החסד – יסוד העולם
כפי שלמדנו בפעם הקודמת, הביטוי המעשי העיקרי של מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא בגמילות חסדים עם הסובבים אותנו. בכל פעם שגומלים חסד עם החבר מקיימים מצוות “ואהבת לרעך כמוך” (רמב”ם אבל, פי”ד ה”א).
המשנה במסכת אבות (פ”א ה”ב) אומרת:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.
כלומר, אחד היסודות שמקיימים את העולם הוא גמילות חסדים. חיזוק לכך עולה מדברי הגמרא (סוטה יד.) האומרת שהתורה מתחילה בחסד ומסתיימת בחסד:
דרש רבי שמלאי: תורה – תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: “ויעש ה’ א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”. וסופה גמילות חסדים, דכתיב: “ויקבר אותו בגיא”.
התורה מתחילה בחסד שהקב”ה עושה לאדם וחוה (מלביש אותם בבגדים), ומסתיימת בחסד שהקב”ה עושה למשה רבנו (קובר אותו). כלומר, החל מבריאת העולם, העולם מתנהל על בסיס של חסד. הרמח”ל (דרך ה’, ח”א פ”ב) כותב שהסיבה שהקב”ה ברא את העולם היא שהוא רצה להיטיב לנו! כלומר, הבסיס לכל הבריאה ולכל התורה הוא החסד – הנתינה למישהו אחר. ובאמת, נסו לחשוב – כיצד היה נראה עולם שאין בו גמילות חסדים? האם היינו מצליחים להתקיים בעולם ללא חסד, ללא עזרה הדדית?
שמחה גדולה
מדוע החסד כל כך יסודי בעולם? ננסה להבין זאת דרך דברי הרמב”ם (הלכות מגילה פ”ב הי”ז) ביחס לשמחה בפורים:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר: “להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”.
במקום אחר הרמב”ם אף מוסיף ששמחה שאין בה שיתוף של העניים והמסכנים היא שמחה מגונה (הלכות יום טוב פ”ו הי”ז-י”ח). וכך הוא כותב בנוגע לשמחת יום טוב:
וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו… ושמחה כזו קלון היא להם.
כלומר, רק כאשר אנחנו משמחים את מי שנמצא סביבנו – אנחנו יכולים לשמוח שמחה אמתית.
ללכת אחרי ה’
ההסבר הפשוט לדברי הרמב”ם הוא שאם אנחנו דואגים רק לעצמנו, ולא מתבוננים סביבנו לראות מי זקוק לעזרה, הרי שהשמחה מצומצמת ומוגבלת, משום שכל אלו שסביבנו – עצובים. אך אם נדאג גם לאלו שזקוקים לעזרה, הרי שהשמחה תתרחב ותכלול לא רק אותנו אלא עוד אנשים רבים נוספים.
אך הרמב”ם מוסיף ששיתוף העניים והיתומים בשמחה לא רק מרבה את כמות האנשים השמחים, אלא העושה כך “דומה לשכינה”. כיצד המשמח אחרים דומה לשכינה?
הגמרא (סוטה יד ע”א) אומרת שעלינו ללכת בדרכיו של הקב”ה, ומסבירה שהכוונה היא להתנהג במידותיו של הקב”ה ולגמול חסדים – להלביש ערומים, לבקר חולים, לנחם אבלים ועוד. ההסבר הפשוט הוא שכיוון שהקב”ה עשה חסדים אלו עם בני האדם, הרי שאלו מעשים טובים, וממילא גם אנו צריכים לנהוג כך.
החסד – טבעי לנו!
ניתן להבין את הדברים בצורה עמוקה יותר. הקב”ה ברא את האדם בצלם א-להים. כלומר, בכל אחד מאיתנו יש תכונות א-להיות. הגמרא מלמדת אותנו שהקב”ה גומל חסדים, מנחם אבלים וכדומה, ובכך היא מלמדת אותנו שטבועות בנו תכונות של חסד. מכאן, שהחסד והנתינה טבעיים לנו! איננו צריכים לעמול ולרכוש תכונות אלו, אלא לגלות אותן בתוכנו!
לאור זאת אפשר לומר, שיש לנו שמחה שלמה ומיוחדת דווקא כאשר אנחנו משמחים אחרים, משום שבמצב כזה אנחנו משתמשים בתכונות הטבעיות שלנו, וממילא אנחנו הופכים להיות שלמים יותר ושמחים יותר. ייתכן שזו כוונת הרמב”ם, שמבאר “שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה”: אדם המשמח אנשים אחרים משתמש בתכונות הא-להיות שבו והופך להיות דומה לשכינה, וממילא הוא נהיה שלם יותר ושמח יותר.
