המחלוקות היסודיות

נחלקו ראשונים ואחרונים מהו שיעור ‘כזית’. בסוגיה זו ישנן כמה מחלוקות המשפיעות על השיעור:

1. מהו היחס בין כזית לכביצה? לדעת הרמב”ם (עירובין פ”א ה”ט) כזית הוא פחות משליש ביצה, ואילו לדעת התוספות (עירובין פ:, ד”ה אגב) כזית הוא כחצי ביצה.
2. האם יש לחשב את הביצה עם קליפה או ללא קליפה?
3. האם השתנו הביצים בימינו? לדעת הנודע ביהודה (צל”ח, פסחים קטז:) השיעורים בימינו השתנו, והביצים קטנות יותר מאשר בזמן חז”ל. לכן לדעתו יש להכפיל את השיעורים, כך ששיעור ‘כביצה’ הוא כשתי ביצים שלנו. כשיטה זו נקט החזון איש (קונטרס השיעורים, אורח חיים, סימן ל”ט). מאידך, ר’ חיים נאה (שיעורי תורה) טען שהשיעורים זהים למציאות ימינו, והוכיח זאת מן העובדה, שהרמב”ם מדד את השיעורים במטבע הנקרא ‘דרהם’, המצוי כיום בידינו, ועל פי חישוב במטבע זה מגיעים לשיעור במידות הרגילות בימינו. המשנה ברורה (תפ”ו, ס”ק א) הכריע: במצוות דאורייתא ראוי לחוש לשיטת הנודע ביהודה, ואילו במצוות דרבנן ניתן להקל.

לאור זאת, ניתן להגיע לשלוש מידות מרכזיות של כזית:

• השיעור הגדול (חזון איש, לפי התוספות): 47.5 סמ”ק.
• השיעור הבינוני (ר’ חיים נאה, לפי התוספות): 27 סמ”ק.
• השיעור הקטן (ר’ חיים נאה, לפי הרמב”ם): 19 סמ”ק, ויש מקלים ב-17 סמ”ק.

נפח או משקל?

הערה נוספת שיש להעיר: אנשים רגילים לחשב ‘כזית’ במשקל. אולם, מדברי המשנה, הראשונים והפוסקים עולה, שיש לחשב ‘כזית’ במידת נפח. ואמנם בכף החיים (קס”ח, ס”ק מו) ובשו”ת יחוה דעת (ח”א, סימן ט”ז) כתבו שנהגו לשער במשקל, אבל הפוסקים האשכנזים, וגם חלק מהספרדים, משערים בנפח. לקביעה זו ישנה השפעה משמעותית על שיעור אכילת מצה, שכן המשקל הסגולי של המצה הוא חצי מן המים, כך שמי שמחשב את השיעורים לפי משקל אוכל כפול ממי שמחשב אותם לפי נפח!

נתרגם את הדברים למצות של ימינו (החישוב נעשה במצות מכונה שגודלן אחיד. כשאוכלים ממצות יד יש לקחת חתיכה בגודל דומה). משקלה של מצת מכונה הוא כ-30 גרם, אולם הנפח שלה הוא כ-60 סמ”ק. להלן נחשב את השיעורים בסמ”ק, כדעת האשכנזים ורבים מן הספרדים (מי שמחמיר לחשב לפי משקל, יצטרך כאמור להכפיל את השיעורים).

כאמור, ישנם שלושה שיעורים של ‘כזית’:

• השיעור הגדול – 47.5 סמ”ק, כלומר מעט יותר משלושת רבעי מצה.
• השיעור הבינוני – 27 סמ”ק, כלומר כחצי מצה.
• השיעור הקטן – 19 או 17 סמ”ק, כלומר מעט פחות משליש מצה.

הלכה למעשה

כעת נראה כמה מצה יש לאכול בכל אחד משלבי הסדר:

זית ראשון: בזית זה מקיימים מצוות עשה של “בערב תאכלו מצֹת”, ולכן ראוי להחמיר ולאכול כשלושת רבעי מצה (ולפחות חצי).

זית שני: אכילת זית זה אינה אלא חומרה. לכן, ניתן להקל בו ולהסתפק בשיעור הקטן. למעשה, ניתן להקל אפילו יותר: אפשר לראות את חתיכת המצה שלקחנו עבור הכזית הראשון (שלושת רבעי מצה), כאילו יש בה כשני זיתים (של שליש מצה). נמצא שלאכילת שני הכזיתים הראשונים אפשר להסתפק במעט יותר משלושת רבעי מצה, ובאופן זה יוצאים באופן המובחר במצווה דאורייתא ומקיימים באופן המינימלי את החומרה לאכול כשני זיתים. וכן כתבו להלכה בשם הרב אלישיב והרב קרליץ (סידור פסח כהלכתו, פרק ח’, הערה 24). וכך מובא שהחזון איש היה מחלק למסובים מצת יד בגודל של כף ידו עם האצבעות בלי האגודל (ארחות רבנו, ח”ב, עמ’ סו).

זית ל’כורך’: אכילת ה’כורך’ היא מצווה מדרבנן ולא מדאורייתא, זכר למקדש כהלל. לכן ניתן להסתפק בשיעור הבינוני ולאכול כחצי מצה. מי שקשה לו – יאכל כשליש מצה, ויסמוך על שיטת הרמב”ם שכזית הוא שליש ביצה (משנה ברורה, תפ”ו, ס”ק א).

אפיקומן: גם אכילת האפיקומן היא מצווה מדרבנן ולא מדאורייתא. מעיקר הדין די לאכול לאפיקומן כזית מצה, אך לכתחילה טוב לקחת שני כזיתים. לכן, לכתחילה יש לאכול כשני שליש מצה, שהם כשני זיתים לפי השיעור הקטן (עיינו לעיל לעניין שני הזיתים הראשונים, וקל וחומר לכאן). אם רואה שאכילתו תהיה גסה, יסתפק בכזית אחד לפי השיעור הבינוני, דהיינו כחצי מצה. אם גם דבר זה קשה לו, יוכל לסמוך על הרמב”ם ולהסתפק בשליש מצה (משנה ברורה שם).

לסיכום

בסך הכל יש לאכול בכל ליל הסדר כשתי מצות (בגודל של מצות מכונה): שלושת רבעי מצה – לשני הזיתים הראשונים; חצי מצה – לכורך; שני שליש – לאפיקומן (ואם קשה לו, די בחצי או אפילו בשליש).

The post שיעור אכילת מצה – הלכה למעשה appeared first on סולמות.

הגמרא בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה, האם מצוַות אכילת מצה בזמן הזה היא מדאורייתא או מדרבנן. לדעת רב אחא בר יעקב, אכילת מצה ומרור בזמן הזה היא מדרבנן, שכן התורה אומרת לגבי קרבן הפסח “על מצות ומרֹרים יאכלֻהו” (במדבר ט’, יא), ומכאן שגם המצה וגם המרור תלויים בקרבן הפסח, וכיום שאין קרבן פסח אין חיוב מן התורה לאוכלם. לעומתו סובר רבא, שאמנם אכילת מרור בזמן הזה היא מדרבנן מן הטעם הנ”ל, אולם אכילת מצה היא מן התורה, שכן החיוב לאכול מצה מופיע בתורה גם פעם נוספת, במנותק מקרבן הפסח:

מצה – מיהדר הדר ביה קרא: ‘בערב תאכלו מצֹת’ (שמות י”ב, יח).

