איזה נר מדליקים ראשון – הנר החדש או הנר שכבר הודלק ביום הקודם? בגמרא לא מצאנו התייחסות לשאלות אלו, אולם בדברי הראשונים והאחרונים מצאנו כמה עקרונות המסייעים להכריע בשאלה זו.
שיטת המהר”ם
המהר”ם (הובא במרדכי שבת, רמז רס”ח; שו”ת תרומת הדשן, סימן ק”ו) היה מדליק כל יום את הנר השמאלי וממנו פונה ימינה אל שאר הנרות. למנהג זה הובאו שני טעמים:
- הגמרא (יומא נח ע”ב) אומרת: “כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין” (וזו הסיבה שהנענועים של ארבעת המינים נעשים לצד ימין, וכמו כן הכהנים מסתובבים (בברכת כהנים) לצד ימין). המרדכי (שם) כותב שזהו הטעם למנהגו של המהר”ם, שהיה מתחיל כל יום בנר השמאלי וממנו פונה ימינה אל שאר הנרות.
- המהרי”ק (שורש קפ”ג) מבאר שהעיקרון הוא להתחיל בנר החדש. בלילה הראשון צריך להדליק את הנר בצד הימני ביותר (כי יש מעלה לימין), ובלילות הבאים מוסיפים נרות משמאל. כיוון שמתחילים בנר החדש נמצא שמתחילים משמאל ומשם פונים לימין.
השולחן ערוך (תרע”ו, ה) פוסק כשיטה זו להלכה, ומביא את שני הטעמים:
יתחיל להדליק בליל ראשון בנר היותר ימיני, ובליל ב’ כשיוסיף נר אחד סמוך לו יתחיל ויברך על הנוסף, שהוא יותר שמאלי, כדי להפנות לימין; וכן בליל ג’ כשיוסיף עוד אחר סמוך לשני נרות הראשונות, יתחיל בנוסף ובו יתחיל הברכה, ואח”כ יפנה לצד ימין, וכן בכל לילה; נמצא שתמיד מברך על הנוסף שהוא מורה על הנס, שהרי בתוספת הימים ניתוסף הנס.
לכן יש להדליק בלילה הראשון את הנר הימני ביותר, בלילה השני להוסיף לצדו נר בצד שמאל, ולהתחיל להדליק ממנו. בלילות הבאים יש להוסיף נרות משמאל, ובכל לילה להתחיל מהנר החדש ולפנות ימינה, וכך מתקיימים שני הטעמים. מנהג זה הוא המנהג המקובל ברוב ישראל (דרכי משה שם, אות ב; בן איש חי, חנוכה, ד; קיצור שולחן ערוך קל”ט, יא; הגרש”ז אויערבך, מעדני שלמה עמ’ קי). כשנוהגים כך, ראוי לעמוד משמאל לחנוכייה כדי להתחיל להדליק מהנר הקרוב ולא לדלג על נרות (משנה ברורה ס”ק יא).
שיטת המהרש”ל והגר”א
שיטה אחרת בפוסקים סוברת שישנו עיקרון נוסף שגובר על הסברות שהזכרנו. לדעה זו, הנר הראשון שצריך להדליק הוא הנר הסמוך ביותר למזוזת הפתח, כיוון שהוא עיקר המצווה, וכל שאר הנרות הם הידור, וממילא מסתבר להתחיל מן המצווה ורק אחר כך לקיים את ההידור. כדעה זו נוקטים המהרש”ל (הובא בט”ז ס”ק ו) והגר”א (ביאור הגר”א סעיף ה ד”ה ויברך).
לפי שיטה זו, אם מניחים את הנרות משמאל לפתח מבחוץ, ביום השני מתחילים מהנר הימני ביותר, שבו מקיימים את עיקר המצווה, וממשיכים שמאלה. כשיטה זו נהג החזון איש (דינים והנהגות ממרן החזון איש, כ”ג, ב), אך כאמור המנהג הרווח הוא כשיטת השולחן ערוך.
הסבר המנהג הרווח
לכאורה שיטת המהרש”ל והגר”א יותר מסתברת, כיוון שמצד הדין ניתן לצאת ידי חובה בנר אחד, אלא שאנו מוסיפים נרות הידור כנגד מספר הימים, וממילא מסתבר להתחיל בנר הימני, הסמוך לפתח, שמשקף את המצווה הבסיסית של נרות חנוכה, ורק אחר כך להדליק את נרות ההידור. מדוע אם כן המנהג הרווח בעם ישראל הוא לא כך, אלא מתחילים דווקא בנר השמאלי?
מסתבר שיש כאן עניין מרומם וחשוב. בכל יום מימות חנוכה התברר שעוצמת הנס גדולה יותר: השמן הספיק לא רק ליומיים אלא לשלושה, לא רק לשלושה ימים אלא לארבעה, וכן הלאה. הנר החדש של כל יום מורה על הנס המיוחד של כל יום, ולכן אך מסתבר שהוא הנר שאותו נדליק תחילה ובו נקיים את מצוות ההדלקה.
חנוכה שונה משאר החגים. בכל החגים, כל הימים שווים, ואדרבה, בדרך כלל הערב הראשון חשוב יותר אולם בחנוכה יש בכל יום התקדמות – “מוסיף והולך”, בכל יום עוצמת הנס גדולה יותר, אור ה’ המאיר עלינו גדול יותר, ואהבת ה’ אלינו הולכת וגדלה.
הלכה למעשה
כפי שכתבנו לעיל, המנהג המקובל ברוב ישראל הוא להדליק תחילה את הנר השמאלי, ומשם לפנות לצד ימין. אך המשנה ברורה (ס”ק ט, וביאור הלכה סוף ד”ה כדי) מדגיש שאפשר לנהוג ככל השיטות, וכל אחד ימשיך כמנהגו, “ואין נפקא מינה בכל זה בעצם המצוה, דבכל גווני יוצא לכולי עלמא, רק לענין לכתחלה באיזה מקום נכון יותר להתחיל להדליק ממנו”.