ייתכן לבאר בצורה נוספת מדוע העוזר לאחרים הופך להיות שמח יותר. יש מצבים שבהם אדם מרגיש ריקנות, כביכול הוא ‘לא שווה’. כאשר אדם עוזר לאחרים ומשמח אותם, פתאום הוא מגלה שיש בו כוחות חדשים שלא הכיר עד עכשיו. הוא מבין שיש בו הרבה יותר עוצמות ממה שחשב עד היום. מתוך כך הוא שמח שמחה עצומה בכוחות החדשים שגילה, ונמצא שהחסד שהוא עושה עם אחרים – ממלא אותו ומשמח אותו.
איך עושים חסד?
בספר בראשית אנו קוראים על שני מפגשים שמתרחשים ליד באר: אליעזר פוגש את רבקה ויעקב פוגש את רחל.
בפגישת אליעזר ורבקה, אליעזר האורח מגיע כאדם אמיד, עם גמלים רבים ורכוש רב. רבקה, הילדה הצעירה, לא מסתפקת בנתינת מים לאליעזר, אלא מתאמצת ומשקה את כל הגמלים – פעולה שלקחה מן הסתם זמן רב.
בפגישת יעקב ורחל, יעקב האורח מגיע חסר כול, ופוגש על יד הבאר את רועי הצאן המקומיים, שמן הסתם היו אנשים חזקים. יעקב הוא זה שנוטל את היוזמה, מסיר את האבן מעל פי הבאר ומשקה את צאן רחל.
בשני המקרים, החסד לא נעשה על ידי האנשים החזקים ובעלי העוצמה, אלא דווקא על ידי אלו שלכאורה יותר חלשים – רבקה ויעקב. מכאן ניתן ללמוד מסר חשוב: עשיית חסד איננה קשורה ביכולות כלכליות! כל אחד יכול לעשות חסד – עשיר ועני, גדול וקטן, חזק וחלש.
לא הכסף, לא העושר, לא הגיל ולא הניסיון הם אלו שקובעים אם אדם יהיה איש חסד. פתיחת הלב, הרצון, הנכונות לתת והראייה הטובה, הם שיכריעו אם אדם יהיה איש חסד, אם ייתן ואם יעניק לאחרים. כסף ונכסים מאפשרים לעשות חסד, אולם הרצון והלב הטוב הם שיגרמו לאדם לעשות חסד ולפעול, בין אם יש לו כסף ובין אם אין לו.
מה אני יכול לתת?
הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאין לנו איך לעשות חסד, במיוחד כאשר אנו צעירים ואין לנו אמצעים כלכליים לתת צדקה. מה אנחנו בכל זאת יכולים לעשות? הרמב”ם (הלכות מתנות עניים פ”י ה”ד-ה) כותב, שאדם שאין לו כסף לתת לעני, ידבר אתו ויאפשר לו לפרוק את צערו:
הנותן צדקה לעני… נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו… ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר “ולב אלמנה ארנין”.
שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו – פייסהו בדברים.
מדברי הרמב”ם עולה שעיקר הנתינה אינו נתינת הכסף, אלא פתיחת הלב ונתינה בסבר פנים יפות, כך שהעני ירגיש שאנחנו שותפים בצרתו. לכן מוסיף הרמב”ם, שמי שאין לו כסף לתת לעני – ידבר עמו ויקשיב לצרותיו ולקשייו.
מכאן עלינו ללמוד שלא רק מי שיש לו כסף יכול לעשות חסד. לכל אדם ישנם דברים רבים שבהם הוא יכול לעזור ולהעניק – חכמה, עזרה פיזית, כתף תומכת, אוזן קשבת ועוד. גם ילדים יכולים לעשות חסד! בעזרה לחברים בשיעורים, בעזרה בבית (!), ואפילו במצב רוח טוב, בחיוך נעים או באמירת שלום בצורה יפה. גם זה חסד, וגם זה משמח ומועיל.
אם נשים לב לכוחות שיש לנו, ונהיה כל הזמן עם מוכנות ורצון לעשות חסד, נגלה שיש לנו אפשרויות רבות כיצד לעזור לאחרים, בתחומים רבים ומגוונים.