נשאלתי על ידי חייל שהיה בכוננות בגבול עזה, כיצד ינהג אם יצטרך להיכנס בשבת עצמה לתוך עזה. שאלתו הייתה ביחס לתפילין. האם יכול לקחת עמו את התפילין, בכדי שיוכל לקיים מצוות הנחת תפילין בימי החול.
שאלה זו מורכבת מכמה נושאים. נדון בהם בע”ה בנפרד.
האם תפילין הם מוקצה בשבת?
השאלה הראשונה שבה נדון היא מדיני מוקצה. הגמ’ במסכת מנחות לו: כותבת שאין מניחים תפילין בשבת:
דתניא, ר’ עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? ת”ל: ‘והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך’, מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים.
כיוון שהשבת היא אות והתפילין הם אות, אין צורך בשני אותות, ולכן אין מניחים תפילין בשבת.
השאלה האם תפילין הם מוקצה בשבת תלויה בשאלה הבאה: האם אסור להניח תפילין בשבת, או שמא אין צורך להניחם בשבת, אבל מי שרוצה להניחם, איננו עובר על איסור.
התוס’ (ביצה טו. ד”ה הכי) כתבו שאין איסור בהנחת תפילין בשבת:
נהי דשבת ויום טוב לאו זמן תפילין הן, מכל מקום ליכא (אין) איסורא להניחן.
אולם, הבית יוסף דן בכך בסימן ל”א (הלכות תפילין), ובסימן ש”ח (הלכות מוקצה). הוא מביא בשם מדרש הנעלם, שיש איסור להניח תפילין בשבת וביום טוב, שכן כאשר ישנו אות אחד (שבת) זהו זלזול באות זה, כאשר מביא אתו אות אחר.
להלכה פסק השולחן ערוך (סימן ל”א):
בשבת ויו”ט אסור להניח תפילין, מפני שהם עצמם אות ואם מניחים בהם אות אחר, היה זלזול לאות שלהם.
ואם כך, פוסק השו”ע שיש איסור בהנחת התפילין בשבת. לאור זאת, יהיה גם איסור מוקצה.
שימוש אחר בתפילין
אמנם, יש לדון האם ישנה בכל זאת אפשרות להשתמש בתפילין בשבת. הדבר תלוי בשאלה האם מותר להניח תפילין בשבת שלא לשם מצווה. דבר זה יכול להיות או כשרוצה להישמר מן המזיקים, או כשרוצה ללמד את בנו וכדומה. המשנה ברורה (ל”א, ס”ק ה) מביא מחלוקת בעניין זה, ובביאור הלכה (ל”א, ד”ה היה זלזול) דן בכך, ונראה שכאשר מדובר בהנחה בצנעה, אין בכך אפילו איסור מדרבנן (וכך עולה מרש”י ותוס’ בביצה טו.).
הרמ”א (ש”ח, ד) פוסק שתפילין אינם מוקצה (אלא שאין לטלטלם ללא צורך כלל, כדין כלי שמלאכתו להיתר). המגן אברהם והט”ז הקשו על הרמ”א מדינו של השו”ע שאסור להניח תפילין בשבת. המשנה ברורה (ל”א ס”ק ב; ש”ח ס”ק כד) פוסק להלכה, שלכתחילה יש להחמיר, אבל “במקום הדחק יש להקל”:
ואפילו בטלטול יש אומרים גם כן דאסור, אם לא לצורך גופם או מקומם, כשאר כלי שמלאכתו לאיסור. ויש אומרים, דכדי שלא יפלו או שלא יגנבום, נמי (גם כן) מותר לטלטלם ממקום למקום. ובמקום הדחק יש להקל.
ואם כך, לכתחילה לא מטלטלים תפילין בשבת, אבל כדי שלא יפלו וכדומה, ניתן להקל.
מוקצה מחמת חסרון כיס וכלי שמלאכתו לאיסור
יש להעיר, שאם התפילין הם כלי שמלאכתו לאיסור, ייתכן שבמציאות שלנו הם יהיו בעייתיים יותר, כי מקפידים עליהם, ואולי הם בגדר מוקצה מחמת חסרון כיס. אולם, אם פוסקים שתפילין הם כלי שמלאכתו להיתר, ממילא אין דין מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר (אלא אם כן, זהו כלי שלא מטלטלים כלל מחמת ההקפדה עליו, ואכמ”ל).