וכך היא ההלכה, שאכילת מצה בזמן הזה היא מן התורה (רמב”ם, פ”ו ה”א, ועוד), אולם החיוב הוא דווקא בליל הסדר – “בערב”. החתם סופר (שו”ת חתם סופר, חושן משפט, השמטות, סימן קצ”ו) מדגיש כמה מצווה זו היא מצווה מיוחדת, ולכן יש להקפיד בה:

מצוַות עשה של אכילת מצה משומרת בליל פסח היא יחידה נשארת לנו מכל מצוות אכילה שבכל התורה! אין לנו פסח ולא קדשים, לא תרומה ולא מעשר שני, רק מצווה אחת משנה לשנה (=אכילת מצה), ואם גם היא לא תועילה בידינו בשלמות… הייטב בעיני ה’ חלילה חלילה?

שיעור אכילת מצה

איזו כמות של מצה יש לאכול בליל הסדר?

שאלה זו תלויה בין השאר בזהותה של המצה שאותה יש לאכול. הראשונים נחלקו כמה מצות יש לקחת לליל הסדר, והאם דין ‘לחם עוני’ נוגע רק לאכילת המצה או גם לברכת ‘המוציא’. הרא”ש (פ”י, סימן ל’) מביא את המחלוקת, ומסכם כיצד לדעתו יש לנהוג למעשה:

הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות… ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים, וישמור החציה לאפיקומן, ויניח חציה בין שתי השלימות. ועל הראשונה יברך ‘המוציא’, ועל הפרוסה יברך ‘על אכילת מצה’, ואוכלן ביחד מכל אחת כזית… והרוצה לצאת ידי חובת שניהם יברך ‘המוציא’ ו’על אכילת מצה’, ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד.

הרא”ש אחז בדעה, שיש לקחת לליל הסדר שלוש מצות: שתיים שלמות עבור ‘לחם משנה’, ועוד מצה שאותה נחצה לשניים כדי לקיים ‘לחם עוני’. לדעתו, ברכת ‘המוציא’ נאמרת על שתי המצות השלמות, ואילו ברכת ‘על אכילת מצה’ נאמרת על המצה הפרוסה. ממילא, כותב הרא”ש, יש לאכול משתי המצות: כזית מאחת המצות השלמות, וכזית מן המצה הפרוסה. כך פסק גם הטור (סימן תע”ה).

למה שני כזיתים?

מסברה ניתן להבין מדוע יש לאכול משתי המצות – כיוון שכל אחת מן הברכות מתייחסת למצה אחרת. אולם מדוע יש לאכול שיעור כזית מכל אחת מהן? מן הפרוסה יש לאכול כזית לשם מצוות מצה, משום שנאמר “בערב תאכלו מצֹת”, ואין ‘אכילה’ אלא בכזית, אולם לא מובן מדוע יש לאכול כזית גם מן המצה השלמה, הרי אפשר לברך ‘המוציא’ גם על פחות מכזית!

הפרי חדש (תע”ה, א, ד”ה ומה שכתב כזית) מסביר (על פי דברי הפרישה, תע”ה, א, ד”ה ויאכל), שדבר זה נובע מכוח ספק. הרא”ש (שם) כותב בסיום דבריו, שהרוצה לצאת ידי כל הדעות, יאחז את שלוש המצות ויברך עליהן גם את ברכת ‘המוציא’ וגם את ברכת ‘על אכילת מצה’, וכך פוסק גם השולחן ערוך (תע”ה, א). הסיבה לכך היא שיש אומרים שצריך לברך ‘המוציא’ על השלמה ו’על אכילת מצה’ על הפרוסה (כפי שסוברים הרא”ש והטור עצמם), ויש הסוברים בדיוק להפך – ‘על אכילת מצה’ על השלמה ו’המוציא’ על הפרוסה. הרוצה לצאת ידי שתי הדעות יברך את שתי הברכות על השלמה ועל הפרוסה יחד.

לאור זאת טוען הפרי חדש, מאחר שלהלכה אנו חוששים לשתי הדעות ומקפידים לברך ‘על אכילת מצה’ הן על מצה שלמה והן על מצה פרוסה, ברור שעלינו לאכול כזית מכל אחת מהן. וכך מבאר המשנה ברורה (תע”ה, ס”ק ט) את פסק השולחן ערוך, שיש לאכול כזית מכל אחת מן המצות.

אולם ביאור זה אינו פשוט, מפני שרוב מוחלט של הראשונים סבור שברכת ‘על אכילת מצה’ מתייחסת למצה הפרוסה (רש”י, תוספות, בעל המאור, הרמב”ן, הרמב”ם ועוד רבים), ורק ראשונים בודדים אחזו בדעה ההפוכה, שברכה זו מתייחסת למצה השלמה (רבנו חננאל והראב”ן), ולא מסתבר להחמיר ולדרוש אכילת שני כזיתים מעיקר הדין רק כדי לחשוש לדעה חריגה זו. פרט לכך, מדברי הראב”ן עצמו (קסו ע”א) עולה שאמנם ברכת ‘על אכילת מצה’ מתייחסת למצה השלמה, אולם בפועל יש לאכול ממנה רק מעט, ואת הכזית לאכול מן הפרוסה (וקל וחומר לפי מנהגנו כיום, שמברכים את שתי הברכות על שתי המצות), וכן הקשה הביאור הלכה (תע”ה, א, ד”ה כזית), ונשאר בצריך עיון.

כך מובא גם בשם החזון איש (ארחות רבנו, ח”ב, עמ’ סט-ע), שלהלכה די באכילת כזית אחד של מצה, ושכך נהג החזון איש עצמו.

הלכה למעשה

להלכה: השולחן ערוך פסק כאמור שיש לאכול שני כזיתים, כדברי הרא”ש. הביאור הלכה תמה על כך, כפי שראינו, ובכל זאת כתב במשנה ברורה (תע”ה, ס”ק ט) שיש לנהוג לכתחילה כדברי השולחן ערוך. אמנם, בדיעבד מי שאכל כזית אחד ודאי יצא ידי חובה, בין אם אכל מהשלמה ובין אם אכל מהפרוסה (שם, ס”ק יא).

למעשה: לכתחילה טוב לחוש ולאכול שני כזיתים, אולם מאחר שהכזית השני הוא חומרה בלבד, הרי שאפשר להקל בו בכמה דברים, כפי שנראה להלן.

The post מצוות אכילת מצה בליל הסדר appeared first on סולמות.

אופן הכריכה

לדעת רבנו חננאל (קטו.), הלל היה “כורך המרור על המצה”, כלומר שהיה עוטף את המצה במרור. וכן כתב ספר החינוך (מצווה כ”א).

אולם, המנהג הוא לשים את המרור בין חלקי המצה, וכן כתבו ערוך השולחן (תע”ה, ז) והקיצור שולחן ערוך (קי”ט, ז). מכל מקום, אין הדבר מעכב (הגדת מועדים וזמנים, עמ’ קז).

במשנת יעקב (סימן תע”ה) הסביר, שהראשונים נהגו לקחת חסה כמרור, ולכן יכלו לעטוף את המצה במרור, אולם באירופה נהגו לקחת חריין, שאי אפשר לעטוף בו את המצה, ולכן שמו את המרור בתוך המצה.

