד נביע את החירות?

ועוד אפשר להוסיף: עם ישראל מתנגד בדרך כלל לשתיית יין. אמנם לקידוש שותים כוס יין, אולם, ארבע כוסות יין – האין זה מופרז? האם מתאים לנו להשתמש בסמל שמבטא שכרות, בכמות גדולה כל כך בליל הסדר? (פורים הוא חג חריג, וגם בו נאמרו הזהרות רבות בגדרי השתייה הראויים).

ייתכן לבאר שהיין בליל הסדר מבטא את החירות שלנו, כי אנו מצליחים לשלוט על הדבר החומרי ביותר, והמסוכן ביותר. היין מייצג את האוכל החומרי, ואת איבוד השליטה הגדול ביותר של האדם (פרט לסמים). הקידוש על היין וארבע כוסות של יין, מראים שאנו יכולים לתת קדושה ולשלוט בטהרה גם בדברים החומריים ביותר, שעשויים להיות לעתים חסרי שליטה.

חירות מבטאת שליטה! בן חורין יודע לשלוט על יצריו, יודע לשלוט על גופו. החירות בליל הסדר, תלמד אותנו להיות בני חורין במשך השנה, ובודאי לא להרבות בשתיית יין (וכאמור בחלק ההלכתי, ניתן גם בליל הסדר לשתות מיץ ענבים). אולם, בליל הסדר עצמו אנו שותים ארבע כוסות. בליל הסדר, נפשנו בת חורין. גם ארבע כוסות יין, לא ישבשו את החירות שבה. אדרבה, ארבע כוסות ישועבדו לרצונות הרוחניים שלנו, ויגבירו את שמחתנו בקב”ה ואת תחושת ההודאה העצומה שיש לנו לאבינו מלכנו.

סיכום

ארבע כוסות נתקנו כדי להפגין חירות ולפרסם את הנס, ויש בהן גם משום הענקת כבוד וחשיבות לאמירת ההגדה ולמצוות הלילה השונות. המספר ארבע מהווה גם הוא סימן לחירות, כנגד ארבע לשונות של גאולה, והתגברות השמחה מכוס לכוס מסמלת את ההתקדמות בתהליך הגאולה.

The post למה שותים ארבע כוסות? appeared first on סולמות.