יש שכתבו שהתפילין הם מוקצה מחמת חסרון כיס (ברית-עולם, כלי שמלאכתו לאיסור, אות יא), אך הגרש”ז (שש”כ כ’, יד) סבור שתפילין אינם מוקצה מחמת חסרון כיס, שכן אפשר להניחם גם דרך מלבוש (ולא לשם מצוה). בכל מקרה הם עדיין נידונים ככלי שמלאכתו לאיסור, אולם, זהו מוקצה קל יותר, שיש בו יותר היתרים מאשר מוקצה מחמת חסרון כיס. דבר זה יכול להשפיע גם על דין בסיס.
פתרון ע”י ‘בסיס לדבר האסור והמותר’
לכאורה ישנו פתרון פשוט. אפילו אם נאמר שתפילין הם מוקצה, הרי שניתן לשים אותם בתוך התיק, ביחד עם דברים אחרים, כך שזה יהיה בסיס לדבר האסור והמותר, וממילא יהיה ניתן לטלטל את התיק. אולם, פתרון זה איננו פשוט, שהרי בסיס לדבר האסור והמותר מותר בטלטול רק אם ההיתר חשוב מן האיסור. במקרה שלנו, פעמים רבות, שהאיסור (התפילין) חשוב מן ההיתר שבתיק, וממילא התיק לא יהיה בסיס לדבר האסור והמותר. ברם, נראה שמשתי סיבות ניתן להתיר ולהחשיב את התיק כדבר המותר בטלטול:
ראשית, מדובר כאן על כלי שמלאכתו לאיסור, וישנן שיטות רבות הסבורות שכלי שמלאכתו לאיסור איננו יכול להפוך בסיס למוקצה. הפמ”ג (בהקדמה לסימן ש”ח) מסתפק האם כלי שמלאכתו לאיסור המונח על בסיס בבין השמשות הופכו לבסיס לדבר האסור. מקור הספק תלוי כנראה בחקירה מרכזית בדין כלי שמלאכתו לאיסור, האם הוא מוקצה או שמא איננו מוקצה, אלא שאין לטלטלו משום גזירה שמא יבוא לעשות בו איסור. אם כלי שמלאכתו לאיסור הוא איסור מוקצה, אזי הוא יהפוך את הבסיס לאסור בטלטול, כדין כל מוקצה אחר שמונח עליו. אולם, אם כלי שמלאכתו לאיסור איננו מוקצה, יש מקום לומר שכל עוד הכלי נמצא על הבסיס אסור לטלטלו, שמא יעבור על איסור, אך ברגע שהוסר מן הבסיס, יהיה מותר לטלטלו, כי אין איסור בגוף הכלי, ולכן אין הוא יכול להפוך את הבסיס להיות מוקצה (הבסיס דומה עתה לכלי שמלאכתו לאיסור שנשבר, ושבר זה [=הבסיס] איננו עומד עוד למלאכת איסור)[1].
להלכה בעניין זה של כלי שמלאכתו לאיסור בבסיס, כתב בערוך השולחן (ש”י, ט) לאסור את הבסיס (וכ”כ בתהל”ד רס”ו ס”ק ז, וכן נוטה דעת הרב אלישיב – שלמי יהודה, פתיחה הע’ כ). אולם, הגרשז”א (מאורי אש, פ”ב עמ’ לו) ושו”ת אז נדברו (שהאריך בכך בח”ט סימן כ’, ובעיקר בד”ה ונפק”מ בהא. וכן בקצרה בסימן ל’ ד”ה אבל נראה) – מתירים. ולכן יש מקום רב להקל בנדון שלנו, לטלטל את התיק, אף אם נאמר שתפילין הם מוקצה.
נקודה שנייה היא, שיש מקום לבחון כיצד מגדירים את החשיבות – האם ההגדרה היא הגדרה של שווי או הגדרה של צורך לשבת. הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ה, סימן כ”ב) מחדש:
דבר החשוב לא דיינינן רק לפי שוויותו, דוודאי באופן דסידור וכסף יש לסידור חשיבות יותר מכסף. ואם יש לו משקפיים ומעות ע”ג בסיס, כיוון דצריך הוא למשקפיים מייד, הו”ל משקפיים כדבר חשוב לגבי מעות. ולא משנה כמה אלפי דולר מונחים כאן, כיוון דצריך עכשיו את המשקפיים יותר מהמעות. אכן אם יש לו עוד זוג משקפיים, ולא צריך משקפיים אלו כעת, חשיבי להו מעות כדבר החשוב. ואם היה לו כיכר והון רב על הבסיס, אזלינן בתר הכיכר כיוון דצריך להאי כיכר בשבת.