למעשה, אף שיש מקום לחזור למנהגם של הראשונים ולעטוף את המצה במרור, מכל מקום, מאחר שאין הדבר מעכב, נוהגים כמנהג המקובל ושמים את המרור בין שתי מצות. באופן זה ניתן גם לומר, שמצה אחת היא כנגד ‘מצה’ והשנייה כנגד ‘פסח’ (ויגד משה, סימן כ”ו, ז).

טיבול בחרוסת וניעורה

לדעת הראבי”ה (מובא בטור, סימן תע”ה) ורבנו יונה (סדר ליל פסח), נוהגים שלא לטבול את המרור של הכורך בחרוסת, כיוון שכבר קיים מצוַות טיבול, וממילא החרוסת היא בגדר ‘רשות’ והיא תבטל מצוַות אכילת מצה ומרור להלל. כמו כן, אין לחשוש לארס שבמרור, כיוון שהמצה אף היא מבטלת את הארס.

אולם, לדעת רש”י, הרא”ש (הובאו בטור שם), האור זרוע (ח”ב, סימן רנ”ו) ועוד, נוהגים לטבול בחרוסת גם את הכורך, כי כך היה נוהג הלל (שהרי היה מקיים מצוַות מרור בכורך), ואנו נוהגים כהלל (הגהות מיימוניות, פ”ח, אות ז).

למעשה, השולחן ערוך (תע”ה, א) כתב לטבול בחרוסת, הרמ”א (שם) הביא שיש אומרים שאין לטבול, והמשנה ברורה (ס”ק יט) כתב שהמנהג הוא לטבול.

האם לאחר הטבילה בחרוסת צריך לנער אותה? לגבי המרור כתב השולחן ערוך (שם) שיש לנער את החרוסת, ואילו לגבי הכורך לא כתב לנער את החרוסת, ומשמע שאין צורך בכך בכורך. וכן כתב הבית יוסף (שם, ד”ה וכן כתב) בשם האגור בשם מהרי”ל. אמנם, המשנה ברורה (ס”ק י”ז) כתב בשם המאמר מרדכי, שגם בכורך צריך לנער. ומכל מקום, מי שרוצה לאכול את הכורך עם חרוסת ולא לנערה, יכול לנהוג כך (עיינו פסח מעובין, אות שח; כף החיים, תע”ה, ס”ק לב).

שיעור המרור

השאגת אריה (סימן ק’) כתב, שלפי דעת הרא”ש, שהצורך בכזית למרור הוא רק בגלל הברכה, הרי שלכורך אין צורך בכזית. וכן כתב הישועות יעקב (תע”ה, ס”ק א).

אמנם, למעשה הכריע השאגת אריה שלא כרא”ש, וכתב שיש לאכול כזית גם בכורך, וכן פסק המשנה ברורה (תע”ה, ס”ק טז).

שיעור כזית לדיני דרבנן הוא 27 סמ”ק. עם זאת, מעיקר הדין ניתן להקל בכורך ולהסתפק בשיעור הקטן של כזית, דהיינו 19 סמ”ק או אפילו 17 סמ”ק (עלה בינוני-קטן של חסה), שהרי אין זה אלא זכר למקדש, ופוסקים רבים הקלו בכך אפילו במרור (ביניהם החזון איש והגרש”ז אויערבאך).

גם את הכורך יש לאכול באכילה רצופה (תוך ארבע דקות, אך אין צורך להתבונן בשעון אלא לאכול ברציפות).

סוג המרור

יש שכתבו (בעיקר על פי האר”י), שלמרור יאכל חסה ולכורך יאכל חריין. המגן אברהם (תע”ג, ס”ק יב) כתב, שנוהגים לקחת למרור את העלים, שהם יותר מובחרים, ולכורך את הקלח.

אמנם, הט”ז (שם, ס”ק ה) כתב ש”אין לזה טעם וריח”, וגם החיי אדם (ק”ל, כללי הסדר יא) כתב, שאין שום סיבה לחלק בין המרור הראשון לבין הכורך, והנוהגים כך “אינם יודעים בין ימינם לשמאלם”. יש שכתבו שמקור הטעות הוא בכך, שבסדר הקערה של האר”י כתוב על אחד ‘מרור’ ועל השני ‘חזרת’, אך אין כוונתו למאכלים שונים.

למעשה, ודאי שאין צורך לחלק בין המרור הראשון לבין הכורך, אולם כל אחד יוכל לנהוג כמנהגו, כיוון שאין הדבר מעכב (ולדעת החזון איש יש אף יתרון באכילת החריין, ואם כך, אולי יועיל הדבר לשיטתו גם עבור המרור. ויש שנהגו לאכול בכורך חסה ולהוסיף לה מעט חריין).

האם צריך לאכול כורך בהסבה?

רצוי להסב בכורך, שכן הלל ודאי אכל אותו בהסבה, שהרי זו הייתה מצת המצווה מבחינתו, אולם אם לא הסב – יצא (פרי חדש, תע”ה, א; שולחן ערוך הרב, תע”ה, כ).

The post מדיני הכורך appeared first on סולמות.

ביאור המחלוקת

נחלקו הראשונים בשאלה האם הכריכה מעכבת לדעת הלל. ייתכן שלדעת הלל, כדי לצאת ידי חובה יש לאכול את המצה והמרור דווקא בכריכה ולא באופן אחר (רשב”ם שם; רמב”ן, מלחמת ה’, כה. בדפי הרי”ף; ר’ יהונתן מלוניל שם), אך ייתכן שאמנם לדעת הלל לכתחילה יש לכרוך את המצה והמרור, אבל בדיעבד יצא גם אם אכלם לחוד (תוספות ד”ה אלא אמר; בעל המאור כה. בדפי הרי”ף).

ספק דומה קיים גם ביחס לשיטת חכמים: הרשב”ם (ד”ה והשתא) הבין שלדעת רבי יוחנן בגמרא שם, חכמים סוברים שאם כורכים מצה ומרור יחד לא יוצאים ידי חובה לדעת חכמים, וכן כתבו המאירי ובעל המאור (שם). אך לדעת אשי שם, חכמים סוברים שאין הדבר משנה, וניתן לצאת ידי חובת מצה ומרור בין אם כורכים אותם ובין אם לא. וכך הבין הרמב”ן (מלחמת ה’, שם) אף בדעת רבי יוחנן.

ביאור מנהגנו כיום

הלכה למעשה קובעת הגמרא:

השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך ‘על אכילת מצה’ ואכיל, והדר מברך ‘על אכילת מרור’ ואכיל, והדר אכיל מצה וחסה בהדי הדדי בלא ברכה – זכר למקדש כהלל.

כלומר, כיוון שלא נפסקה ההלכה במחלוקת זו, יש לאכול מצה לחוד, מרור לחוד, ואחר כך מצה ומרור יחד. מדוע יש לנהוג בדרך זו?

ראשית יש לציין, שבזמן הזה אף הלל מודה, שכדי לקיים מצוַות אכילת מצה יש לאכול את המצה בנפרד. טעם הדבר מבואר בגמרא (שם): אכילת מצה בזמן הזה היא דאורייתא, ומרור הוא רק דרבנן, ואין לערבב יחד אכילה דאורייתא ואכילה דרבנן, מפני שטעמה של האכילה דרבנן מבטל את טעמה של האכילה מדאורייתא. לכן לכל הדעות צריכים קודם כל לאכול כזית מצה בנפרד.

