האם מותר לברך את הילדים בברכת כהנים?
ברכת הילדים
בפרשת נשא אנו קוראים את ברכת הכהנים. רבים נוהגים לברך את ילדיהם בברכה זו בליל שבת לפני הקידוש. הברכה נפתחת במילים “יְשִׂמְךָ א-להים כאפרים וכמנשה” (בראשית מח, כ) – לבן, או “יְשִׂימֵך א-להים כשרה, רבקה, רחל ולאה” – לבת, וממשיכה בפסוקי ברכת הכהנים (“יברכך ה’ וישמרך…”). מנהג זה נוסד לפני כמה מאות שנים על ידי המקובלים, שנימקו אותו בכך ששבת היא זמן של שפע מיוחד, וראוי לנצלה להמשכת השפע אל הדור הצעיר (ראו סידור יעב”ץ, קנ. אות ז).
מעבר לטעמים הקבליים ישנה גם משמעות פשוטה למנהג זה. השבת נועדה בין השאר ללכד את המשפחה ולחזק את האהבה והרעות בין בני המשפחה. במשך ימות השבוע, כל אחד מבני המשפחה עסוק במעשיו ובטרדותיו, והשבת נועדה, לצד טעמיה הרעיוניים (זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים), גם לאפשר לבני המשפחה להיפגש זה עם זה ולחזק את התא המשפחתי. ברכת הבנים מבטאת את האהבה המיוחדת שבין ההורים לילדיהם, וראוי לבטא אהבה זו במיוחד ביום השבת.
אמירת ברכת כהנים על ידי זר
ברכת הבנים באמצעות אמירת פסוקי ברכת הכהנים מעוררת לכאורה בעיה הלכתית. בגמרא בכתובות (כד:) נאמר, שזר שנושא את כפיו בברכת כהנים עובר על איסור עשה. רש”י (ד”ה דאיסור עשה) מבאר, שאיסור זה נלמד מן האמור בברכת כהנים: “כה תברכו את בני ישראל” (במדבר ו, כג) – “אתם ולא זרים”. אם כן, כיצד אנו נוהגים לברך את ילדינו בפסוקי ברכת הכהנים? הרי לכאורה יש בכך משום איסור עשה!
למעשה, הקושי אינו נוגע רק למנהגנו, אלא יותר מכך: בגמרא בשבת (קיח:) מספר רבי יוסי שלמרות שאינו כהן, אם חבריו אומרים לו לעלות לדוכן לברכת כהנים – הוא עולה. כיצד ייתכן הדבר?
האחרונים האריכו ליישב את הקושי, תוך שהם מציעים הגבלות שונות לאיסורו של הזר לומר את פסוקי ברכת הכהנים:
- הרמ”א (דרכי משה או”ח קכח, א) מתרץ, שהאיסור חל רק כאשר הזר עולה לדוכן לבדו, אך כאשר הוא עולה עם כהנים אחרים, מותר לו לומר את הפסוקים יחד עמם, ובלבד שלא יברך.
- המגן אברהם (שם, ס”ק א) כותב, שתוספות חולקים על רש”י, ולדעתם כאשר מדברת הגמרא בכתובות על איסור עשה, אין כוונתה לאיסור מיוחד הנוגע לברכת הכהנים, אלא רק לבעיה הכללית של ברכה לבטלה. ממילא, לדעתם, זר העולה לדוכן ואינו אומר את ברכת המצוות אינו עובר על איסור כלל.
- תירוץ מקורי הציע בעל ההפלאה (כתובות כד:, על רש”י ד”ה דאיסור). לדבריו, האיסור כאן אינו נעוץ בעצם העובדה שמברך, אלא בכך שהוא עצמו אינו מתברך בברכת הכהנים הנאמרת באותה העת (כיוון שאינו עומד מולם – ע”פ סוטה לח.), שכן כשם שהכהנים מצוּוים לברך את ישראל, כך ישראל מצוּוים להתברך על ידי הכהנים. לפי זה, אומר ההפלאה, יש לומר בדיוק להפך מהרמ”א: דווקא כאשר ישנם כהנים אחרים, זר העולה עמם מפסיד את הברכה ועובר על איסור עשה (ובכך עוסקת הגמרא בכתובות), אך כאשר הזר עולה לבדו אין הוא מפסיד את ברכת הכהנים (שכלל לא הייתה נאמרת בלעדיו), וממילא אין הוא עובר על שום איסור (וכך נהג רבי יוסי).
- הסבר אחר מעלה הב”ח (ריש סימן קכ”ח). לדבריו, האיסור חל רק כאשר הזר פורס ידיו ומברך, אך אם אומר את פסוקי הברכה בלא פריסת ידיים אין כל איסור בדבר. מעין זה מובא בתורה תמימה (במדבר ו’, אות קלא) בשם הגר”א:
ואני שמעתי מאיש אמונים, שהגר”א מוילנא ברך את הג”מ רי”ח לנדא מו”ץ דווילנא בשעת חופתו, והניח ידו אחת על ראש הגרי”ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב: כי לא מצינו ברכה בשתי ידיים רק לכהנים במקדש.
הגר”א הקפיד אפוא לברך ביד אחת בלבד, ולא בשתי ידיים.
- תירוץ נוסף מופיע בספר מגן גיבורים (קכ”ח, ס”ק ב) ובשו”ת עונג יום טוב (סימן ט”ו). לדבריהם, האיסור חל רק כאשר הזר מתכוון לקיים את המצווה של ברכת כהנים, אולם כאשר אינו מתכוון למצווה, אין איסור בדבר. בביאור הלכה (קכ”ח, א, ד”ה דזר) כתב, שמאחר שתיקנו חכמים שברכת הכהנים תיאמר בתפילה, ייתכן שכל האומרה שלא במסגרת תפילה נחשב כמכוון בפירוש שלא לשם מצווה, ודבר זה מותר לכל הדעות.
יישוב המנהג
לאור דברים אלו, ניתן ליישב גם את המנהג לברך את הבנים, כיוון שברכה זו אינה נעשית במסגרת תפילה ואינה נעשית לשם מצוַות ברכת כהנים. גם לפי כמה מן התירוצים האחרים אפשר להקל בכך: אין כאן ברכה לבטלה (תירוץ ב’), אין כאן אמירה של השם המפורש (תירוץ ג’) ואין כאן הפסד של ברכת הכהנים (תירוץ ד’). ואמנם לאור המובא בשם הגר”א יש מקום להחמיר ולברך את הבנים ביד אחת ולא בשתיים, אולם על פי הסברות האחרות אפשר להקל בכך (וכך פסק בשו”ת יחוה דעת ה, יד).
בדרך מקורית ומיוחדת נהג מו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל. במקום לברך את הילדים לפני הארוחה, היה מברך כל אחד בליל שבת לפני לכתו לישון. כך הפכה הברכה לברכה אישית ופרטית, המיוחדת לכל אחד ואחד מן הילדים.