כלומר, חשיבות החפץ אינה נקבעת על פי ערכו הכספי, אלא על פי מידת הצורך בו בשבת (ע”פ שבת קמא:; ז.) – וברור שלפי קריטריון זה חשיבותם של חפצים שמותר להשתמש בהם בשבת גדולה יותר מזו של חפצים מוקצים. לכן ארנק אינו הופך את התיק שבתוכו הוא מונח לבסיס, שכן בתיק מונחים חפצים רבים החשובים בשבת יותר מהארנק, וכך גם ביחס לתפילין. כיוון שישנם דברים אחרים שהוא צריך להשתמש בהם בשבת, הרי שיש להם חשיבות גדולה יותר מן התפילין בדין בסיס.
לכן, ביחס לדין מוקצה נראה שאין בעיה. גם בגלל שמקום צורך הקל המשנה ברורה שתפילין אינם מוקצה (וזהו בודאי מקום צורך, שהרי דבר זה יאפשר לו לקיים מצוות תפילין במהלך השבוע, וגם יש לחייל משמעות שהתפילין איתו, וגם יש לעתים חשש ש”ייעלמו”), וגם בגלל שהוא יכול להניחם בתוך התיק (ואם לא הניח מלפני השבת, יכול לסמוך על המקלים ולקחת כרגיל, או להכניסם לתיק באחורי ידיו, בטלטול בגופו).
הכנה מקודש לחול
השאלה השנייה היא בדיני הכנה, שהרי אסור להכין מקודש לחול. דין זה נפסק אפילו בצרכי מצווה (רמ”א, תקט”ז, ומ”ב שם ס”ק ה). ולכן אסור להכין יין מיו”ט לחבירו וכדומה (שם). אולם, לא כל דבר נחשב כהכנה.
דבר שאין בו טרחא ואינו ניכר במפורש כהכנה, איננו נחשב כהכנה, ובפרט כשעושה זאת לצורך מצווה. כך עולה מדברי רש”י (ביצה מ. על המשנה, שאם יש קניין מותר להוליך את המנות לצורך הלילה. ועיין גם בעירובין לח: ובשו”ע תט”ז, ב), וכן כתב החיי אדם (קנ”ג, ו) שכאשר ישנה טרחה גדולה ניתן להעביר ביום כלים מהסוכה, לקראת היום השמיני. וכן פסק המשנה ברורה (תקט”ז ס”ק ה) שלמרות שאין להכין יין מיו”ט לחבירו, הרי ש”בשעת הדחק שלא ימצא בלילה בקל מותר להביא יין וכן מים מיו”ט לחבירו רק שצריך להביאו בעוד יום גדול (דלא מוכח מילתא דאפשר דצריך עדיין לצורך היום)”. ולכן במקרה שלנו, שהוי לצורך מצוות הנחת תפילין בהמשך השבוע, ובודאי שהוי שעת הדחק, נראה להתיר.
פרט לכך יש להוסיף, שמציאות של תפילין עם חייל בזמן לחימה, מוסיפה לו כוחות ועוצמה, כי יודע שיהיו לו תפילין להניחם בהמשך הלחימה, ואם כך, כבר בשבת יש כאן שימוש וצורך בתפילין. ובפרט, ששם את התפילין בתוך התיק, עם דברים נוספים, ואם כך, לא ניכר כלל שיש כאן הכנה, כי ממילא צריך דברים אחרים בתיק לשבת עצמה. וגם אין כאן טרחה כלל.
הוצאה
השאלה השלישית היא בדיני הוצאה. אם מוציאים במקום שאין בו עירוב, הרי שדבר זה בעייתי הרבה יותר. אמנם, ניתן לצרף את דעתו של החפץ חיים במחנה ישראל (ל”א, א-ב) שדן להקל בריבוי שיעורין בהוצאה. אמנם המחנה ישראל נטה להתיר רק ב”שעת דוחק גדול”. כמו כן, יש חולקים על המחנה ישראל (עיין בשו”ת יביע אומר ח”ח סימן ל”ד ועוד. לעניין ריבוי שיעורין בתחומין – עיין בתורת היולדת י”ז, ד, ובשבת ומועד בצה”ל עמ’ סז-סט)[2]. אולם, במציאות שלנו, מדובר בכרמלית[3] וממילא יש מקום להקל בדרך זו, בספק דרבנן (עיין בשש”כ פרק מ’, הערה קל”ה) כאשר מדובר על צורך של תפילין שהוא צורך גדול.