המחלוקת בין הלל וחכמים משפיעה רק על מה שעושים אחר כך: לדעת חכמים, לאחר אכילת המצה חייבים לאכול כזית מרור בנפרד, ואין לאכול את המרור יחד עם מצה (ואף לדעה שחכמים סוברים שמותר לאכול את המצה והמרור כרוכים יחד, הרי שלאחר שאוכלים את המצה בנפרד, האכילה הנוספת היא רשות (שהרי כבר אכל כזית מצה), ואין לערבב אכילת מרור שהיא מצווה מדרבנן עם אכילת מצה שהיא רשות). לכן, אילו היינו פוסקים כחכמים, היינו אומרים שיש לאכול כזית מצה וכזית מרור בנפרד.

אולם לדעת הלל, מאחר שהמצווה לכתחילה היא לאכול את המצה והמרור יחד, הרי שגם אם עלינו לאכול את הכזית מצה בנפרד, עדיין מוטלת עלינו חובה לעשות זכר למקדש ולאכול את המצה והמרור כרוכים יחד, ובדרך זו לקיים את מצוַות המרור. נמצא שיש כאן שתי מצוות מדרבנן (מצוות מרור ומצוות כורך) שאינן מבטלות זו את זו. לכן, אילו היינו פוסקים כהלל, היינו אומרים שיש לאכול כזית מצה, ואחר כך לאכול כזית מרור וכזית מצה כרוכים זה בזה (כל הנ”ל על פי תוספות שם, ד”ה אלא; רא”ש, סימן כ”ז; ר”ן, כה. בדפי הרי”ף, ועוד).

כיוון שלא נפסקה ההלכה במחלוקת זו, אנו נוהגים כשתי הדעות:

1. פותחים באכילת כזית מצה (שהכרחית גם לחכמים וגם להלל, שכן מצה היא דאורייתא, ואין לערבה עם מרור דרבנן).
2. אחר כך אוכלים כזית מרור (כדעת חכמים, שאין לערב מרור דרבנן עם מצה שהיא רשות).
3. ולבסוף כורכים מצה ומרור (כדעת הלל, שלכתחילה יש לקיים מצוַות מרור בדרך זו, כפי שנעשה בזמן המקדש).

מתי מקיימים את מצוות אכילת המרור?

כאמור, לפי הלל היה ראוי בזמן הזה שנאכל כזית מצה, ואחר כך נאכל מיד את ה’כורך’. ברם, כדי לחשוש לדעת חכמים, אנו אוכלים כזית מרור בנפרד עוד לפני ה’כורך’. לאור מנהגנו יש לשאול, האם לפי הלל אנו מקיימים את מצוַות המרור ב’מרור’ או ב’כורך’? שאלה זו תלויה לכאורה במחלוקת הראשונים שנזכרה לעיל, האם בדיעבד לדעת הלל ניתן לצאת ידי חובה באכילת מרור בפני עצמו.

אם בדיעבד אפשר לצאת באכילת מרור לבדו, בוודאי יוצאים ידי חובה כבר באכילת המרור גם לפי הלל. אך אם לדעת הלל לא יוצאים באכילת מרור לבדו אלא רק באופן של כורך, נמצא שאכילת ה’כורך’ אינה זכר למקדש בלבד אלא קיום עיקר המצווה (מדרבנן) של אכילת המרור לדעת הלל. וכן עולה מדברי כמה אחרונים (גר”א, תע”ה, א, ד”ה ומשבירך; פרי חדש, שם, ד”ה וכורכה, ועוד), שהכורך אינו זכר למקדש בלבד, אלא קיום עיקר מצוַות המרור לדעת הלל.

אך גם לפי הדעות שאכילת כורך היא עיקר המצווה מדרבנן, ייתכן שבימינו עיקר מצוות המרור מתקיימת באכילת המרור לבדו גם לדעת הלל. כיצד? אם נאמר שהלל כרך מצה ומרור יחד עם קרבן הפסח (כדעת רש”י ורשב”ם שהבאנו לעיל), הרי בזמן הזה, שאין קרבן פסח, הכריכה מאבדת את עיקר משמעותה, ואם כך מסתבר שבזמן הזה, גם לדעת הלל אפשר לצאת ידי חובת מצוות מרור מדרבנן באכילת מרור בפני עצמו. ואכן, כך כתב הב”ח (תע”ה, ד”ה ומה שכתב ואח”כ נוטל), שבזמן הזה שאין קרבן פסח לא ניתן לקיים את מצוַות הכריכה כתקנה, ולכן אנו יוצאים ידי חובה באכילת המרור לבדו, והכריכה שאנו עושים אינה אלא זכר בעלמא. כך סובר גם מהר”ל (גבורות ה’, פרק ס”ג), וזו הדעה המקובלת באחרונים.

הפסק בדיבור לפני כורך

לשאלה האם עיקר מצוות מרור מתקיימת כיום במרור או בכורך יש השלכות נוספות. השולחן ערוך (תע”ה, א) כותב שאין לדבֵּר מתחילת אכילת המצה ועד סוף הכורך (פרט לדברים שהם צורך האכילה). מקור הדברים בטור (סימן תע”ה) בשם ספר המנהיג (הלכות פסח, סימן פ”ד). בדבריהם מבואר, שכיוון שלהלל המצווה היא לאכול מצה ומרור כרוכים זה בזה, הרי שברכת המצה והמרור צריכה להתייחס גם ל’כורך’.

שאלה זו תלויה גם במחלוקת האחרונים שהזכרנו לעיל. אם ה’כורך’ הוא קיום אכילת מרור מעיקר הדין לדעת הלל, ברור שאין להפסיק בדיבור בין ברכת המרור לאכילת ה’כורך’, וכן כתבו הגר”א והפרי חדש (שם). אולם אם ה’כורך’ אינו אלא זכר למקדש, הרי שהאיסור להפסיק בדיבור הוא רק מצווה מן המובחר (וכך עולה מדברי המנהיג, הטור והב”ח תע”ה, ד”ה ומה שכתב וכתב עוד).

אמירת “זכר למקדש כהלל”

השולחן ערוך (תע”ה, א) הוסיף וכתב שלפני אכילת הכורך אומרים שאכילה זו היא “זכר למקדש כהלל”. הביאור הלכה (ד”ה ואומר) תמה, שהשולחן ערוך עצמו כותב שאין להפסיק בדיבור מברכת המצה ועד לאחר ה’כורך’, ואיך ייתכן שכאן מפסיקים בדיבור ואומרים “זכר למקדש כהלל”? הביאור הלכה מציע תירוצים שונים אך נשאר בצריך עיון.

ייתכן שניתן להבין את פסק השולחן ערוך לאור שיטת הב”ח שראינו לעיל, שלדבריו כל אכילת הכורך בזמן הזה אינה אלא זכר למקדש אפילו לדעת הלל. לכן אמנם לכתחילה משתדלים שלא להפסיק בין המרור לכורך, אך מאחר שאין זה אלא הידור ולא עיקר הדין, אפשר לומר “זכר למקדש כהלל” ולבאר את משמעות הכריכה, אף שיש בכך משום הפסק.

