“חנוכה” על שום מה?

מדוע קוראים לחנוכה בשם זה? בספר מקבים א (פ”ד) מסופר שביום זה חנכו המכבים את המזבח:

ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה’ בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה’ על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה’ את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה’.

כך כתב גם שיבולי הלקט (קע”ד), שבימים אלו הייתה חנוכת בית המקדש:

כי חנוכה נקראת על שם שנתחנך הבית והוכשר לעבודה שהרי היוונים טמאו את ההיכל והעזרות והמקדש וכל כליו וכשגברו חשמונים טהרו את הכל ועשו חנוכה כמו שעשה משה בתחילת חינוכן לעבודה.

ביום זה גם הייתה אמורה להיות חנוכת המשכן בימי משה (ראו פסיקתא רבתי ו’, ד”ה דבר אחר ותשלם; אליה רבה תר”ע, ס”ק יז), ואף ייסוד בית המקדש השני היה בתאריך דומה – כ”ד בכסלו (חגי ב’, יח; וראו להלן).

לעומת זאת, הטור (תר”ע) מקשר את השם חנוכה דווקא לניצחון במלחמה, ואומר שחנוכה הוא רמז: “וקראום ‘חנוכה’ – חנו בכ”ה”, כלומר החשמונאים חנו מאויביהם ונפסקה המלחמה בכ”ה בכסלו.

רמז אחר, המקשר את שם החג להלכות חנוכה, מביא האבודרהם (חנוכה ד”ה והטעם שהיה):

חנוכה נוטריקון – ח‘ נרות והלכה כבית הלל.

כלומר, בחנוכה מדליקים שמונה נרות (ביום האחרון), והלכה כבית הלל שמספר הנרות מוסיף והולך (ולא כבית שמאי שסוברים שפוחת והולך).

זאת חנוכה

היום האחרון של חנוכה נקרא “זאת חנוכה”. שם זה לא מוזכר בגמרא וכמעט באף אחד מהראשונים. הוא מוזכר בספר המנהגים (לרבי יצחק טירנא, חודש טבת) ובדרכי משה (תרפ”ד, אות ג), והמהרי”ל (חנוכה, אות יא) כותב שמנהג ריינוס שלא לעשות מלאכה ביום השמיני של חנוכה (וגם ביום הראשון).

באופן פשוט, שם זה נקבע ליום האחרון של חנוכה מכיוון שבקריאת התורה ביום זה נזכר הפסוק המסכם את קרבנות הנשיאים: “זאת חנוכת המזבח” (במדבר ז’, פד). פרט לכך, באור זרוע (ח”ב, סימן שכ”א) מבואר שבשבעת הימים הראשונים של חנוכה היו החשמונאים עסוקים בהכנת המזבח והכלים, ורק ביום השמיני סיימו את כל ההכנות וחנכו את המזבח. נמצא, שהיום השמיני הוא היום שבו חגגו בפועל את חנוכת המזבח, ומכאן שמו – “זאת חנוכה”.

הגרש”ז אויערבך (הליכות שלמה, תשרי-אדר, פט”ז, הערה 40) הרחיב כיוון זה: הבית יוסף (תר”ע, א ד”ה והטעם) כותב שהטעם לכך שלא ייצרו מיד בכ”ה בכסלו שמן טהור והדליקו בו את המנורה הוא שכולם היו טמאי מתים, ולקח להם שבעה ימים להיטהר, כך שרק ביום השמיני היו יכולים לייצר שמן טהור ולהביאו למקדש. מכאן עולה שהיום היחיד מימי חנוכה שהדליקו בו את המנורה בטהרה היה היום השמיני! נמצא שתהליך טיהור המקדש והמנורה הגיע לשיאו ביום השמיני, שהוא היום הראשון שהדליקו בו את המנורה בטהרה.

ועוד ייתכן, שכיוון שזהו היום האחרון נתנו לו חשיבות מיוחדת, שהרי אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה (על פי בראשית רבה, פרשה פ”ה).

מבט קדימה

ונראה להוסיף עוד: בכל יום בחנוכה, אין אנו שמחים רק על נס העבר. בכל יום אנחנו מתמלאים באורה ובקדושה, מעמיקים במהות הנס, ומתוך כך מתרוממים בהווה ומנחילים בתוכנו מבט עמוק “על ניסיך שבכל יום עמנו”. המדרגה הרוחנית שבה אנו עומדים בסוף חנוכה גבוהה לאין ערוך מהמדרגה הרוחנית שבה נכנסנו לחנוכה. אך כדי שנוכל באמת לקחת את האורות הרוחניים המיוחדים של חנוכה להמשך השנה, אנו זקוקים למעין נקודת התכנסות.

בכל חג ארוך יש מעין סיום – “עצרת”: שמיני עצרת מסיים את סוכות, שביעי של פסח מסיים את פסח, ואף שבועות הוא סיום לתקופת ספירת העומר. סיום זה מאפשר לנו להתבונן בחג, לראות מה אנחנו לוקחים ממנו להמשך ומתוך כך לחזור לימות החול. כך גם בחנוכה – “זאת חנוכה” הוא לא רק היום האחרון של החנוכה, אלא היום שמזמין אותנו להתבונן במבט פנימי ועמוק על מהות הנס, על מהות הנרות, על מהות המזבח, על מהות המקדש – מבט שאיתו נמשיך את השנה מרוממים ומחוזקים בע”ה יתברך (ראו גם שפת אמת, חנוכה תרמ”א, ד”ה אא”ז; שם משמואל, חנוכה תרע”ז, זאת חנוכה בסעודה, ד”ה ולפי האמור).