פרט לכך, ייתכן שהמצב שבו כל החפצים בכלי אחד, טוב יותר מדין ריבוי שיעורין בהוצאה. ייתכן שיש מקום להקל במקרה שלנו מדין “אגד כלי שמיה אגד”, וממילא לראות את הכל כיחידה אחת, שאם מותר להוציא מקצתה מותר להוציא את כולה (יש מקום להאריך בכך, ועיין ברמב”ם שבת פי”א הי”ב; שו”ת אגרות משה או”ח ח”ב סימן ק”ג; הגהות הרב נבנצאל, ביצחק יקרא, על המשנה ברורה, בסימן ש”א, לג, ואכמ”ל).
תחומין
השאלה הרביעית היא מדיני תחומין. יש להאריך בכך הרבה, אך בשורה התחתונה, נציין שכיוון שמדובר ביציאה לצורך פיקוח נפש, מבואר בביצה לז. שחפצי האדם נגררים אחריו (ועיין בשו”ת מנחת שלמה, ח”א סימן ט”ו; שש”כ, מ, סה. ועיין עוד בפרק על הלכות תחומין ובשו”ת מנחת יצחק, ח”ט סימן ל”)[4] ובפרט כשמדובר במקומות אלו בדרך כלל בתחומין דרבנן (הבתים צפופים, ובדרך כלל אין מרחק של 12 ק”מ בין שטחי הכינוס ובין הכניסה לעיר).
לסיכום
היוצא ללחימה, וחושש להשאיר את התפילין, או מחשש שמא ייעלמו אחר כך, או מחשש שלא יוכל להניח תפילין במשך השבוע, יכול לקחת את התפילין איתו, וישים את התפילין בתוך תיק שיש בו דברים שממילא צריך לקחת איתו.
[1] אמנם יש לדון בכך גם מדיני בסיס ואכמ”ל.
[2] על דינו של החפץ חיים הקשו קושיות רבות (כגון שבת צג: שהמוציא כלי ואוכל, חייב שתי חטאות, ואם כך, מוכח שיש שני איסורים על ריבוי שיעורים בהוצאה. וכן מהירושלמי בכתובות פ”ג, במדליק את הגדיש בשבת, שפטור מלשלם, כי על כל שיבולת יש חיוב מיתה וכד’), ותירץ הרב פרנק (שו”ת הר צבי אורח חיים א סימן קעז) בצורה יפה: “הנה כנראה יסוד ההיתר הוא דמכיון דכל פעולת המלאכה זקוקה לו בשביל העיקר שוב אנו רואים את חלק של הריבוי כאילו הוא נעשה מאליו ומה”ט מותר לו להרבות, וזה לא שייך אלא במקום שהעיקר היינו שיעור ראשון הותר לו, אבל בכה”ג שכל המלאכה היא של עבירה מה שייך כאן לדון אם ריבוי שיעורא הוא אסור או לא”. כלומר, כאשר מדובר על איסור, הרי שאם מרבה בשיעורין בהוצאה, עובר בשתי חטאות. אולם, כאשר עושה מעשה של היתר, כגון באונס בצבא, הרי שכיוון שעיקר המעשה שלו הוא היתר, ממילא גם הריבוי מצטרף לשם של ההיתר, כי אין כאן מעשה עבירה כלל.
[3] מקומות לחימה, בדרך כלל הוי רשויות שהן מעין כרמלית או מדבר וכדומה, וגם אם זהו שטח בנוי, בדרך כלל זהו שטח שמכמה סיבות אינו עונה על גדרי רשות הרבים, ובמיוחד בשטח צפוף, שהבתים יוצרים מעין חומות, וכשיטת החזון איש, ואכמ”ל.
[4] יש להעיר שדין המשנה (עירובין, פרק א’ משנה י) הפוטר אנשי מחנה מארבעה דברים, איננו קשור לנדון שלנו. ראשית, נחלקו האם ההיתר שם מתייחס לעירובי חצרות או לעירובי תחומין. אך פרט לכך, הדיון שם הוא על טלטול בתוך המחנה. במקרה שלנו, מדובר על טלטול מחוץ למחנה, ולא על כך דיברה המשנה (עיין שם בגמרא יז:, ואכמ”ל).