ניתן לבאר את הדבר באופן שונה מעט. בליל הסדר אנו מנסים לחקות את מה שנעשה בזמן הבית, כאילו בית המקדש קיים. לכן, אף שאין לנו קרבן פסח אנו מקפידים על דין ‘כורך’, כאילו שבית המקדש קיים. ממילא, אמירת “זכר למקדש כהלל” איננה רק אמירה סמלית. אמירה זו היא חלק ממצוַות הכורך. אמירה זו נותנת את כל המשמעות לכריכה בזמן הזה! אמירה זו מכריזה: אנו אוכלים כעת ‘כורך’, כי אנו רוצים לנהוג כאילו בית המקדש קיים! כך עולה גם מדברי הב”ח (תע”ה, ד”ה ומה שכתב וכתב עוד), שכתב שאנו מקפידים לא לדבר עד לאחר הכורך למרות היותו זכר בלבד, שכן אנו נוהגים “כאילו היה בית המקדש קיים”:

אם כן, ממילא בעינן למיעבד נמי לענין ברכה כאילו היה בית המקדש קיים, שלא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל, כדי שיעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה.

למעשה, הביאור הלכה כתב, שאמירת “זכר למקדש כהלל” אינה מוזכרת בשום פוסק פרט לשולחן ערוך, אולם היא כן נזכרת בכמה פוסקים: הלכות הפסח לרבי שמואל מפלייזא (מבעלי התוספות, עמ’ קלח), דרכי משה (תע”ה, ג) בשם מהרי”ל, ועוד. וכך נוהגים למעשה לומר “זכר למקדש כהלל” לפני אכילת ה’כורך’ (קיצור שולחן ערוך, קי”ט, ז; שולחן ערוך הרב, תע”ה, יח, ועוד).

The post מדוע עושים “כורך”? appeared first on סולמות.

נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבלות, ונראה לי הטעם משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח, ועוד זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח.

לדברי הרמ”א, הביצים הם זכר לאבלות (כיוון שהן עגולות, והאבלות היא ‘גלגל חוזר בעולם’), וישנן שתי סיבות להזכיר אבלות בליל הסדר:  א. ליל הסדר חל בדיוק באותו יום שבו יחול תשעה באב באותה שנה.  ב. בלילה זה, שבו איננו יכולים להקריב קרבן פסח, אנו מזכירים את חורבן המקדש.

הגר”א (מעשה רב, אות קצא) מיאן לקבל טעמים אלו, וכתב: “חס ושלום להזכיר אבלות תשעה באב היום!”. ליל הסדר הוא זמן של שמחה, ואין להזכיר בו אבלות. מדוע אפוא נוהגים לאכול ביצים? הגר”א מבאר (תע”ו, ב), שהביצים הם זכר לקרבן חגיגה (ואין הביצים דומות לזרוע האסורה באכילה, שמאחר שהזרוע היא בשר צלוי, היא דומה ממש לקרבן פסח, ולכן אסרו לאוכלה בליל הסדר, שמא יבואו אנשים לאכול קרבן ממש מחוץ למקדש, מה שאין כן ביצים, שאינן דומות ממש לקרבן).

נהגו לאכול את הביצים בתחילת הסעודה, לאחר הכורך (סידור היעב”ץ). ויש קהילות ספרדיות שנהגו לאוכלן מיד אחרי הקידוש או במקומות אחרים (סדר ליל פסח, עמ’ מד).

טיבולים

יש שנהגו לטבול את הביצה במי מלח (ליקוטי מהרי”ח ועוד). אך לכאורה יש לדון בכך. אנו מטבילים בליל הסדר שתי פעמים: כרפס במי מלח ומרור בחרוסת. הרמ”א (תע”ו, ב) כותב בשם המהרי”ל, שאין להוסיף על הטיבולים:

ויש נוהגין שלא לאכול שום טבול בלילה, רק שני טבולים שעושים בסדר.

מדוע נהגו שלא להוסיף על הטיבולים? מבאר המהרי”ל (סדר ההגדה, ל”ז), שמאחר שאומרים ב”מה נשתנה” שאנו מטבילים שתי פעמים, אין לחרוג ממספר זה. נראה שאם מוסיפים על הטיבולים, לא מורגשת המצווה המיוחדת בשני הטיבולים (שולחן ערוך הרב, תע”ו, ז).

אמנם, לכאורה ישנם שלושה טיבולים, שהרי אנו מטבילים בחרוסת גם את המרור של הכורך! מבאר הט”ז (תע”ה, ס”ק ו), שאין זה טיבול שלישי, כיוון שאנו עושים את הכורך רק משום ספק, שמא זו הדרך לאכילת המרור, ואם כך, הטיבול של המרור ושל הכורך בחרוסת נחשבים כטיבול אחד.

לאור זאת, מדוע יש שנהגו לטבול את הביצה במי מלח? הרי יש כאן טיבול נוסף! נראה שמאחר שטובלים את הביצים במי מלח כמו את הכרפס (ואולי אף באותם מי מלח של הכרפס), נחשב הדבר לטיבול אחד עם הכרפס (ליקוטי מהרי”ח). ולפי זה, ניתן ליישב כך גם ביחס לכורך, ששתי הטבילות בחרוסת נחשבות לפעם אחת.

טיבולים נוספים

האם מותר לטבול בשר, דגים וכו’ ברוטב? העולם נוהג להקל בכך, וכנראה נהגו לאסור רק טבילת ירקות, הדומים לכרפס ולמרור, ולא טבילת דברים אחרים (הגדת אור החמה, עמ’ כא). ואם כך, זוהי תשובה נוספת להיתר טבילת הביצה במי מלח.

לאכול בצורה מדודה

אמנם יש מצוַות אכילה ביום טוב, אולם בליל הסדר יש להיזהר שלא לאכול יותר מדי, כדי שלא יהיה קץ באכילת האפיקומן. וכך כתב הרמ”א (תע”ו, א) בשם המהרי”ל:

ולא יאכל ולא ישתה הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה גסה או ישתכר וישן מיד.

אמנם יש לאכול את האפיקומן על השובע, כלומר, לא לאוכלו מתוך רעב אלא מתוך תחושת שובע, אולם עדיין צריך שהאפיקומן יהיה טעים עבורו, ולא שיהיה קץ ממנו. כמו כן, יש להיזהר משתייה מרובה מדי של יין, כדי שלא ישתכר ולא יוכל להמשיך ולספר ביציאת מצרים (רמ”א שם, על פי המהר”י וייל, סימן קצ”ג).

אכילה בשמחה ובדרך חירות

יש לאכול את הסעודה בשמחה (ארחות חיים, סדר ליל הפסח, סימן כ”ז) על שזיכנו הקב”ה ללילה זה, ללילה שבו גם אנו יוצאים לחירות.

דבר מעניין הוא, שאנו נמצאים כעת באמצע ההלל. חציו אמרנו לפני הארוחה, ואת חלקו האחר נאמר רק אחריה. ייתכן שהארוחה בליל הסדר איננה ארוחה רגילה. הארוחה בליל הסדר היא חלק מן ההלל!

מדוע היה חשוב לפצל את ההלל ולאכול באמצעו? נראה שאכילת הסעודה באמצע ההלל הופכת את הסעודה כולה לסעודת הודיה, לאכילה של קדושה, לאכילה שהיא בעצמה הלל!

לדעת הרמב”ם (פ”ז ה”ח), מי שיכול להסב גם בארוחה – הרי זה משובח, אף שאין חובה להסב בזמן האוכל (ובפרט כשהדבר מקשה על האכילה). גם נקודה זו מצטרפת לכך שזו סעודה מיוחדת, סעודה של בני חורין, היודעים להודות על חירותם.

אם כך, יש לנו סעודת חג מיוחדת. לא רק סעודת יום טוב, אלא סעודת הודיה, סעודת הלל.

לכן יש לשים לב, שבזמן הארוחה, פרט לאכילה עצמה, נעסוק בדברי תורה, בדברי קדושה ובסיפור יציאת מצרים. עלינו להעניק לארוחה את מימד הקדושה הנדרש לה, כחלק מן ההלל, ולכן צריך להיזהר שלא לעסוק בדברי חולין בסעודה זו (עיינו גם של”ה, פסחים, מצה שמורה, נג:), ובוודאי לא בקלות ראש, אלא בשמחה של מצווה, בשמחה של חירות, בשמחה של קרבה לקב”ה.

The post מדוע אוכלים ביצים בליל הסדר? appeared first on סולמות.

מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין. מקום שנהגו שלא לאכול – אין אוכלין.

אם כן, אכילת צלי בליל הסדר תלויה במנהג המקום. ישנם מקומות שבהם נוהגים שלא לאכול בשר צלוי בלילה זה, כיוון “דמיחזי כאוכל פסח בחוץ” (רש”י שם, ד”ה שלא) – נראה הדבר כאילו אוכל קרבן פסח מחוץ למקדש.

צלי מקולס, כלומר כבש או עז הצלויים כשהם שלמים, כמו קרבן פסח – אסור בכל מקום (נחלקו בכך ראשונים, אבל כך נפסק להלכה בשולחן ערוך תע”ו, א).

במקום שנהגו שלא לאכול צלי, גם עגל ועוף צלויים אסורים באכילה, אף על פי שאינם כשרים לקרבן פסח (שולחן ערוך, שם, ב, על פי הירושלמי, פ”ד ה”ד; משנה ברורה, ס”ק ח). אמנם, דגים צלויים מותר לאכול (משנה ברורה, ס”ק ט).

המנהג היום הוא שלא לאכול בשר צלי בליל הסדר (טור, סימן תע”ו; משנה ברורה, שם, ס”ק א; חזון עובדיה, שלחן עורך, ב).

בשר שנצלה בתנור

מה דינו של בשר שלא נצלה על האש, אבל נעשה בתנור או בסיר ללא נוזלים? דבר זה נקרא צלי קֵדר. לכאורה צלי קדר אמור להיות מותר, שהרי קרבן פסח שנעשה באופן זה פסול לאכילה, וכן פסקו כף החיים (תע”ו, ס”ק ד) וערוך השולחן (תע”ו, ב). אולם, למעשה נוהגים שלא לאכול בשר צלי אף באופן זה, כיוון שהרואים אינם יודעים כיצד נעשה הצלי, ויש לאסור משום מראית עין (מגן אברהם, תע”ו, ס”ק א; שולחן ערוך הרב, ס”ק ד; משנה ברורה, ס”ק א; חזון עובדיה, שלחן עורך, ה).

לכן כשמכינים בשר או עוף לליל הסדר, יש להוסיף לבישול מעט שמן או נוזל אחר, כדי שייחשב כמבושל. אם בטעות צלו את הבשר, יבשלו אותו אחר כך בנוזל, ואז ניתן להקל ולאוכלו בליל הסדר (מגן אברהם ומשנה ברורה, שם), ואף שהפרי חדש (תע”ו, ב) אסר, הרי שעיקר הדין להקל, ובוודאי אם צלה בטעות.

האם מותר לאכול את הזרוע?

את הזרוע צולים ושמים בקערה, אך אסור לאוכלה בליל הסדר. עם זאת, האיסור הוא רק בליל הסדר, אבל מותר לאכול צלי ואף את הזרוע עצמה בסעודת יום המחרת (חיי אדם, ק”ל, ו; שו”ת יחוה דעת, ח”ג, סימן כ”ז). ויש שהחמירו בכך (עיינו שערי תשובה, תע”ג, ס”ק י), ומכל מקום לכל הדעות מותר לאכול צלי ואף את הזרוע בשאר ימי הפסח.

The post אכילת בשר בליל הסדר appeared first on סולמות.

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין ובמרור.

ובגמרא שם:

אמר רב הושעיא – מצוה בחזרת.

וכך פסק השולחן ערוך (תע”ג, ה), והוסיף:

ועיקר המצווה בחזרת, ואם אין לו חזרת, יחזור אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויים.

למעשה, אנחנו יודעים היום רק מהם חזרת ותמכא.

האם חזרת היא חסה?

מהי חזרת? הגמרא (לט.) אומרת:

מאי חזרת? חסא.

“חסא” היא החסה של ימינו, כפי שברור ומוכח ממקומות רבים. רבנו ירוחם (נתיב ה’, חלק ד’) כותב שהוא הנקרא “כסא” בערבית, הערוך (ערך חזר) כתב שזהו “לטוגה”, החכם צבי (סימן קי”ט) כתב שהוא הנקרא בלשון אשכנז “סאלאט” – וכל השמות הללו מתייחסים בשפות שונות אל החסה המוכרת לנו.

הבעיה היא, שלכאורה החסה איננה מרה. שאלה זו עולה כבר בירושלמי (פ”ב ה”ה):

התיבון: הרי חזרת מתוק! הרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק! רבי חייה בשם ר’ הושעיה – כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת: מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים, בתחילה ‘במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך’ (בראשית מ”ז, ו), ואחר כך ‘וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים’ (שמות א’, יד)!

הירושלמי עונה, שהחזרת מתוקה בתחילתה אבל מרה בסופה, וכך עשו המצרים לאבותינו במצרים, שבתחילה התנהגו אליהם בצורה יפה, ואחר כך התחילו למרר את חייהם (ומכאן רמז לכל יהודי בגלות, שגם כשהמציאות טובה, יש להישמר מן הגלות ולעלות ארצה, שהרי תחילתה מתוק וסופה מר).

יסוד זה נזכר גם בתלמוד הבבלי (לט.), בלא קשר לשאלת החזרת המתוקה:

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור – לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים – תחילתן רכה וסופן קשה.

מהי הכוונה שהמרור תחילתו מתוק וסופו מר? אפשר להסביר, שאם אוכלים את החסה ללא דברים אחרים, הרי שלאחר שלועסים אותה היטב, מרגישים מעט טעם מריר בפה. אולם, ייתכן גם הסבר אחר. אם קוטפים את החסה כשהיא בתחילת הגידול, היא מתוקה. אם קוטפים אותה מאוחר יותר, היא מרה. ואם כך, החסה – תחילתה מתוק (כשקוטפים אותה בתחילת גידולה), וסופה מר (בסוף גידולה). ממילא, מין זה נחשב כמרור, וגם אם בסופו של דבר קוטפים אותו בתחילת גידולו ואוכלים אותו כשהוא מתוק – נחשב הדבר למרור, כי זהו המין המוגדר כמרור (עיינו ספר המכתם, לט.; אור כשלמה, דף לא.; שו”ת תירוש ויצהר, סימן קי”ז, ג; שו”ת דבר משה, תנינא, סימן צ”ח, אות ס; שו”ת חזון עובדיה, ח”א, סימן ל”ה).

מכל מקום יש שטענו שלא ברור שאכן זו כוונת הירושלמי. לאור זאת כתב הרידב”ז (על הירושלמי, ברכות פ”ו ה”א) שיש בעיה לצאת ידי חובת מרור בחסה. בדומה, החזון איש (סימן קכ”ד, לט.) כתב שאין יוצאים בחסה מתוקה, ולכן יש להקפיד לקטוף את החסה לאחר גמר גידולה, שאז היא מרה (כיום קוטפים את החסה לפני גמר גידולה, כדי שתהיה מתוקה. אמנם, גם לפי החזון איש אין לקטוף את החסה מאוחר מדי, כדי שלא תהיה מרה מאוד, שאז כבר אולי איננה נחשבת כאוכל כלל).

אכילת חריין (‘חזרת’)

יש שנהגו לאכול חריין למרור (‘חזרת’ בלשון ימינו). מהו המקור לכך? אחד המינים שהמשנה מזכירה הוא תמכא. נחלקו ראשונים ואחרונים מהי התמכא, ולפי אחת הדעות הכוונה היא לחריין. וכן כתב בהגהות מימוניות (פ”ז, אות כ) שזהו “מירטיך”, וביארו הפוסקים שהכוונה לחריין (לקט יושר, עמ’ 92, וכן כתב המגן אברהם, תע”ג, ס”ק יא, והמשנה ברורה, תע”ג, ס”ק מב).

אמנם, יש שפקפקו בכך, שכן קשה לאכול את החריין ואולי איננו נחשב כאוכל. הנימוקי יוסף (לט.) כתב: “ואלו ירקות שיש בהם קצת מרירות, אבל עשב מר ביותר לא, דלשון ‘אכילה’ כתיב על מצה ומרור”.

הלכה למעשה

למעשה, הכרעת הפוסקים היא, שהחסה היא המרור המובחר, אף שהיא מתוקה. וכך מבואר בבית יוסף (תע”ג, ד”ה ומה שכתב ועיקר המצוה): “בחזרת, אף על פי שהיא מתוקה”. וכן כתבו הפרי חדש (תע”ג, ה), החיי אדם (ק”ל, ג), שולחן ערוך הרב (תע”ג, ל) והמשנה ברורה (תע”ג, ס”ק מב).

לכן, לכתחילה יש להעדיף את החסה על פני החריין (וכך משמע במשנה ברורה שם), שכן מקובל בראשונים ובאחרונים ש”חזרת” היא חסה (למעט החזון איש והרידב”ז, שטענו שאין יוצאים בחסה מתוקה). לעומת זאת, לגבי תמכא יש מחלוקת, ורק לחלק מן הדעות הכוונה היא לחריין. כמו כן, מן החסה ניתן לאכול כשיעור, ומן החריין קשה מאוד.

יש להוסיף, שאין דרישה לחריפות אלא למרירות. החריין הוא חריף, אך לא מר. החסה איננה חריפה, אך כשאוכלים אותה לבדה, מרגישים בשלב מאוחר יותר מרירות.

אמנם, בארצות אירופה היה מקובל לאכול חריין. ייתכן שהדבר נבע מן החשש מתולעים, או משום שחסה לא הייתה מצויה. כך כותב למשל בשו”ת חכם צבי (סימן קי”ט):

לזכות את הרבים בעניין מצוַות אכילת מרור, ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתנו ובלשון חכמים ‘חסא’, שמצווה לחזור עליו כי הוא הראש והראשון השנוי במשנתנו, הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז ‘סאלאט’… ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם… ומפני שבארצות אשכנז ופולוניא שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח, לא הורגלו לקחתו לחובת מצוַות מרור, או מפני שלא היו בקיאין בטיב פיתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לא”י ובבל, לא ידעו מה הוא ולקחו הקריין, שהוא תמכא לפי דעת מקצת חכמים. ונפק מיניה חורבא, כי הן רבים עתה עם הארץ שאינם אוכלים אפילו כחצי זית מחמת חורפיה… קורא אני על הקריין סכנה ואין בו מצווה…

יש שנהגו לקחת חסה למרור, ול’כורך’ להשתמש בחריין, או לקחת ל’כורך’ חסה ומעט חריין, אך נראה שמעיקר הדין אין צורך בכך, כפי שביארנו. למרות זאת יש הנוהגים כך, וימשיכו כמנהגם, ויש בכך עדיפות, לצאת ידי שיטת החזון איש שהוזכרה לעיל (הרוצה להחמיר ולאכול למרור גם חסה וגם חריין, טוב שיאכל קודם את החסה).

The post מהו מרור? appeared first on סולמות.

נטל ידיו בטיבול ראשון – נוטל ידיו בטיבול שני.

כלומר, לפני ברכת המוציא יש ליטול שוב את הידיים. הגמרא תמהה על כך:

נטילת ידים תרי זימני למה לי? הא משא ליה ידיה חדא זימנא!

כלומר, האדם כבר נטל ידיו לפני הכרפס, ומדוע צריך ליטול פעם נוספת (אמנם הנטילה הראשונה היא ללא ברכה, אולם קיום מצווה בלא ברכה נחשב כמצווה, כך שלא ניתן אחר כך לקיים את המצווה שוב ולברך)? ומשיבה הגמרא:

אמרי: כיון דבעי למימר אגדתא והלילא – דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע.

כלומר, בזמן אמירת ההגדה וההלל ייתכן שהאדם הסיח דעתו מן הנטילה ונגע במקומות מטונפים, ולכן צריך ליטול ידיו שוב.

אדם שידיו נקיות

מה הדין אם יודע שלא נגע במקומות מטונפים ולא הסיח דעתו? בארחות חיים (סדר ליל הפסח, סימן כ”ג) כתב, שבמקרה זה אינו צריך לחזור וליטול ידיים לפני ‘המוציא’, וכן כתב בשבולי הלקט (סימן רי”ח, צט ע”ב). מעין זה נאמר גם במרדכי (לד ע”ב), שאם בנטילה הראשונה התכוון לסיים את הסעודה בלא היסח הדעת, אינו צריך לחזור וליטול ידיים לפני ‘המוציא’.

ייתכן שזו הסיבה לכך, שהנטילה הראשונה זכתה לסימן “ורחץ”, ואילו הנטילה השנייה זכתה לסימן “רחצה”. מדוע אין מכנים את שתי הנטילות באותו השם? אפשר להסביר שהנטילה הראשונה היא חובה, מדין דבר שטיבולו במשקה, ולכן אומרים בלשון ציווי: “ורחץ!”, ואילו הנטילה השנייה אינה חובה, שהרי אפשר לכוון בנטילה הראשונה לפטור את כל הסעודה ולשמור את הידיים בנקיות, ולכן אומרים “רחצה”, היינו שכך הוא המנהג אך אין חובה בדבר (ליקוטי מהרי”ח, סדר ההגדה, ד”ה רחצה).

אמנם, אף שאפשר להיפטר מן הנטילה השנייה, כתב הבית יוסף (ריש סימן תע”ה) שאין לנהוג כך לכתחילה, כדי שלא לבטל את תקנת חז”ל ליטול ידיים בליל הסדר שתי פעמים. כמו כן, ישנו הפסק גדול בין הנטילה הראשונה לאכילת הלחם, ולכתחילה יש להסמיך את הנטילה לברכת ‘המוציא’ (ב”ח שם).

לכן, ראוי שלא להתכוון בנטילה הראשונה לפטור את השנייה, ולא להקפיד באופן מיוחד על שמירת הידיים בנקיות במשך קריאת ההגדה. וטוב להתכוון בפירוש בנטילה הראשונה שתועיל רק לאכילת הכרפס ולא לסעודה (פרי מגדים, משבצות זהב, תע”ג, ס”ק א).

נטילה על ידי אחר

רבים נוהגים שבעל הבית נוטל ידיו על ידי אחר, כדי להראות דרך חירות (ויגד משה, סימן כ”ג, ג). ויש הנוהגים שאנשים נוספים נוטלים בדרך זו. אולם, כיוון שעיקר המנהג נוגע לבעל הבית, כסמל לחירות, ראוי ששאר בני הבית ינהגו בדרך שאיננה מעכבת את הארוחה. אם נוח יותר שישבו במקומם ויביאו אליהם מים ליטול ידיים – יעשו כך, אך אם הדבר מכביד וגורם טרחה ועמל לאנשים אחרים – ראוי ששאר בני הבית ילכו ליטול ידיהם בעצמם.

The post מדוע נוטלים ידיים פעם שנייה? appeared first on סולמות.

שאלה זו תלויה בין השאר במה שדנו ראשונים ואחרונים, האם ניתן לצאת ידי חובה בשמיעת הגדה של פסח מדין ‘שומע כעונה’ (עיינו חזון עובדיה, מגיד, ג). הרב אשר וייס (הגדת מנחת אשר, סימן ה’, אות ג) טוען, שייתכן שגם ללא דין ‘שומע כעונה’, אין צורך שכל אדם יאמר בעצמו את כל ההגדה, אלא די בכך שישמע אותה מאחרים, שכן הגדרת המצווה היא לספר ביציאת מצרים, וכדרכו של סיפור, אחד מספר והאחרים שומעים, וכך כל המסובים משתתפים בסיפור.

האם ניתן לתת לקטן לקרוא חלקים מן ההגדה?

מנהג נפוץ נוסף הוא לחלק את אמירת ההגדה, כך שכל אחד מבני הבית אומר קטע אחר (וכולם אומרים עִמו או יוצאים ידי חובה מדין ‘שומע כעונה’). האם בדרך זו ניתן לתת לקטן לקרוא חלקים מן ההגדה?

במחזור ויטרי (סוף סימן קל”ג) כתב, שקטן אינו מוציא את הרבים באמירת ההגדה. לפי זה, קריאת ההגדה צריכה להיעשות על ידי גדולים.

עם זאת, ברור שניתן לתת לקטן לקרוא חלקים מההגדה, אם כולם אומרים בשקט יחד אתו. בנוסף, ישנם חלקים שונים בהגדה, שחלקם מרכזיים יותר וחלקם פחות. לכן אפשר לתת לקטן לקרוא חלקים פחות מרכזיים, ואילו את החלקים החשובים יותר (עבדים היינו; מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו; רבן גמליאל – פסח מצה ומרור; הלל; ברכת הגאולה) יאמר גדול. כאמור, אם המסובים אומרים בשקט יחד עם הקטן, מובן שאין בכך בעיה הלכתית.

The post מי אומר את ההגדה? appeared first on סולמות.

אמנם, יש ראשונים הסבורים שיש להסב בזמן אמירת ההגדה. המאירי (קח.) כותב:

זה שביארנו במשנה שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שמא אתה סבור שיהא צריך הסבה בעוד שהוא אוכל מזונו? אינו כן, אלא בעשיית הדברים שהם זכר לאותם הענינים, ואף אלו לא בכולם. כיצד? מצה צריכה הסבה; מרור אין צריך הסבה, שהרי הוא זכר לשעבוד ולמה שמררו המצרים את חייהם; ארבע כוסות כולם צריכין הסבה – הן שתייתם הן הדברים שהם מסודרים עליהם, רצוני לומר, קידוש וקריאת ההגדה וקריאת ההלל וברכת המזון. ואם היה מיסב בכל הסעודה הרי זה משובח.

לדברי המאירי יש להסב גם בקריאת ההגדה, בהלל ובברכת המזון (וביחס לסעודה הוא כותב שאין חובה להסב, אבל אם הסב – הרי זה משובח). בדבריו מופיע גם טעם הדבר: חובת ההסבה בארבע כוסות איננה מצטמצמת לשתייה בלבד, אלא נוגעת גם לדברים הנאמרים על הכוס (כוס ראשונה – קידוש; כוס שנייה – מגיד; כוס שלישית – ברכת המזון; כוס רביעית – הלל). לפי זה, אמנם השל”ה כתב שיש לומר את ההגדה באימה, אך ברור שאין הכוונה לאימה כפשוטה, שהרי יש לאומרה בשמחה, כפי שביארנו לעיל, אלא הכוונה היא שיש לאומרה בשמחה מכובדת, בשמחה של הודיה, בשמחה של יראת הרוממות (בשונה משמחת פורים, שאף שגם היא שמחה של מצווה ולא של קלות ראש, הרי שהיא שמחה חופשית שנובעת כולה ממידת האהבה, ואכמ”ל), ולכן מסתבר שגם לפי שיטתו ניתן לומר את ההגדה בהסבה.

למעשה, נראה שכל אחד יאמר את ההגדה בדרך שבה הוא מרגיש נוח יותר לספר ביציאת מצרים. לעתים הדבר נוח יותר בהסבה, ולעתים יותר נוח שלא בהסבה, ומאחר שיש דעות לכאן ולכאן, ובוודאי אין הדבר מעכב, הרי שיש לתת עדיפות לאמירת ההגדה ולשיתוף המשפחה בצורה הנוחה והטובה ביותר.

החזקת הכוס במהלך ההגדה

לדעת הרמב”ם, כל אחת מארבע הכוסות מתלווה לאחת ממצוות הלילה, כשהכוס השנייה מלווה את ההגדה. לפי זה חידשו הגר”מ והגרי”ד סולובייצ’יק (הגדת שיח הגרי”ד, אות יא; הררי קדם, ח”ב, סימן פ”ד), שיש לאחוז את הכוס במשך כל ההגדה (כשם שבקידוש הנאמר על הכוס יש לאחוז את הכוס).

אולם מדברי הטור והשולחן ערוך (תע”ג, ז) עולה, שאין צורך להגביה את הכוס אלא ב”לפיכך אנחנו חייבים” בלבד (עד סוף “גאל ישראל”), ואף מזיגת הכוס בתחילת ה’מגיד’ אינה מעיקר הדין, אלא רק כדי שישאלו התינוקות. לדעתם, כנראה, לא כל סיפור היציאה ממצרים נאמר על הכוס, אלא רק דברי התודה והשבח שנאמרים בעקבותיו.

לכן, מעיקר הדין ודאי אין חובה לאחוז את הכוס בזמן ההגדה, אם כי יש המהדרים בכך על פי הרמב”ם.

The post האם צריך לומר את המגיד בהסבה? appeared first on סולמות.